נטע ברזילי, נולדה בשנת 1993 בפתח־תקווה ועברה עם משפחתה לניגריה, עד גיל שבע. בהמשך גדלה בהוד־השרון. החלה לשיר ולהופיע בגיל מאוד צעיר, כולל מקהלת כפר־סבא בגיל הנעורים. בגיל 16 הקימה להקה בשם “קואליציה". למדה בתיכון הדרים בהוד־השרון, במגמת מוזיקה. עשתה שנת שירות ב"תנועת תרבות" בטבריה ולאחר מכן שירתה שנתיים בלהקת חיל הים. אחרי השירות החלה ללמוד מוזיקה בבית הספר רימון, הפכה לזמרת הבית של מועדון בר גיורא בתל־אביב והקימה הרכב אינדי בשם “האקספרימנט". בשנת 2017 התקבלה ל"הכוכב הבא לאירוויזיון", ניצחה וייצגה את ישראל באירוויזיון 2018, שם זכתה עם השיר “טוי". בהמשך הוציאה עוד 11 שירים, האחרון שבהם I Love My Nails, הכולל קליפ חדש שעלה בימים אלה. מתכננת להוציא בקרוב אלבום בינלאומי ראשון, Playground Politica, בלייבל Disney/S-curve, שם היא חתומה.
כתבת שהשיר I Love My Nails הוא בעצם מטפורה לתהליך אישי שעברת.
"נכון. לפני הכול, אפשר לומר שגם אם התייחסתי לקורונה כאל איזשהו משהו שאני מדחיקה, בסופו של דבר התקופה הזו הייתה שוברת לב עבורי ובדרך הייתה גם אפיזודה רומנטית קטנה שעברתי. זו הייתה עבורי למעשה התמודדות עם דחייה. מבן אדם נורא אהוב ונורא בטוח בעצמו וסקסי, הרגשתי נורא קטנה, הרגשתי צורך להרים לעצמי, להתאהב בעצמי בחזרה. חיפשתי מה הדבר שגורם לי להגיע למחויבות הזו כלפי עצמי שוב, כי בסופו של דבר אהבה עצמית זו עבודה ומערכת יחסים זו עבודה, גם עם עצמך. אז השוויתי את מערכת היחסים שלי עם עצמי לבניית ציפורניים".
כלומר?
"התהליך הזה של ללכת ולהשקיע שלוש שעות בעצמך, פעם בשבועיים־שלושה, נתן לי אחלה נקודת התחלה לחזור ממנה, להשקיע בעצמי בשביל עצמי ולא בשביל אף אחד אחר, ליהנות מהביטוי האמנותי שזה נותן לי, מתשומת לב שזה מביא אליי מהסביבה, איכשהו נכנסתי לכל האספקט הזה תרבותית. תמיד הייתי הולכת עם אמא שלי לבנות את הציפורניים שלה וגם אם אבא שלי היה נוסע והכול היה מתפרק בבית, זה היה להגיד לעולם שאם הציפורניים שלך בסדר, אז בעצם הכול בסדר גם איתך".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
איפה הרגשת את הדחייה?
"השיר נכתב עוד לפני החוזה עם דיסני. הכול נעצר, הפסקתי לטוס, בגלל הקורונה, וגם התאהבתי באיזה מישהו שפשוט לא רצה אותי בחזרה, באופן הכי נדוש ומיסיונרי. ואין דרך לצפות את זה בסוכר".
הפסד שלו.
"ממש הפסד שלו. אגב, זו הייתה מעין תקופה שלהרבה אנשים עלתה הרגשה לא טובה ואני כמובן לא הייתי היחידה שהתמודדה עם זה שיש לה ברקס בחיים. זה היה מאוד מדכא. לא הבנתי למה כל כך קשה לי. הרי נטע, בואי, יש אנשים שקשה להם פי 700 והם לא סוגרים את החודש. זה לגמרי נכון. אבל פתאום כל עצם המהות שלך, של לבוא ולשמח אנשים, אפילו של להיות בן אדם שמכבדים אותו במה שהוא עושה בתוך החברה, זה היה קשה. אבל עברנו את זה ולא בא לי לבאס עכשיו שוב".
8 צפייה בגלריה
''הפחד הכי גדול שלי זה להפסיק להתרגש''. נטע ברזילי עם גביע הזכייה באירוויזיון
(צילום: יאיר שגיא)
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
איך זה בא לידי ביטוי בכל זאת בקורונה?
"אמרתי: 'סוגרים אותי בבית? אין בעיה, אני רוצה להישאר בקשר עם הקהל שלי בכל העולם. אעשה את זה'. בוא, זה שעצרו טיסות היה מאוד משמעותי עבורי, חתיכת מכה, כי אני הרבה יותר זמרת שקיימת בזירה הבינלאומית, יוצרת באנגלית. מאוד היה חשוב לי להישאר בקשר עם הקהל שלי שם, עשיתי סדרת יוטיוב עם צוות צילום מצומצם, ביקשתי לכתוב לי טקסטים שאוכל לאלתר איתם, ממש לקחת את המחשבות שלהם ולהכניס איכשהו ללופר. זו הפכה לסדרה מאוד מצליחה עם חצי מיליון צפיות לפרק. ברור שתסכולים היו קיימים כי לא יכולתי לשחרר מוזיקה ולא היה טעם לשחרר מוזיקה, הרי אי־אפשר לקדם אותה. אתה משקיע הון במשהו ואז אין מי שישמע כי לאף אחד לא אכפת. כולם במגפה, ופשוט היה פחות עניין".
חשבת איפשהו, ברגעים של חוסר הוודאות, שהקריירה עלולה להסתיים?
"לא. הפחד הכי גדול שלי זה להפסיק להתרגש. וכשהדבר הזה לא ירגש אותי, אני אקום ואלך, לא אמשוך זמן. הדבר שעשיתי ביוטיוב מאוד ריגש אותי ואיפשר לי את הקשר עם הקהל שלי, להמשיך ליצור ולקבל פידבקים. זה היה חשוב".
חלית בעצמך בקורונה.
"הייתי מלכת הבידודים לפני כן. אפילו הייתי בין הראשונים שנכנסו לבידוד בישראל כי חזרתי מבולגריה ממש כשהתחילה הקורונה. קיבלתי את הקורונה יחסית קל. השתגעתי מלא להריח וטוב שהריח חזר די מהר. שמע, אחת הפוביות הגדולות שלי היא שאני אסריח. אז התקלחתי המון, כל הבידוד הייתי באמבטיה"
לא חשבת משהו כמו “לא ייאמן שדווקא שנתיים אחרי שזכיתי באירוויזיון נופלת כזו מגפה”?
"אני מזהה כשאני רעילה לעצמי. לפעמים, אם אני לא מקבלת משהו כמו שאני רוצה, אני מפוצצת הכול באינסטינקט. יש לי את הטנטרומים האלה. נגיד, יכולים לומר לי בצילומי הקליפ, 'נטע, בונה הציפורניים לא יכול להגיע'".
וכבר אמרנו שציפורניים זה חשוב מאוד.
"בדיוק, אז תבטלו את הקליפ. יש לי אינסטינקט מיידי של לשבור את הכלים ולפוצץ הכול. אני מזהה אותו ואז לוקחת שלוש דקות ואומרת, 'אוקיי, אין מה לעשות החיים זה דו או דיי. או שזה פשוט לא יקרה ומה את מעדיפה?' ואז אני מסתדרת תחת האילוצים. המלחמה הזו, על חוסר הפשרות כמו שאני רואה, מוציאה ממני כל כך הרבה אנרגיות עד שלפעמים בא לי להגיד, 'עזבו, שלא יקרה, די'. אם נחזור לשאלה שלך, אני מזהה את המחשבות הלא־טובות שלי ואני עוצרת אותן. כל החששות האלה עלו בתחילת הקורונה אבל ידעתי לא להיכנס ללופים האלה. וגם יש כל כך הרבה אנשים שאני מפרנסת וזו לא שאלה, אתה חייב לחשוב יצירתי כדי להמשיך, למרות שלפעמים אין כוח והדיכאון רוצה להכריע אותך".
את במסע הופעות בארה"ב באחרונה. האלבום הבינלאומי מתקרב?
"כן. שמו יהיה 'פלייגראונד פוליטיקה'. אני במלחמה שהוא ייצא כמו אני רוצה וזה בעוכריי ולוקח לי מלא זמן. אני רגילה להוציא את השיר עם הקליפ בבום אחד, אחר כך לקדם אותו, ללכת לשיר איפה שצריך. אבל באסטרטגיה של היום, אף אחד לא מכיר אותך בארה"ב אז את צריכה לעשות את הקמפיין של השיר לפני שהוא בכלל יוצא, שזה דבר משוגע ונוראי מבחינתי כי אני יוצרת ויזואלית, אני צריכה שיראו את כל הדבר במכה אחת, השיר, הקליפ הכול. הדבר הראשון שהם עושים זה לקחת חתיכה קטנה משיר, לשים בטיקטוק ולתת לה לחיות שם במשך שלושה־ארבעה שבועות. אחרי הדבר הזה משחררים את השיר עם קליפ אנימציה ורק אחר כך משחררים גם את הקליפ. זה נורא משונה להיות בטריטוריה שבה לא מכירים אותך בכלל לעומת טריטוריה שבה אתה מוכר. זה קשה, לא פשוט בכלל".
"אני לא באמת חושבת שאפשר לעזוב את הארץ. מאמינה שיהיו תקופות שבהן אני אגור בארה"ב אבל לעזוב את הארץ ממש? לא, לא, איך עוזבים את הבית? אני גם מרגישה שאני יוצרת הרבה מהמקום הישראלי שלי וזה מאוד חשוב לי"
כי זה להתחיל מהתחלה ממש, לעומת מעמד של כוכבת גדולה בישראל.
"בוא, כוכבת גדולה, לא אוהבת את המילה. אבל אני מרגישה שיש לי בדיסני כל כך הרבה אנשים שמאמינים בי. גם למסע ההופעות שלי בארה"ב הגיעו הרבה אנשים חשובים. ניקול שרזינגר הגיעה להופעה שלי, למשל, היא גילתה את 'באסה סבבה' ודי נדפקה על זה, זהו. מאז אנחנו מתכתבות, היא מקשיבה לשירים שלי, הגיעה להופעה עם חברים שלה ועבורי זה היה נורא מרגש לראות אותה. היא מאוד הרימה לי ובכל הזדמנות שהתראיינה לא הפסיקה להחמיא. זה מאוד מרגש לראות אמן גדול מרים ככה אמן קטן".
קטן? נסחפת.
"בקנה מידה שלה כן".
בהנחה אופטימית שתצליחי בחו"ל, עזיבה של הארץ זה דבר אפשרי?
"לא באמת חושבת שאפשר לעזוב את הארץ. מאמינה שיהיו תקופות שבהן אני אגור בארה"ב אבל לעזוב את הארץ ממש? לא, לא, איך עוזבים את הבית? אני גם מרגישה שאני יוצרת הרבה מהמקום הישראלי שלי וזה מאוד חשוב לי".
מזהים אותך שם?
"כן, עמדתי בתור בשייק שאק בניו־יורק. המוכרת שם מסתכלת עליי ואומרת, 'את הנערה מהטיקטוק, אני אוהבת אותך'. זה היה מפתיע. הייתה התפוצצות ל'טוי' בטיקטוק לפני משהו כמו שנה ומאז הצטברו לי כמעט שני מיליון עוקבים בטיקטוק ורוב הקהל שלי שם, 60 אחוז, הוא אמריקאי. הטיקטוק היא פלטפורמה מרגשת בעיניי. אנשים טועים לחשוב שזה מתעסק בריקודים ובשירים. אם התוכן שלך בטיקטוק מעניין, לא משנה מי אתה או מה אתה, הטיקטוק מקפיצה אותך".
תכף נספור ארבע שנים לזכייה באירוויזיון. אם את מסתכלת לאחור על הדרך שעברת מאז, מה התובנה הראשונה שמגיחה לראש?
"הייתי אומרת לעצמי של אז 'תתרכזי. כי זה מאוד מבלבל'. זו רכבת הרים שקל מאוד לשכוח במהלכה למה אתה שם כל הזמן. ואני מזכירה לעצמי כל הזמן, וזה לא מספיק. אני שם כי אני אוהבת מוזיקה וכי אני אוהבת אנשים".
ומתי שכחת את זה לפעמים?
"כשיש כל מיני עניבות שמדברות איתך על אסטרטגיה ומספרים וכשיש צהוב מסביב. אז הפוקוס הוא חשוב".
איך נשארים על הרגליים על הקרקע? הרי אפשר להתבלבל בקלות.
"מאוד. פשוט לזכור מה חשוב. פתק על המקרר למה אני עושה את זה. אני חושבת שתקופות ארוכות בלי יצירה הן התקופות שבהן אני הכי הולכת לאיבוד. אז לעשות מוזיקה, להיות בחדר עם אנשים, ליצור, אלה הדברים שהכי מחזירים אותי לגראונד זירו שלי, למה שאני צריכה ולשאלה למה כל זה קורה. זו תזכורת שכל המסביב נועד כדי להביא את המוזיקה לאנשים ולא להפך".
איך את מסכמת את חוויית השופטת ב”אקס פקטור”?
"בגדול, ישבתי ונהניתי ממוזיקה ומאנשים. זו הייתה התנסות מעניינת, בעיקר לעבוד עם המתמודדים ולהכיר את מרגול ומירי מסיקה ורן דנקר ואביב גפן. בסוף הייתי ליד אנשים מהממים".
מעניין שהשארת את אביב לסוף. נראו שם לא מעט ויכוחים ביניכם.
"הוא אחרון באמת חביב. שמע, זו טלוויזיה ויש אמוציות ואני הרי כדור אמוציות ולא מסוגלת להסתיר את הלב שלי, אם זה נראה טוב וגם אם זה לא עובר טוב בגרון לאנשים. טינה אנרגטית לא טובה לאף אחד, בטח שלא לי. אביב ואני קולגות ומעריכים אחד את השני מאוד. בעיניי הוא גאון. אני מאוד שקופה והמוזיקה היא פילטר מאוד יפה לזה. אני לוקחת את הרגש וממסגרת אותו כשאני שרה או נמצאת על במה בצורה שנכונה ויפה לו. בשאר הזמן אני כנראה לא מובנת, אז לפעמים יש ויכוחים, כמו עם אביב".
למה מרגישה לא מובנת?
"תראה, אני די כוסברה: או שאוהבים אותי או ששונאים אותי. אבל כשאני צופה במוזיקה או כשאני בתוכה, אני כאמור הופכת לכדור רגשות מתפרץ. ואז אני יכולה לכעוס או להיעלב או לחשוב, תוך כדי דיון על המוזיקה שזילזלו באינטליגנציה שלי. הכול הופך נורא חזק. הוויסות הרגשי שלי מאוד לא אנדר־קונטרול, אבל אני מאמינה שכשאני עושה מוזיקה - אז אני מביאה איתי את התכונה הזו שלפיה אנשים יכולים להבין את הסינית הזו, אותי. מוזיקה משפיעה עליי והופכת אותי להכי חשופה".
את נחשבת לאייקון של עצמה נשית בישראל, מעוררת השראה. איך נראה עידן מי־טו מהמבט שלך?
"אני לא ביקשתי אף פעם להיות פרקליטה של עוצמה נשית. פשוט גדלתי עם אמא עוצמתית שנתנה לי דוגמה מדהימה, כאשת קריירה בחברת טבע, שם היא טיפסה והגיעה די גבוה, ועם אבא שהיה אדם מאוד עוצמתי בעצמו, לצידה. אני זוכרת שאמא חזרה הביתה יום אחד, הייתי בת 12, וסיפרה שבאחת הישיבות היה איזה עורך דין מניאק שאמר לה, 'מי את שתגידי לי מה לעשות, או תייעצי לי, את בכלל לא עורכת דין'. אמא חזרה הביתה אדומה, נסערת, התיישבה ודי מהר התחילה לחפש מקומות ללמוד בהם את התואר".
לא ביזבזה שנייה.
"ממש. זו אמא עם שלושה ילדים, שהולכת ולומדת תואר נוסף, כשהיא מחזיקה במשרה מאוד תחרותית וקשה, ובמקביל אבא עובד בניגריה וזה היה לא קל. הייתה לי אמא שתמיד תמיד עם המחשב. אבל זו אמא הליקופטר שלא מפספסת אף הופעה ותמיד לוקחת אותי לפיתוח קול כשאני צריכה ונמצאת שם עבורי. אני לא הייתי האישה שאני היום, אם לא הייתי רואה את הכוח הזה שלה. זה הולך כמובן עוד הרבה אחורה. אני לא הייתי מי שאני היום אם לא היו נשים שלקחו את הסיכון ושרפו חזיות וזעקו כנגד חוסר הצדק. אז אני פה היום גם כדי לדבר ולצעוק ולשיר את חוסר הצדק הזה. אבל, מצד שני, אני רואה תהליך שיכול להיות מסוכן".
כלומר?
"מה שקורה היום ברשתות החברתיות זה שאפשר לגמור לבן אדם את החיים בלי הכנה מוקדמת. אני לא רואה בחברה שלנו מחילה. יש ביטול ושריפה - ובזה זה נגמר. כולנו נולדים חלקים ולכולם יש נסיבות חיים שונות ומשונות, או מחלות, או כל מיני דברים שמביאים אותנו לנקודות מסוימות ואז לא כולם יודעים מה יש ברקע. בואו לא נהרוג אף אחד כל כך מהר".
מקרה שלמה גרוניך, אני מניח.
"בדיוק. אז המשפחה שלו הסבירה האיש דמנטי ואנחנו חייבים לקחת את עצמנו ולרדת מהנושא הזה שלו. לחמול. לא להרוס מפעל חיים של אדם ברגע. הווליום של התגובות של כולם הוא עצום. בוא, גם מהראיון הזה יכולה לצאת מילה אחת לא במקום והרשתות יוכלו לשרוף לי את החיים. זה לא מצב תקין לאף אחד".
מה הזיכרון הכי מוקדם שלך?
"גיל שלוש, חשבתי שניצחתי בטורניר בבריכה בניגריה, כי לא ראיתי אף אחד לידי כשסיימתי. אני יוצאת צורחת, 'ניצחתי', אבל מתברר שהייתי אחרונה ולכן לא היה אף אחד לידי. וכולם צוחקים, היה נורא. אז הזיכרון הראשון שלי הוא אכזבה".
איזו עצה היית נותנת לנטע ברזילי בת ה־16?
"תחזיקי חזק, תכף יהיה כיף. הייתי נערה מאוד נחבאת אל הכלים, כותבת המון, מצלמת המון, הייתה לי מצלמה כזו מקצועית והייתי מתעדת בתמונות אמנותיות את בני כיתתי. הייתי עושה איפור, שיער וסטיילינג לכל הבנים והבנות".
הרגשת מקובלת?
"התיכון היה יותר טוב עבורי מהיסודי או החטיבה. הייתה לי שם חברה אחת, שהייתה החברה הכי טובה שלי, והיה לי את המקום שלי בהפסקה, בחבורה. לא הייתי טרגית ויושבת לבד. בבית הספר והחטיבה היה יותר קשה".
מתי היית הכי מאושרת?
"לאחרונה, כשעברתי לגור ביפו. אחרי הפרידה מאילן, בן זוגי האחרון, עברתי לבית של ההורים להחלים, בהוד־השרון, ואז אמרתי לעצמי שאני חייבת למצוא קהילה, שכשאני יוצאת יש שכנים ואנשים מסביבי. עברתי שבע דירות באייר־בי־אנד־בי בתוך חודשיים, חיפשתי מה טוב, עד שמצאתי את הדירה ביפו, על הים, ופה אני כבר מוצאת את עצמי ברמות".
לא מרגיש בודד לגור לבד?
"אני לא מרגישה ככה. מושיק גלאמין, בן דודי, הביא אותי לשם וגר לא רחוק. מעבר לזה אני גרה בקומפלקס שאפשר להסתובב בו בפיג'מות ונעלי בית, לתוך הסמטאות העתיקות. כבר אוכלת ארוחות עם השכנים".
מאיזה הרגל היית רוצה להיפטר?
"מסוליטר בטלפון. אני על זה כל הזמן. שוברת שיאים ברמות".
מה הפחד הכי גדול שלך?
"כאמור, להפסיק להתרגש".
הרגשת פעם ככה?
"כן, כשהייתי בזוגיות. וגם הייתה לי בעבר תקופה שהמוזיקה לא ריגשה אותי, הייתי צריכה לטפל בזה, לשאול את עצמי למה אני מרגישה ככה. כשהייתי בתיכון הייתי מאוד שרה בשביל אהבה. הייתי שרה והיו נאספים סביבי חברים כי אנשים נמשכים לכישרון וזה מסוכן".
כי?
"זה הופך להיות מה שמגדיר אותך ואתה מפסיק להתרגש מזה. אחרי שסיימתי תיכון אמרתי שסבבה, אני לוקחת שנה הפסקה ממוזיקה, מלשיר, הייתי צריכה לבנות אופי מוזיקלי. הייתי צריכה להבין שזו לא דרך להביא חברים. אז הלכתי לשנת שירות בטבריה. חשבתי שאני נורא מיוחדת. עבר זמן, ישבו שם לשיחת גרעין ואמרו לי, 'נטע את בלתי נסבלת אי־אפשר לגור איתך. אז או שאת עוברת או שאת משתנה'. הרי כשהם הלכו לצבוע לא הלכתי איתם והיה לי את האוכל שלי במקרר, שאף אחד לא היה יכול לגעת בו. הייתי מזעזעת, בן אדם קשה, והבנתי שלא הייתי מוכנה לקבל אהבה בכלל כי פחדתי להיפגע, אז העדפתי לא לתת ולא לקבל".
או לשיר.
"בדיוק. אז שם לא שרתי שנה. היה לי מבחינתי כישרון שלא ניתן לערער עליו. בגלל שהוא היה מנגנון ההישרדות שלי, אז נהייתי נורא טובה במה שאני עושה וכולם כזה 'לכי לכוכב נולד', עד שלא יכולתי לשמוע את זה. אפילו שנאתי מוזיקה ולשיר כי חשבתי שאנשים לא אוהבים אותי בגלל מה שאני אלא בגלל שאני יודעת לשיר. הייתי צריכה לבחור במוזיקה שוב כתשוקה ולא כמנגנון הגנה. וזה באמת קרה אחרי שנת השירות".
מתי היית הכי קרובה למוות?
"תאונת דרכים עם לירון כרקוקלי בנעורים. היא נהגה, עלינו על באמפר, במהירות גבוהה, היא איבדה שליטה על ההגה ונכנסנו מאוד חזק בעמוד. אגב, באותו זמן גם צילמתי אותה והרגשתי שעוד שנייה נגמר הסרט של החיים שלי. אבל בסוף הייתי מהממת. התקשרתי לאמא שלי והרגעתי".
מה עם התיעוד?
"יש אותו בראש שלי. המצלמה נשברה לאלף רסיסים".
מה ההחמצה הגדולה של חייך?
"אולי שלא נשארתי לסיים את בית הספר רימון, אבל אני גם יכולה עוד לעשות את זה. יש לי רצון להבין מוזיקה יותר וללמוד הפקה יותר. אני זוכרת שהייתי שם בקורס הפקה והיה לי כל כך קשה להתרכז. הייתי בת יחידה עם 20 בנים, וזילזלו בי המון והאווירה הייתה הקשה".
מי זילזל?
"התלמידים האחרים. אתה בסיטואציה שבה אתה יושב בכיתה, אין לך רקע בדבר והשאלות בכיתה הן שאלות של אנשים שיודעים ומבינים. ואז המורה, כאדם שיש לו חדווה למקצוע, ממשיך לדבר עם התלמידים כאילו הם חברים שלו. נשארתי מאחור וזה היה לי קשה".
מה השמועה הכי מטורפת שהייתה לגבייך?
"הייתה פעם כותרת באינטרנט, 'נטע ברזילי לשש שנים בכלא'. כתבו שנגעתי במיצג של קוסמה בתערוכה בארץ. באמת נגעתי. בסדר. לא יכולתי לעמוד בזה, לא התאפקתי, רציתי להצטלם עם הכדורים. שיכנעו אותי להישכב על הרצפה, להצטלם, אבל איש לא נזף בי. היו כל כך הרבה שמועות עליי, מביך אפילו להזכיר".
מה החופשה הכי גרועה שהייתה לך?
"פריז עם אילן. הוא חטף קלקול קיבה ולא הפסיק להקיא. היינו רק בחדר, ארבעה ימים".
מתי בכית לאחרונה?
"לא מזמן, כשלא הצלחתי למצוא מונית לחזרת ריקוד שהייתה לי. עמדתי ברחוב פרישמן בתל־אביב ואף מונית לא עצרה לי, ואני עומדת לאחר. היו חלק מהנהגים שאפילו עצרו, אמרו 'סליחה נטע, אני תפוס', והמשיכו. אז פשוט עמדתי ובכיתי. זה היה נורא, ואנשים עוד צילמו".
ברגעים כאלה את לא מבקשת לא לצלם?
"לא. אין מה, אין טעם. זה יותר נורא כשמישהו מצלם אותך ואתה אומר 'עצור אל תצלם', ואז עוד מעלים את זה עם ההערה שלך. אני מבינה שזה משהו שנלווה לקריירה. אין דבר כזה פרטיות יותר. את רוצה פרטיות? תהיי בבית שלך. ואני מאוד אוהבת את האהבה ברחוב. לפעמים, כשאני מדוכאת ורוצה שירימו לי, אני יוצאת לרחוב ומרימים לי. אני נורא אוהבת אהבה, כל כך כיף לי לרדת לקפה בבוקר ולקבל אלף חיבוקים".
מה היית משנה במראה החיצוני שלך?
"לא מצליחה לגדל ציפורניים".
אז השיר החדש הוא פייק!
"חמוד, מה לא פייק היום? לא מצליחה שהציפורניים יהיו חזקות ויגדלו ממש".
מתסכל או שאני מגזים?
“מתסכל. חוץ מזה, כל מה שאלוהים נתן, תודה. על הגוף הזה, השיער הזה, הפנים האלה, על הרגליים שלי”.
מה הרגע בקריירה שבו הרגשת שנעשה לך אי־צדק?
"שרתי פעם בלהקת חתונות, והיו כלות שביקשו לא להביא אותי כי לא באתי להן טוב בעין. לקוחות, מה תעשה? ברור שנעלבתי. והיה גם שלב מאוד מוקדם בקריירה שלי, כשהופעתי במועדון האזור בדרום תל־אביב. באתי להרכיב את הציוד שלי, המנהל של המקום, שאת שמו לא נזכיר, לא הפסיק להגיד לי כמה הכבלים שלי יקרים וכמה אני צריכה להיזהר איתם. המשכתי להרכיב וזה לא מצא חן בעיניו אז הוא צעק, 'שמישהו יבוא לעזור לילדה להרכיב'. אמרתי לו תקשיב, זה הציוד שלי, אני בסדר. אבל הוא אמר שאני לא מבינה".
זה נקרא הסגברה.
"בדיוק. עיצבן אותי".
"כשהייתי ילדה כינו אותי קרנפית כי הייתי אגרסיבית ושלומיאלית ושמנה. לקחתי את הדבר הזה ועשיתי לו ריקליימינג לעוצמה וכוח וסקסיות. אני אף פעם לא התחפשתי בפורים. זה היה חג ששנאתי, כי לא היו תחפושות במידה שלי ואני לא דומה לאף נסיכה. מה, תתחפשי ליסמין? כולם יצחקו"
מה ההישג הכי גדול שלך?
"פורים 2019, כשמלא־מלא־מלא ילדות התחפשו לקרנף. כשהייתי ילדה כינו אותי קרנפית כי הייתי אגרסיבית ושלומיאלית ושמנה. לקחתי את הדבר הזה ועשיתי לו ריקליימינג לעוצמה וכוח וסקסיות. אני אף פעם לא התחפשתי בפורים. זה היה חג ששנאתי, כי לא היו תחפושות במידה שלי ואני לא דומה לאף נסיכה. מה, תתחפשי ליסמין? כולם יצחקו. פתאום ראיתי כל כך הרבה ילדות, שמנות או רזות ובכל הגוונים, שמתחפשות לקרנף. עכשיו, זו לא תחפושת שהיה אפשר למכור, אנשים עשו את זה, ומאות בנות התחפשו ככה".
מתי התרגשת לראות מישהו מפורסם?
"כשהייתי בת 13, הייתי בחדר חזרות שנקרא 'הגרוב' בהוד־השרון ובדיוק הגיע תום פטרובר, עשה שם חזרה ושאל אותי אם אני רוצה קפה. חשבתי שאני מתה. לא הצלחתי לדבר".
מה הרגע הכי מביך שהיה לך?
"הופענו בפריז ב־2019, זו הייתה מסיבת גייז גדולה. הגרביון היה קטן, ואני עומדת על הבמה בשמלה מאוד־מאוד קצרה, צריכה לדלג, לרקוד. פתאום הגרביון התחיל להתגלגל כלפי מטה, אני עומדת על הבמה וקולטת שאני כבולה ברגליים על ידי הגרביון וכולם רואים, ואני לא יכולה לזוז ולא להרים אותו כי הוא עלול להיקרע. פשוט עמדתי במשך 40 דקות ככה, בלי תזוזה כמעט".
מי צריך לבקש ממך סליחה ולמה?
"מתן ברכה, השכן שלי בן ה־16, שנכנס אליי הביתה בלי רשות, לוקח חולצות, ואחר כך אני רואה את זה בסטורי שלו. תיזהר ממני מתן".
ממי את צריכה לבקש סליחה ולמה?
"מאמא שלי ומאבא שלי, שעושים בשבילי המון, ואני לא עושה הרבה בחזרה בעיניי. מנסה, אבל זה לא מספיק. וגם מדניאל המאמן כושר שלי, שאני לא עונה לו כבר שבועיים או שלושה, כי אני לא רוצה להתאמן".
מה הדבר היחיד שחסר לך כדי לשפר את איכות חייך?
"אהה, להתאמן".
מה הדבר הכי גרוע שכתבו עלייך או אמרו לך?
"כתבו לאחרונה בכותרת: 'אפשר להגיד את זה, נטע ברזילי היא דמות בלתי נסבלת'".
את לא מחוסנת כבר בשלב הזה?
"לא. אני באמת לוקחת את זה ללב. אם אני בתקופה שאני אוהבת את מה שאני עושה וגאה במה שאני עושה, זה באמת לא מעניין אותי. אם אני מרגישה שנעשו יותר מדי פשרות, אז כל ביקורת היא חץ. במקרה הספציפי זה בכל מקרה היה חץ. פוגע שאנשים חושבים עליי ככה".
מה הריח האהוב עליך?
"של אצטון או עוגיות חמות".
מה הנשיקה הכי טובה שהייתה לך?
"לא יודעת מה הכי טובה אבל הראשונה הייתה בקניון עזריאלי בתל־אביב, בגיל 14. נורא התרגשתי. הייתי עם ילד בלונדיני, שפשוט אמר לי, 'בואי רגע, אני יכול לנשק אותך?'. הוא נישק אותי ובאותו רגע השמיים בעזריאלי הפכו כולם לכחולים־צהובים. זה היה יום וואו".
מי היה משחק בתפקיד נטע ברזילי בסרט על חייך?
"ניב סולטן. שתעלה רגע בבקשה 20־30 קילו, ותעשה את זה כמו גדולה".
מה הדבר האחרון שחיפשת בגוגל?
"הלכתי לבדוק למה חשבו שאני אכנס לכלא".
מה הג׳וב הכי גרוע שהיה לך?
"עבדתי בבית קפה של טבעונים כבריסטה ופיטרו אותי אחרי יומיים. לא התאמתי לאווירה של המקום ולא הצלחתי להכין קפה. ובוא, איך אפשר באמת להקציף חלב שהוא לא חלב?"
בילי אייליש או אריאנה גרנדה?
"בילי. קודם כל היא כותבת, הכול שלה, הכול של המחשבות שלה, של הנפש שלה, היא נותנת חתיכות משוגעות מהקישקע שלה".
ביונסה או ריהאנה?
"ריהאנה, היא הכול. יש משהו בביונסה שהוא על־אנושי, ללא ספק. אבל בריהאנה יש משהו שהוא כל כך לראות את האחר. עזוב את זה שהיא מוזיקאית גאונה אמיתית, היא יצרה איפור בכל כך הרבה גוונים לנשים שחורות, כמו שאף מותג מסחרי לא עשה בסדר גודל כזה לפניה. במותג האופנה שלה היא דואגת לכל המידות והגוף שם נורא משוחרר, ובדגמים שלה היא לא מתנצלת אלא מאפשרת לגוף לחגוג כמו שהוא, וזה מאוד יפה. אני מאוד אוהבת את רירי. והשיר שעברתי איתו את האודישן הראשון שלי ב'כוכב הבא' היה רוד בוי".
