לא בכל פעם הופכת בכורה טלוויזיונית של סרט קולנוע לאירוע, והקרנתו של "אגדת חורבן" הערב (א', כאן 11 ו-HOT8, 21:15), היא בהחלט אירוע כזה. בעיקר משום שמדובר באחד הסרטים המשמעותיים שהופקו בארץ בשנים האחרונות – יצירה שמקומה בפנתיאון העכשווי של הקולנוע הישראלי. סרטו של גידי דר לפי תסריט שכתב יחד עם שולי רנד (זהו שיתוף הפעולה השני שלהם אחרי "האושפיזין" המצליח), זכה בארבעה פרסי אופיר, ולהיענות יפה מצד קהל של חילונים וחובשי כיפה. מעין סרט מאחד שכזה, דווקא כשעניינו בפילוג ובשסע חברתי-לאומי.
"אגדת חורבן" - טריילר
"אגדת חורבן" מגולל, כידוע, את סיפור המרד ברומאים ומלחמת האחים שהובילה לחורבן בית שני בשנת 66 לספירה, וגיבורו הוא בן בטיח הצעיר המצטרף למחתרת הקנאים בהנהגת שמעון בר-גיורא. צפייה חוזרת בסרט חידדה אצלי לא רק תובנות שניסחתי בהיסוס, עם יציאתו לאקרנים בקיץ האחרון, אלא גם את חשיבותו. הנה חמישה הרהורים שהם בבחינת חמש סיבות לצפות בסרט הזה, ודאי עבור מי שלא נחשף אליו בבתי הקולנוע – גם אם איכויות הסאונד והישגיו החזותיים ילכו לאיבוד בצפייה הביתית.
הניצחון האסתטי
"אגדת חורבן" מורכב מ-1500 ציורים דוממים, פרי עיצובם של דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט, שמתעוררים לחיים בזכות תנועות המצלמה, הדיבוב (שולי רנד, מוני מושונוב, יעל אבקסיס, זאב רווח, עמוס תמם ויגאל נאור, רשימה חלקית בלבד), העריכה (יוסף גרינפלד ואורי בן דב) ועבודת הסאונד (רונן נגל ונתי זיידנשטדט). התוצאה היא סרט שהוא חיזיון אור-קולי מפעים – כל אחד מהציורים הוא יצירת אמנות יפהפייה בפני עצמה – הנדרש לאסתטיקה הייחודית הזו כדי להתמודד עם המגבלה של שחזור תקופתי אך גם כדי לייצר מקבילה חזותית לייצוג של טראומה לאומית והיסטורית.
השיבה להיסטוריה
ההיסטוריה היהודית אינה לחם חוקו של הקולנוע הישראלי. מעטים הסרטים הישראליים שבחרו לשוב אל ימי קדם ובכלל אל העבר הקדם-ציוני. הקולנוע הישראלי הוא למעשה "קולנוע של הווה", כזה שאינו מזהה כל קיום יהודי בארץ ישראל לפני היות הציונות ("אני אוהב אותך, רוזה" של משה מזרחי מ-1972 המתרחש בירושלים של המאה ה-19; וסרט נוסף שלו, ההפקה הבינלאומית "איש רחל" מ-1975 המביאה את הסיפור התנכ"י של אהבת יעקב ורחל, נמנים עם היוצאים מן הכלל). סרטם של דר ורנד הוא, לפיכך, יצירה יוצאת דופן באופן שבו היא בוחרת להביא אל המסך סיפורים ודימויים מהעבר היהודי הרחוק.
חשיבות החורבן
דימויים של חורבן נעדרים אף הם מהקולנוע הישראלי – למעט "החיים על-פי אגפא" של אסי דיין שנחתם באותו טבח מטאפורי בפאב תל אביבי, וגם סרטו הנשכח של משה איבגי, "וביום השלישי" מ-2010 שסיפק אף הוא נבואת זעם אפוקליפטית על החברה הישראלית של ימינו. העובדה שהסרט האחד הופק לפני רצח רבין (ובמידה רבה הדהד את העתיד לבוא) והסרט השני אחריו – העידו על מקומה של הטראומה הלאומית הזאת בניסוח מציאות של חורבן. סרטם של דר ורנד כבר כולל את המושג הזה בכותרתו ולכן הוא משמש טקסט משמעותי, אולי אף פורץ דרך, בהתמודדות הקולנוע הישראלי עם ייצוגי חורבן – הדבר הזה שמפניו מזהירים אותנו הפוליטיקאים שלנו, לעיתים תוך ניצול ציני של חרדת השמדה הטבועה בנו מאז השואה, בתדירות גבוהה למדי, אך הקולנוע הישראלי נרתע מלעסוק בו.
המקורות
קשה לחשוב על עוד סרט ישראלי מהשנים האחרונות שעוסק בצורה ישירה כל כך בטקסטים יהודיים כאגדות החורבן ובעולם היהודי. קריאה פשטנית עלולה לזהות בסרט תמרור אזהרה היוצר הקבלה בין הימים שהובילו לקץ מלכות יהודה והתקופה הנוכחית. כן, זה קיים בסרט (כולל ביטויי הסתה הנשמעים גם כיום), אבל הסרט הוא יותר מכך. הוא מפגיש את הצופה הישראלי, אולי אפילו לראשונה, עם הנסיבות שהביאו לחורבן הבית, עם משמעותו האמיתית של ט' באב, עם דמויות כקנאי בן בטיח, רבי יוחנן בן זכאי והמלכה ברניקי, עם משיחיות ולאומנות קיצונית, ומתמודד כהלכה עם שיח מושגי שנעדר כמעט לחלוטין מנוף הקולנוע הישראלי. זה שמעדיף יותר סיפורים על גאולה מאשר על אבדון.
התגלית
כי כשהסרט יצא לאקרנים, בקיץ, נמנעתם מלצפות בו. את מי מעניינות מלחמות היהודים בימי ההפוגה הקצרים בין גל קורונה אחד למשנהו, וכשהמגה-פלקסים מזמנים אטרקציות בדמות "לשחרר את שולי" ו"מהיר ועצבני 9". הנה ההזדמנות, לחלקכם לפחות, לגלות את הסרט הייחודי הזה.
