כשסטיבן ספילברג זכה בפרס גלובוס הזהב על "הפייבלמנים", הסרט שמגולל את סיפור חייו כילד שחלם להיות קולנוען, הוא גילה בנאומו כמה שנים לקחו לו עד שהעז לחזור לתקופה ההיא ולהעלות אותה על המסך. נכון, הוא שיתף, בהרבה סרטים שלו היה משהו גם מהסיפור הזה, הביוגרפי, אבל הסיפור עצמו מעולם לא סופר. רק עכשיו, בגיל 74, הוא הבין שאין זמן אחר לספר אותו.
במידה מסוימת "גרסת הבמאי", היצירה החדשה של הכוריאוגרף רמי באר ללהקת המחול הקיבוצית, היא "הפייבלמנים" שלו. נכון, אין כאן ביוגרפיה במובן הרגיל שלה, אבל יש כאן את קורותיו היצירתיים ואת כל יצירי הדמיון שלו מנוקזים על במה אחת. ואם כבר ספילברג, הבחירה במילה "במאי" במקום כוריאוגרף קושרת את היצירה כבר בכותרת שלה לעולמות הקולנוע. גרסת הבמאי היא הסרט שהבמאי בעצם רצה להוציא, אבל חברת ההפקה כנראה בלמה. לרוב זאת תהיה גרסה ארוכה יותר, עמוסה יותר ונטולת שיקולים מסחריים.
הרפרור לעולמות הקולנוע לא נעצר בכותרת. מהמוזיקה, דרך התלבושות ועד הכוריאוגרפיה עצמה, באר כינס לכאן את הסרט האילם, מחזות זמר קולנועיים, סרטים של פליני ואפילו סרטי אנימציה. אלה באים לידי ביטוי גם במוזיקה, גם בדמויות שמזכירות גיבורים קולנועיים וגם בקומפוזיציה שלעיתים נדמת לפילם שרץ במהירות כדי לייצר תנועה על המסך. ובתוך כל אלה העבודה נשענת על שירו של דוד אבידן "רביירה", שבין שורותיו תיאור של תהליך הכתיבה (ובעצם כל תהליך אמנותי באשר הוא):
"וְהַכְּתִיבָה אַף הִיא אֵינָהּ
אֶלָּא תִּרְכֹּבֶת מְשֻׁנָּה
שֶׁל יְצָרִים וְתוֹדָעָה,
שֶׁל יִסּוּרִים וִידִיעָה".
באר, כך נדמה, חותם לגמרי על נקודת המבט האבידנית, ונותן ליצרים והתודעה שלו לפרוץ על הבמה. חלק גדול מהקטעים מבוצעים על ידי מספר רב של רקדנים, והם שילוב של אוניסון ביחד עם קטעי קנון, בהם אותו משפט תנועתי מבוצע במרווחי זמן שונים ולפעמים בכיוונים שונים. התחושה הכללית על הבמה היא של סחף עד כדי היפר ונטילציה. באר כמעט שלא יוצר קטעי תנועה איטיים או איזה רגע שבו לא תהיה התרחשות דינמית על הבמה.
כתבות נוספות במדור במה:
גם הבחירות האמנותיות האחרות שלו מבטאות את אותם סחף והתפרצות – הרקדנים לבושים תחתונים לבנים וגופיות (הגברים ללא) לבנות. עליהם באים ומתחלפים ז'קטים בצבעים שונים, שלעיתים גם נקשרים סביב המותניים כמו חצאיות. זה מתחיל מצבע שחור, הופך לבז' ובהמשך הם יחזרו בצבעים נוצצים כמו קוסמים במופע קרקס. בכלל האווירה הקרקסית והצבעונית משתוללת כאן, כאילו ערבב באר את כל הז'אנרים הקולנועיים והתיאטרליים יחד בצנצנת ושפך אותם על הבמה. הרקדנים עוברים על הבמה עם בלונים וכובעי קרקס, אחר כך דמויות שמזכירות גיבורים בסרטים אילמים מבצעות דואט שכולל עוגה עם קצפת, ובקטע אחר הרקדנים זזים כאילו היו המטאטא שמיקי מאוס מנצח עליו כשוליית הקוסם בסרט "פנטזיה".
הבליל הזה, שבא לידי ביטוי גם במוזיקה, הוא רוב הזמן יפה ומעורר עניין. כשהוא מבוצע על ידי רקדנים מיומנים כמו אלה של הקיבוצית הוא גם רוב הזמן מרשים. אבל לפעמים, כמו שקורה לבאר לא אחת, הוא גם דחוס ומעט מתיש. יש פה כל כך הרבה רעיונות וכל כך הרבה חומר תנועתי, עד שהצופה לא באמת יכול לקלוט את הכול. קצת כמו בסרט אקשן שיש בו יותר מדי סצנות של מכות, גם כאן אין אוויר על הבמה כמעט בכלל.
אי אפשר שלא להעריך את המוח היצירתי של רמי באר, שגם עלה על הבמה בסיום הערב להשתחוות - ואף ביצע עם הרקדנים קטע קטן. בקטע הזה הוא עמד מולם כמנצח על תזמורת, וכשהניף את ידיו הם רקדו ממש כאילו היו כלי נגינה. החיבור הזה בין הבמאי, הכוריאוגרף, המנצח והמעצב - הוא תמצית כוחו היצירתי של באר, ולפעמים גם חולשתו – מפני שאין לאף אחד אחר מקום לידו. להקת המחול הקיבוצית, שחגגה אמש 50 להקמתה, יכולה בהחלט להתגאות במפעל היצירתי הזה. לבאר יש בו חלק ענק ומשמעותי, ובאופן רחב יותר חלק משמעותי בספר ההיסטוריה של המחול הישראלי. אבל בנקודת הזמן הזאת, כשהלהקה מציינת חמישה עשורים של פעילות, צריך להיות ברור גם לו, שהוא לא יכול להיות החלק היחיד שלה, ושצריך לפנות ליד כיסא הבמאי גם לבמאים אחרים.
