השואה היא האסון הגדול ביותר שעבר על האנושות בעת החדשה, וכולנו נשבענו לא לשכוח את שעוללו הנאצים לעם היהודי ולאחרים במהלך מלחמת העולם השנייה. אבל היום, כמעט 80 שנה וארבעה או חמישה דורות אחרי, נדמה שזיכרון השואה הולך ומאבד מתוקפו. ניצולים מעטים נותרו בינינו, ולמרות הפעילות המאומצת של הארגונים השונים לתיעוד וארכוב העדויות והראיות מהשטח, יותר ויותר צעירים באירופה, בארצות הברית ואפילו בישראל אינם מודעים לאשר התרחש ובאילו נסיבות. גרוע מכך, הם מאבדים עניין בתקופה קודרת ורחוקה כל כך - כרונולוגית ותודעתית. מדובר באתגר אמיתי של היסטוריונים ומחנכים נוכח הבורות וההתכחשות בנוגע לפרק משמעותי כל כך בתולדות האנושות. מתוך הנואשות הזאת הושקו יוזמות שונות ומגוונות להיכרות מחודשת ומעודכנת עם העבר באמצעות רשתות חברתיות של היום, והמצוקה הזו עומדת גם במרכז הסרט הקצר והמבריק "חנות המתנות של אנה פרנק".
הסרט, שכתב וביים מיקי רפקין, נכלל בשורטליסט של האקדמיה לקולנוע במסגרת הסרט הקצר הטוב ביותר, אולם לא עבר את הסינון הסופי ולא יתחרה השנה על פסלון האוסקר. מדובר בהפקה צנועה למדי, שעליה אמון המפיק הישראלי-אמריקני נועם דרומי, המתחוללת כל כולה בחדר ישיבות בחברת שיווק אמריקנית, שאליה מגיעים נציגי בית אנה פרנק באמסטרדם למפגש סיעור מוחות על קמפיין לריענון התדמית של המוסד בקרב הדור הצעיר. לאורך 15 דקות, אנו עדים לדיון בהשתתפות פרסומאים, קופירייטרים ומשפיענית רשת שמעלים הצעות שונות ומשונות לאיחוי הנתק שנפער בין הנערה המתבגרת אנה פרנק משנות ה-40 בהולנד לבין הטינאייג'רים של המילניום הנוכחי שחיים במחוזות הווירטואליים של טיקטוק. חלק מהפתרונות מנותקים מהמציאות ההיסטורית, אך מחוברים למציאות הנוכחית של קהל היעד, וחלקם אבסורדיים לחלוטין. וכולם נובעים מתחושת חוסר אונים.
"הסרט הולך על קו דק בין קומדיה לכאב", אומר רפקין בריאיון ל-ynet, "ניסינו לעשות המון ברבע שעה, וזה היה חשוב עבורי שאחרי שש הדקות הראשונות של ההומור, הקהל יזכור את הזוועות שנעשו נגד היהודים. יש בהמשך עוד בדיחות, אבל הסרט חוזר למקום הרגשי. הבדיחות אולי לא מתאימות לכולם, אבל כפי שאחת הדמויות אומרת: המחיר של לא לעשות כלום ברור. הסרט התפתח מתוך מחקר מטריד שהראה שרוב האמריקנים הצעירים לא ידעו עובדות פשוטות לגבי השואה. אין לי כוונה להכפיש את GenZ. לצעירים הללו יש גישה ישירה לטרגדיה הזאת והיא נמצאת בכיס שלהם, אבל הם סובלים ממה שהחוקרים מכנים, 'עייפות לאמפתיה'. זוהי העבודה שלנו למצוא דרכים חדשות ללמד אותם על זוועות השואה כדי שהיא לא תחזור על עצמה. לא התכוונתי לעשות סרט חינוכי. לפני הכול מדובר בקומדיה, אבל היא נועדה גם להתחיל שיח בקרב צעירים".
הסרט מדבר על הנגשת השואה דרך דמותה של אנה פרנק, אבל הצגתה כסמל עלולה דווקא לרדד את השיח.
"אנה פרנק היא סמל. היא הצוהר שדרכו אנשים רבים מתוודעים לשואה. היא נוגעת באנשים מכיוון שהיא הייתה יכולה להיות אחותך או השכנה שלך. ובגלל שהכתיבה שלה חכמה, מצחיקה ומלאת תקווה. אני מוקיר תודה על כך שהיומן שלה שרד. יש סיבה לכך שהיא כל כך אהובה, אבל הסיפור שלה הוא אחד מתוך שישה מיליוני סיפורים, ורב-המכר הגדול ביותר על השואה לא כולל בתוכו ולו רגע אחד שמתרחש בתוך מחנה השמדה. חייבים להמשיך לספר את הסיפור שלה, אבל בו בעת אסור שזה יהיה הסיפור היחיד שאנחנו מספרים".
5 צפייה בגלריה
"רב-המכר הגדול ביותר על השואה לא כולל בתוכו ולו רגע אחד שמתרחש בתוך מחנה השמדה". מיקי רפקין על הסט של "חנות המתנות של אנה פרנק"
( צילום: באדיבות Reboot Studios)
"הבדיחות בסרט לא נועדו לפגוע, הן משמשות כנקודת חדירה לנושא שהוא רחוק מלהיות מצחיק"
נקודת המוצא של הסרט עצובה ומייאשת לכל מי שחרד למורשת השואה, אבל איכשהו באמצעות הכתיבה הסאטירית והשנונה שלו, רפקין משתמש בהומור שחור כדי לחטט בפצע ולפתוח אותו לפני שהוא מגליד מבלי להותיר צלקת. לאורך הסרט, הפרסומאים הצעירים, שאמורים לייצג את בני דור ה-Z, מעלים אפשרויות שונות ומשונות לקידום זיכרון השואה ושימורו, רובן הגדול מופרכות לחלוטין. ומעל לכל, מבטאות חוסר אונים אל מול האתגר העצום שלא בטוח שניתן לעמוד בו לאורך זמן. אם זה לא היה כל כך מצחיק, זה היה עצוב. עצוב ומייאש. וזו התחושה שאיתה יוצאים בסוף, אחרי הקומדיה הארסית מלאת הפאנצ'ים המבריקים שיוצאים בעיקר נגד הרשתות החברתיות והשגרה השטחית של משתמשי הטיקטוק והסנאפצ'ט וכן על תרבות ה-WOKE שמקדמת את הייצוגים התפלים על פני המהות. הלגלוג והלעג מנחמים, אבל לא עוזרים לפתרון הבעיה: זהו דור העתיד, והוא חי את ההווה ככאן ועכשיו, בלי להתעכב על העבר.
מי שמתיימרת לייצג את דור ה-Z, היא משפיענית הרשת מדיסון (הקומיקאית מרי בת' בארון) שמכוונת את מאמציה לעיצובה מחדש של אנה פרנק ככוכבת רשת. "היא מותג. היא מכרה יותר ספרים משריל סנדברג", היא קובעת כשהיא מעלה רעיון להפיץ יומנים לנוער בעטיפת עור עם ציטוטים מעוררי השראה מתוך היומן האישי של אנה פרנק. היא מייעצת לרטש את תמונתה הנודעת של אנה פרנק ולעשות שינוי קל בזווית פיה כי "האלגוריתם מתעדף חיוך". הלקוחות ההולנדים מתרעמים וקובעים שהם מתנגדים באופן תקיף והם מקפידים לא לעשות כל מניפולציה לצילומים מהשואה. הצעה נוספת שעולה היא לפתוח חשבון אינסטגרם לחתול של אנה פרנק, מורצ'ה, כי "תמונות של חתולים הולכים חזק ברשתות". הרעיון שנראה תחילה מתקבל על הדעת, נפסל במהרה מטעמי תקינות פוליטית שכן פירוש שמו של כוכב הרשת המיועד בהולנדית הוא "איש שחור קטן".
מתוך "חנות המתנות של אנה פרנק"
( באדיבות Reboot Studios)
כל ההצעות הללו, המנותקות מהנושא לשמו התכנסו חברי צוות בחדר הישיבות, מעוררות חשד כי משפיענית הרשת המצליחה בעצמה אינה מודעת לכובד המשקל של זיכרון השואה, שאותו היא מעוניינת למתג מחדש ולהתאים לקהל הרחב. היא מצד מודה כי למרות שמעולם לא קראה את היומן של אנה פרנק, היא האזינה לגרסה הקולית שלו בקריינותה של סלמה בלייר. בהמשך היא מספרת את סיפורה של ניצולת השואה סאלי פישברג, ומושכת את תשומת לבם של הנוכחים. היא מסבירה שסיפורים אישיים הם הדרך לחדור ללבם של הצעירים. לא המספרים הבלתי נתפסים וגם לא מיצגים בתלת ממד של עליית הגג של משפחת פרנק באמסטרדם שלטענתה, "חלל דומה בברוקלין היה עולה הון תועפות להשכיר". הצהרה שערורייתית שמעוררת את זעמם של ההולנדים, אך גם הם נאלצים להודות: "אני לא יודעת איך להגיע לצעירים, אבל אני יודעת מה המחיר של לא לנסות. חייבים לספר את הסיפור שוב ושוב ושוב, או שזה יקרה שוב".
המצוקה של המחנכים, ההיסטוריונים, הארכיונאים, האוצרים וכל שאר בעלי התפקידים שהתגייסו למשימה שנדאג לזכור ולא לשכוח, הולכת וגוברת עם כל יום שעובר, עם כל ניצול שואה שהולך לעולמו (ולחילופין נאצים לשעבר, שאין רבים מהם שעדיין בחיים כאן בינינו). החיפוש הנואש למצוא פתרונות חילופיים להעברת המידע והמטען הרגשי שאיתו, הניעו למשל את קמפיין "הסטורי של אווה", שהושק בישראל לרגל יום השואה 2019 וניסה לדמות את שגרת חייה של נערה יהודייה בשם אווה היימן אל מול המציאות הפוליטית המשתנה באירופה בתחילת שנות ה-40.
לצורך היוזמה, שנועדה לפנות לדור הצעיר, היומן המקורי של היימן עובד לקליפים קצרים, ששותפו כסטוריז אישיים שלה באינסטגרם. הקמפיין שהוקדש לדמותה של אווה, שנרצחה 75 שנה לפני כן באושוויץ כשהיא בת 13 בלבד, התקבל בתגובות מעורבות. לצד ביקורת על רידוד הדמות וסיפור ההשמדה שהיא נועדה לייצג, אחרים שיבחו את התושייה והמקוריות של היוצרים.
בסרטו הקטן והערמומי, רפקין, שנודע ככותב מאחורי הפרנצ'ייז הקולנועי המצליח "פיץ' פרפקט", לקח על עצמו לספר את הסיפור, ובדרך לא אופיינית, מתוך תחושת חובה לזכור, ואף יותר מכך להזכיר, ולא לשכוח. "הומור הוא הדרך באמצעותה אנחנו מעבדים טראומה. אבל לבדיחות בסרט יש מטרה מכוונת", הוא מסביר, "הקומדיה נועדה לפרק את ההגנות של הצופים כדי שהסרט יוכל להותיר בהם קריאה רגשית, שעלינו להמשיך ולספר את הסיפור הזה. אחת המפיקות שלנו, ג'יין אוסטר סיניסי, היא נכדה של ניצולי שואה והיססתי לשלוח לה את התסריט מחשש שהוא יפגע ברגשותיה. רווח לי כשהיא אמרה שהתסריט לא רק מצחיק אלא שזה סיפור שיש לספר". דרומי מבהיר ש"אף אחת מהבדיחות בסרט לא נועדה לפגוע, הן משמשות כנקודת חדירה לנושא שהוא רחוק מלהיות מצחיק אבל מחייב דרכים חדשות לשיחות לא נוחות".
5 צפייה בגלריה
"אף אחת מהבדיחות בסרט לא נועדה לפגוע". נועם דרומי. "חנות המתנות של אנה פרנק"
(צילום: באדיבות Reboot Studios)
"שאלו אותי האם אני מתלהב שהסרט שלנו כל כך רלוונטי פתאום, אני לא. אני נחרד"
"חנות המתנות של אנה פרנק" אומנם לא נבחר לאחד מחמשת המועמדים הסופיים לאוסקר בקטגוריית סרט הלייב-אקשן הקצר הטוב ביותר, אך עם זאת, נדמה שסוגיית זיכרון השואה והאתגר שבשימורו מטרידים גם את מנוחתם של חברי האקדמיה האמריקנית לקולנוע. אלה נתנו את קולם ליצירה הישראלית "מכתב לחזיר" של טל קנטור, שמתארת מפגש בין המציאות של ניצול שואה לעולם הדמיון של תלמידת תיכון, ושיתמודד על פרס האוסקר לסרט האנימציה הקצר הטוב ביותר. גם הדרמה עוכרת השלווה "אזור העניין" של ג'ונתן גלייזר הבריטי שואפת לנפץ את הקונבנציות הרגילות של סרטי השואה, ולהביא אותה למסך מנקודת מבטם המודחקת של מפקד אושוויץ ואשתו הנרקיסיסטית. לכאורה מדובר במחזור תכנים מן העבר בעטיפה מעודכנת, אולם הטבח של 7 באוקטובר והתגברות אירועי האנטישמיות ברחבי העולם, הדגימו עד כמה הסיפורים הללו חשובים ויש להותירם בשיח. תמיד.
"אנשים שאלו אותי האם אני מתלהב שהסרט שלנו כל כך רלוונטי פתאום, אבל אני לא. אני נחרד", אומר רפקין, "גיליתי שההקרנות של הסרט שנערכו מאז 7 באוקטובר אפשרו פורקן לצופים. ליהודים לא הייתה הזדמנות להתאבל אחרי המתקפה. נכנסנו למגננה באופן מיידי. זה היה מרגש להיות יחד באולם קולנוע, לצחוק ולבכות לפעמים". דרומי: "נקודות המבט והדעות הקדומות הרגילות שמגדירות את הייצוג של היהודים בתקשורת, גורמות לנזק ממשי. זה היה נכון לפני 7 באוקטובר, אבל זה אפילו מהותי יותר עכשיו. חשוב במיוחד להזכיר לאנשים שיהודים אינם מקשה אחת. לא כולנו לבנים, עשירים, ועומדים בראש התקשורת והבנקים. התפוצה היהודית כוללת סיפורים של אנשים עם זהויות אתניות, לאומיות וחברתיות שונות. ההזדמנות להגביר את הגיוון הזה היא אמצעי משמעותי לגבש בריתות ולשנות את הנרטיב".
5 צפייה בגלריה
"הזיכרון העתידי של השואה ימשיך הרבה מעבר לעידן GenZ, אבל זה תלוי הרבה בגישה שלנו ללימוד השואה". מתוך "חנות המתנות של אנה פרנק"
( צילום: באדיבות Reboot Studios)
על אף האכזבה הגדולה מאי-קבלת סרטם לאוסקר, רפקין ודרומי מקווים שהוא יתרום לשיח על השואה וירענן את תשומת לבם של בני הדור הצעיר המנותקים ממנו. זו הייתה המטרה הראשונית שלהם ושל צוות השחקנים המרשים שכולל את ארי גריינור ("הסופרנוס"), כריס פרפטי ("אבוט אלמנטרי"), קייט ברטון ("האנטומיה של גריי"), ג'וש מאיירס ("מופע שנות ה-70") וג'ייסון באטלר הארנר ("אוזרק") שהוא במקרה גם בן זוגו של רפקין. "הזיכרון העתידי של השואה ימשיך הרבה מעבר לעידן GenZ, אבל זה תלוי הרבה בגישה שלנו ללימוד השואה", אומר דרומי, "זה חשוב עבורנו שלימודי השואה יתייחסו לנושאים רחבים יותר כמו אנטישמיות, גזענות, דעיכת הדמוקרטיות והתפקיד של תעמולה בחברה".
