הנה מה שעומד לקרות. יום אחד, נניח מחר, אתם עומדים להתעורר, לאכול את ארוחת הבוקר שלכם, לצחצח את השיניים, להמשיך בעיסוקים שלכם. לחזור לראות "שובר שורות" מהתחלה. ואז שוב את "סמוך על סול". וחוזר חלילה. לצטט את מייק ארמנטראוט. לחפש ביוטיוב את גאס פרינג. למצוא עוד איזה פודקאסט שמפרק את הסדרה לגורמים ושאיכשהו פספסתם. לחזור גם ל"אל קמינו", כי געגוע גורם לנו לעשות דברים מטופשים. לקבל ממים. להכין ממים. לצלול לרדיט. לתכנן טיול לאלבקרקי. מעת לעת יוכתרו סדרות חדשות כ"ממשיכות הדרך". בתוך תוככם אתם תדעו שזה לא אפשרי, אבל בכל זאת תנסו לצפות. אתם תתאכזבו. במוקדם או במאוחר, כנראה שבמאוחר, אתם הולכים להבין שלא חשבתם על זה. על שום דבר מזה.
סמוך על סול, עונה 6 – טריילר
(באדיבות AMC)
נדמה שהסופרלטיבים איבדו כל משמעות, ובכל זאת יישפכו כאן בעמוד הזה עוד הרבה מהם. הערב (ד') הגיעה ב-HOT לסיומה המופתי הסדרה המופתית, שהיא חלק מהיקום הטלוויזיוני המופתי שיצרו וינס גיליגן ופיטר גולד. "סמוך על סול" חתמה שש עונות כשהיא בשיאה מכל הבחינות, בפרק שמתעלה על כל הציפיות - לא רק בסטנדרטים שלה עצמה, אלא בכלל. שש עונות פחות ארבעה פרקים לקחו לג'ימי מקגיל להפוך באופן סופי לסול גודמן, ובפרק הסיום אנחנו רואים אותו חוזר למקורות. כלומר, בערך.
התמה המרכזית בפרק עוסקת בשאלה שעומדת בבסיס היקום כולו: שאלת טבע האדם - טוב או רע. מעבר לתהייה פילוסופית, התשובה לשאלה הזאת היא המנוע הפנימי של סול, זה שאנחנו כל הזמן עובדים קשה כדי להבין. לאורך הפרק סול עסוק באפשרות ההיפותטית של קיומה של מכונת זמן, ואנחנו מקבלים - בתוך פלאשבקים לדיאלוגים עם דמויות מפתח כמו מייק, וולטר וצ'אק - תשובות שונות אבל דומות. האם יש נקודה אחת על ציר הזמן שבה אנחנו עולים על מסלול שממנו אי אפשר יהיה לרדת יותר? איך מאתרים אותה? מה המשמעות של חרטה בהקשר הזה? והאם באמת אפשר לעשות סיבוב פרסה מבחירות רעות? האם אפשר להשתנות?
הדיבור על מכונת זמן הוא כמובן הרבה מעבר. באחת מהסצנות האחרונות בהחלט, בעוד אחד מהביקורים של ג'ימי את אחיו, הוא מנופף בספר "מכונת הזמן" של הרברט ג'ורג' וולס. זה אותו הספר שאפשר היה לראות בסיקוונס הפתיחה של העונה, כרמז מוכמן בתוך הבית של סול שאותו אורז צוות ניקיון מיומן. בפרק השני אנחנו רואים שוב את אותו הספר, מונח ליד המיטה של ג'ימי וקים. מדובר באחד מספרי המדע בדיוני הראשונים שראו אור (כבר בסוף המאה ה-19), והאפשרות שהוא יודפס מחדש בקרוב לטובת מעריצי הסדרה היא הגיונית למדי.
לאורך הפרק אנחנו מקבלים פלאשבקים לרגעי מפתח אצל ג'ימי/סול. הפלאשבקים האלה הם עצמם מעברים קונספטואליים במכונת זמן, כמו גם הסדרה כולה. בבסיסה "סמוך על סול" היא פריקוול. היא נעה בין צירי זמן בחופשיות ומצליחה ליצור את האפקט האולטימטיבי: לגרום לנו להרגיש כאילו אנחנו עוברים במכונת זמן, מבלי שהפרנו ולו לרגע את החוק השני של התרמודינמיקה.
הקונספט של מכונת זמן, פילוסופית ומעשית, הוא עדות למחשבה מקורית ומרתקת שהיא עמוד השדרה של הסדרה, של העונה, של פרק הסיום - אבל גם של היקום הטלוויזיוני כולו. הוא מחבר את התפיסה הפיזיקלית של השתנות של מערכות, עם ההוויה האנושית הפנימית - ההשתנות שלנו. האם אנחנו משתנים כל הזמן, או בעצם לא משתנים בכלל? "אה, תמיד היית ככה", נוחר וולטר לעברו של סול בפלאשבק המשותף. תמיד?
גם סצנה קרקסית בבית המשפט - אולי המעמד הקריטי ביותר שבו גודמן/מקגיל נדרש לייצג את עצמו כדי להציל את חייו - היא אקורד סיום מופתי. השתוקקנו לעוד מחזה כזה וקיבלנו אותו במלוא הכוח עם מופע - אמיתי? לא לגמרי ברור - שיועד כולו לעיניה של קים וקסלר. התעלול הזה יעלה לו בחיים שלמים בכלא, אבל גם יחזיר אליו את האישה שהפכה, כמעט בלי כוונה, למרכז הבלתי פורמלי של הסיפור כולו. כי מעבר לתהיות הפילוסופיות, לשאלות של מעמד, כסף, כוח ופשיעה, של העולב הפריפריאלי האמריקני, של החיים האפרוריים שפשוט קורים לידינו, של השנים שעוברות, של החלטות שמתקבלות, מעבר לכל אלה נמצא המישהו, או במקרה הזה מישהי, שבכוחם להגיע עד לליבת הקיום שלנו ולשנות אותנו מבפנים.
זו דרך ארוכה מאוד לעבור, ביחס לעובדה שריי סיהורן, שמגלמת בשלמות את וקסלר, נולדה כדמות שולית, שלא לומר סתמית, בעונה הראשונה. רגע לפני סיום הפרק, היא וג'ימי חולקים סיגריה בתוך הכלא. הם עושים את זה באותו האופן שבו חלקו סיגריות לכל אורך הסדרה, אבל במיוחד בפרק הראשון - כשעישנו יחד בחניון. אלומת האור נופלת באותו האופן בדיוק בשתי הסצנות, תזכורת לא רק למערכת היחסים שלהם, שהיא הלב הפועם האמיתי של הסדרה, אלא גם הפעם האחרונה שבה נראה את הסימטריה האובססיבית שהפכה לסימן ההיכר שלה.
אני מספרת לעצמי שקים וקסלר היא הכפרה של גולד וגיליגן, שיצרו שתיים מהדמויות הנשיות הטלוויזיוניות המתועבות ביותר אי פעם - סקיילר ומארי מ"שובר שורות", שאין דרך להסביר את הכתיבה שלהן מלבד מיזוגניה כמעט מפורשת. אבל אז הגיעה קים והכול השתנה. היא חכמה יותר מג'ימי, מעניינת יותר והיא עושה אותו טוב יותר בלהיות רע. היא מערך האיזונים והבלמים שלו, אבל היא גם דוחפת אותו - ואת עצמה - לקצה. ריי סיהורן צריכה לקבל את פרס השחקנית-המדהימה-ביותר-בעולם-כולו-לנצח-נצחים, וביקום טלוויזיוני מקביל, היינו צופים בכלל בסדרה בשם "סמוך על קים".
5 צפייה בגלריה
הכפרה של גולד וגיליגן. מתוך "סמוך על סול", עונה 6
(צילום: Greg LewisAMCSony Pictures Television)
לכל אורך פרק הסיום מרחפת השאלה - בשביל מה הוא עושה את זה (כסף?), ועד כמה סול וג'ימי הם אכן שתי ישויות נפרדות ומובחנות. גם אחרי שכבר הפך שוב את עורו לעיניה של קים בבית המשפט, בהסעה לבית הכלא מתלהבים האסירים לזהות את עורך הדין המפורסם מהפרסומות. הם רוקעים וצועקים את הסלוגן Better Call Saul, ולרגע סול שוב מגיח מהספסל האפרורי, מרוצה מעצמו. הקריאות שלהם מהדהדות את העובדה שלמרות המופע, למרות שוויתר על הסדר הטיעון המקל והכניס את עצמו, בכוחות עצמו, לכלא לכל החיים, סול עדיין מבעבע בו, ממש כפי שג'ימי בעבע בסול.
אף שמדובר בפרידה הטלוויזיונית הכואבת ביותר מאז "הסופרנוס", "סמוך על סול" היא לא להיט. למעשה, מסתובבים בינינו הרבה מאוד אנשים שמאמינים באופן שגוי לחלוטין שמדובר בסדרה איטית ומרוחה, שלא קורה בה כמעט שום דבר. הביטוי "אוברייטד" הוצמד לה מכל כיוון, כמו גם האשמה בהתנשאות מובהקת, התחכמויות שלא לצורך ומיאוס כללי. במובן הזה, "סול" היא נייר לקמוס בדמות סדרת טלוויזיה. היא מבחינה בינינו באופן מיידי כצופים, מחלקת אותנו לשתי קבוצות. או שנדבקנו במחלה All In, או שאנחנו פשוט לא מבינים על מה כל המהומה.
כי אי אפשר פשוט לצפות ב"סמוך על סול". ללחוץ פליי בערב, להתנמנם על הספה ולהתעורר למחרת כאילו לא קרה כלום. זו טלוויזיה שמייצרת שיחה ברמות הכי גבוהות - וגם הכי נמוכות - שיש. שמעודדת עיסוק אינטנסיבי בכל פריים. שקמו לה כל כך הרבה תכנים משלימים, קהילות מעריצים וצופים, וזה עדיין לא מספיק כדי להכיל את עוצמת הרגש. "סול" היא אובססיה. מחלה שהתסמינים שלה מאופיינים בתשומת לב לפרטים הכי קטנים, בחיטוט כמעט טרחני בכל שנייה שמתרחשת על המסך. מי בכלל ידע שאפשר לראות ככה טלוויזיה.
אפילו יותר מהסדרה-האם, "סמוך על סול" מאפשרת לצופיה To geek out. כלומר נותנת לחנונים הפנימיים שבנו, פותרי החידות, חורשי התיאוריות, חובבי הקולנוע, חופרי הפילוסופיות, המתאבססים המוחלטים, להשתולל חופשי. מסוג הדברים שלא האמנו שיכולים לקרות גם אחרי גיל 17. בהרבה מובנים, "סול" היא המקבילה הטלוויזיונית של "רדיוהד". בשני המקרים מדובר ביצירה שמצליחה לפלג אותנו, שלא מאפשרת לנו להיות רק חצי רגל בפנים. בשני המקרים "הואשמו" היוצרים בכך שהם עובדים כדי להזין תיאוריות מעריצים, שותלים רמזים בכוונה ומכמינים פרטים במטרה שיימצאו.
היוצרים של "סול" מבינים את זה. ממש מהרגע הראשון הם הפיקו את האינסיידר פודקאסט, שבו שני עורכי הסדרה מדברים על הפרק שהיה מבפנים: עם הקאסט, היוצרים, הצלמים, אנשי הסאונד, המאפרות והמלבישות, עוזרות ההפקה ומי לא. יש משהו כמעט הזוי בלהקשיב במשך חצי שעה למאפרת הראשית מסבירה בתשוקה כמה ניסיונות וכמה גוונים היא נאלצה למרוח לבוב אודנקירק על הפרצוף כדי לשוות לו את מראה ה"נשרפתי במדבר", ואז להקשיב במשך זמן כמעט זהה לאיך בונים שוט כך שייראה מדהים גם בשחור-לבן.
לנו בישראל ישנו הפודקאסט "סמוך על סול: יומן צפייה", וגם את קבוצת הפייסבוק המשלימה "מקום לדבר בו על סמוך על סול", וקבוצות מעריצים דומות פורחות בכל העולם. במובן הזה, גיליגן וגולד פיצחו לא רק את איך עושים פריקוול, אלא גם את איך בונים קהילה סביב יצירה, ואיך עומדים בדיאלוג מתמשך עם הצופים לכל אורך הדרך.
לדבר הזה יש השפעה דו-כיוונית: בריאיון למגזין "האטלנטיק", הודה דן אריקסון, השואוראנר של "ניתוק" - עוד סדרה נפלאה מהסוג שמייצרת סביבה תיאוריות מעריצים - שהוא נהג לבקר בסאברדיט (תת-פורום באתר רדיט) של הסדרה לעיתים תכופות במהלך שידור העונה הראשונה. כשהבחין שהמשתתפים עולים על זהותה האמיתית של אחת הדמויות מוקדם מדי, הוא נהיה קצת עצבני. בהסתמך על שורת דיאלוג אחת קצרה ודי סתומה, שנראתה לו חסרת חשיבות לחלוטין, המעריצים פיצחו את החידה. עכשיו כשהוא עובד על העונה השנייה, הוא חושב יותר על פרטים קטנים כאלה. "היום אני מאמין שלא היינו מכניסים בכלל את השורה הזאת", אמר, "או שהיינו הופכים אותה לעמומה אפילו יותר". הריקוד הקטן הזה בין יוצרי טלוויזיה לבין הצופים שלהם שוכלל ב"סמוך על סול" לדרגת אמנות.
והנה עוד מקבילה טכנולוגית. בראשית האינטרנט, רובנו היינו פסיביים. צורכי תוכן. מקסימום השתתפות כללה שליחת איזה מייל, או רבע שיחת צ'אט מיושנת. המעבר למה שנקרא ווב 2.0 אופיין בהפיכה שלנו מצרכני מידע פסיביים למשתתפים אקטיביים: כאלה שמייצרים בעצמם תכנים, מעלים ליוטיוב, משתפים בפייסבוק, מרקדים בטיקטוק. ה"גולשים" הפכו ל"משתמשים". במובן הזה, "סמוך על סול" מסמנת את השלב האבולוציוני החדש של הטלוויזיה. אנחנו לא רוצים לשבת ולצפות באופן פסיבי, אנחנו רוצים לקחת חלק. להשתתף. להשתמש במדיום הטלוויזיוני ולא רק להביט בו. "סמוך על סול", ובכלל - היקום הטלוויזיוני העשיר שבנו גיליגן וגולד - הם טלוויזיה 2.0. עכשיו רק צריך להחליט אם אתם בפנים או בחוץ.
