יצאנו לקניות, חיימקה ואני.
יש לנו את המקום הקבוע שלנו – אושר-עד פינת רמי לוי על מחלף שופרסל.
שמונה שנים אנחנו כבר עושים קניות ביחד, אז בגדול – אנחנו די מתורגלים.
חיימקה הוא מנהל המשימה (12 שנה בצבא עושות את זה לבנאדם), ואני... אני מכניס קצת פלפל לחוויית הקניות המשמימה (אדום-צ'ילי-חריף-אש כמו שכתוב ברשימה שהוא הכין מבעוד מועד בבית).
הוא מוריד אותי בכניסה, וברצינות תהומית מתחיל לחלק פקודות –
"אני אתחיל לחפש חניה, בינתיים אתה נכנס והולך ישר לקופאית - תבקש ממנה לפרוט ל-5, ואז תביא עגלה ותחכה לי בכניסה, מקובל?".
"כן המפקד! אתה רוצה לתת לי נ.צ.?", אני קורץ ועונה לו בטון של חייל ממושמע.
"זה לא הזמן לבדיחות", הוא עונה לי ואני קולט קצה של חיוך מתגנב.
נכנסים לחלל הקניות הענק.
הוא פותח את רשימת הקניות בטלפון, מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה ומתחיל ללכת: "יאללה, בוא נתקתק את האירוע. אחריי!! נתחיל מהמעבר הימני ביותר עד לשמאלי ביותר. זה הכי אפקטיבי. אני מבקש להיצמד לרשימה ולא להתפזר!!".
יש לו אסטרטגיה, לבחור הזה, ואני הולך אחריו בעיניים עצומות.
גם בקניות וגם בחיים.
ואז מחול הקניות שלנו נכנס להילוך גבוה.
כל אחד יודע את תפקידו.
כל אחד מכיר את החוזקות שלו.
את החולשות שלו.
כל אחד יודע מתי לקחת צעד אחורה ומתי להסתער.
מתי ללחוץ ומתי להרפות.
מתי להשוות מחירים ומתי לפלח זית בלי שאף אחד יראה.
בירקות ובפירות אני מעמיס את כל הירוקים שאני יכול למצוא - פטרוזיליה וכוסברה ובזיליקום (רק לא שמיר) – כי אני יודע שהוא חולה על ירוק בחביתה שאנחנו מכינים כמעט כל ערב.
בינתיים הוא מעמיס לימונים בשקית, כי נכנס לי ג'וק חדש לראש – לשתות כל בוקר מים פושרים עם לימון – והוא זורם איתי, לפחות עד הג'וק הבא.
ממשיכים, והוא מושיט יד לפחית נס-קפה פשוט כזה של פעם – ואפילו שהוא לא כתוב ברשימה, ואפילו שכבר התרגלנו לאספרסו, ואפילו שאין באמת מי שישתה אותו – הוא מוריד אותו לעגלה, כי הוא יודע שזה מזכיר לי את הבית בעפולה.
הוא שולח אותי לכבוש את מחלקת דגני בוקר ובינתיים הוא בוחר גבינות.
אני מסמס לו שאין את הסוג שהוא הכי-הכי אוהב, ושאני נאלץ לקבל החלטה מהירה ולחזור עם הדבר הטוב הבא.
כשאני חוזר למחלקת הגבינות אני מבחין בו עומד מבולבל מול המבחר העצום של היוגורטים.
הוא סורק אותם, אבל תמיד בסוף חוזר ליוגורט שהוא אוהב - 3% שומן בטעם פירות יער.
בדיוק כמו שהוא סורק לפעמים אנשים אחרים, אבל תמיד בסוף חוזר אליי.
"מאמי, תעבור על הגבינות שלקחתי, תבדוק את תאריך התפוגה", הוא מבקש ולוקח חלב סויה. אני מסתכל עליו ותוהה - האם גם לאהבה יש תאריך תפוגה או שאולי הסיפור הזה שמכרו לנו על נצח אשכרה קיים?
הוא מביא שתי חבילות פסטרמה צנועות, לא יותר, כי אני צמחוני.
ואנחנו אמנם בית פלורליסטי, אבל הוא מתחשב.
אני פתאום קולט טעות קריטית, מצביע על העגלה וגוער בו: "כפרה, הבאת לי סייטן ולא טופו".
הוא מסתכל עליי, ואז על הסייטן, ואז אומר: "מה זה משנה, לשניהם יש טעם של ריפוד של אוטו".
אנחנו ממשיכים להעמיס מפה ומשם.
משם ומפה.
כשאני קולט שהוא מתעייף קצת, אני תופס פיקוד על העגלה, ואז עולה עליה ומדקלם איזה קטע מ"חברים" שתמיד מצחיק אותנו.
הוא מנסה להישאר רציני ולא לשבור דיסטנס אבל מתישהו הוא כבר לא מצליח להתאפק ומתחיל לצחוק, והוא מדביק אותי בצחוק שלו - ואנחנו עומדים שם, שנינו, באמצע המעבר של השימורים - ונקרעים.
בנייר טואלט הוא לוקח את הסוג הכי איכותי.
"תחת זה לא משהו שמתפשרים עליו!", הוא תמיד אומר.
כשמגיעים למדף של הקטניות אני לוקח שקית של שעועית לבנה.
צריך לשטוף ולהשרות אותה כל הלילה, ואז שעות של בישול איטי. למי יש סבלנות?
ואני מסתכל עליו, וחושב על זה שלפעמים גם אנשים זקוקים לבישול איטי.
ואולי בשביל השעועית אין לי סבלנות, אבל בשבילו תמיד הייתה לי.
ובמחלקת מתוקים אני מוריד לעגלה את העוגיות עם הריבה שהוא אוהב ליד הקפה של הבוקר, ומגניב מבט לקינדר-בואנו שמגיע תמיד בזוג ובכלל לא יודע מה זה להיות לבד.
ואני חושב על זה שגם אנחנו כבר כל כך רגילים להיות בזוג, ולפעמים לא יודעים איפה אני מתחיל ואיפה הוא נגמר.
ואנחנו ממשיכים בקניות –
חבילת דפי אורז כי הבנתי מהטיק-טוק שאפשר להכין בורקסים מטורפים בלי קלוריות.
שקיות זבל אקסטרא חזקות - כי ממש כמונו - גם הן נקרעות אם מעמיסים עליהן יותר מדי.
ופתיתים כי הוא אוהב.
וחרדל כי אני אוהב.
ושניצל תירס כי לפעמים בני אדם זקוקים לפתרונות מהירים.
והעגלה כולה מתמלאת במר ובמתוק ובחמוץ ובחריף של החיים האלה, שבנינו ביחד.
ואם הייתה מצלמת רחף, זה השלב שבו היא הייתה מתרוממת ותופסת פריים מרגש שלנו מלמעלה, שני אנשים קטנים בתוך חלל הקניות העצום הזה – רוקדים את הריקוד הפרטי שלנו, ריקוד שאנחנו לומדים כבר שנים.
לא פעם דרכנו אחד לשני על האצבעות.
לא פעם יצאנו מהקצב.
לא פעם סובבנו את הקרסול.
לא פעם כמעט ויתרנו והפסקנו לרקוד.
לא פעם התעייפנו.
כי זה קצת ריקוד. וקצת מלחמה.
ועם הזמן למדנו איך לזוז -
לא בחדות יתר.
לא באדישות יתר.
בהרמוניה עגולה ומופלאה שלוקח זמן לגבש.
ואני פתאום מבין עד כמה אהבה זה לא מספיק.
עד כמה אתה צריך פרטנר שיידע לתפעל איתך את האירוע הזה שנקרא חיים.
שיצליח לנהל איתך את הלוגיסטיקה של האהבה.
עד כמה זה קריטי להביט לאותו כיוון.
להרגיש שאם אתה נופל אחורה, יש מי שתופס אותך. שמגבה אותך.
שלא שופט אותך גם כשאתה מפשל או כשנגמר לך הכוח למרוץ החיים.
פעם הוא דוחף את העגלה.
פעם אתה.
פעם שניכם כי מה לעשות, לפעמים אין פריבילגיה לנוח בצד הדרך.
העיקר להיות בתנועה.
העיקר לשמור על האיזון העדין.
כל הזמן בתיאום מדויק.
איזה קשה זה. יא אללה.
איזה מדהים זה. יא אללה.
אוטוטו נגמרת המשימה.
אנחנו עוברים מול הטיטולים. שנינו מסתכלים ושותקים, ואז הוא לוחש לי: "עוד לא מאמי. עוד מעט. עוד מעט".
ואני חושב על כמה הכול יהיה מורכב יותר כשייכנס ילד לתמונה.
ואנחנו כמעט מגיעים לקו הסיום, אז אני נכנס לאווירת סוף קורס. הוא קולט את זה ופוקד:
"לך תתפוס מקום בתור לקופה, אני בודק שלא שכחנו כלום ובא אליך".
ובתור לקופה, אני מקשקש עם הקופאית והיא מספרת לי על בן אחותה שהתגייס עכשיו לגולני ועל איך היא שונאת לעבוד בימי חמישי כי מפוצץ, ואני מניח על הפס הנע את המוצרים ומפליג איתה בשיחות נפש בזמן שחיימקה מסדר הכל בשקיות מאורגנות.
והרי זה ידוע שאני שר החוץ של הבית. שר ההסברה והתרבות ואולי גם שר האנרגיה.
וחיימקה הוא שר האוצר. ושר הפנים. ושר הביטחון.
ואין אצלנו דבר כזה שר ללא תיק.
לכל אחד יש תפקיד.
לכל אחד יש אחריות.
לכל אחד יש את המקום שלו, שנולד מהדינמיקה השקופה שנוצרה בינינו.
הקופאית עושה חשבון.
חיימקה מתקדם לעבר היציאה ואומר לי: "כמעט סיימנו! אני הולך להוציא את האוטו מהחניון ובא לכניסה. תפגוש אותי שם".
"כן המפקד", אני מצדיע.
הוא מסתובב אליי מהיציאה וצועק: "ואל תשכח לבקש חשבונית!".
אנחנו בדרך הביתה.
הקניות בבגאז'. החשבונית בכיס. הלב במקום.
אנחנו מותשים אבל נושמים לרווחה, לפחות עד הפעם הבאה... או עד שנקבל שכל, ונתחיל סוף סוף לעשות קניות באינטרנט.
