העשורים הראשונים בחייו של אלון שוורץ נראו פחות או יותר כמו הביוגרפיה התקנית של כל צבר טיפוסי. כבן למשפחה עתירת זכויות בהגשמת הארץ, נצר למקימי היישוב נהלל ומייסדי תנועת המושבים, אישיותו, דעותיו ואמונותיו התעצבו ברוח ארץ ישראל הישנה והטובה. הוא נולד ברחובות, ונדד עם אבא ואמא והאח שאול לשליחות בארצות הברית. אחרי שההורים שבו ארצה בלחץ הבנים בשנות ה-80, אלון השתלב מחדש במסלול החיים המקומי כבוגר - הוא התגייס למודיעין ואחרי השחרור פנה להייטק כיזם. ילד ישראלי טוב, ומאוד ציוני. כשמאס בלנהל אנשים, עשה הסבה מקצועית לקולנוע ובעקבותיה נתקל במקרה הטבח המוכחש בטנטורה מ-1948, שזעזע אותו. פתאום חלחלה בקרבו התובנה שארץ ישראל הישנה הייתה אולי טובה אבל לא תמיד צודקת, ושהוא התחנך בהשראתה תחת שקר והסתרה. הגילוי הזה גרם לו לחקור את הפרשה כבמאי תיעודי ולצאת למסע אל העבר האפל של המדינה - מסע שמתועד בסרטו "טנטורה" שחושף את לוחמי חטיבת אלכסנדרוני שמדברים לראשונה מול המצלמה ומעידים על שעוללו לפני 74 שנה בכפר הפלסטיני שלמרגלות הכרמל.
"מה שממש השפיע עליי היה הידיעה שכולנו קורבנות של נרטיב מומצא", אומר שוורץ בריאיון לרגל הקרנת הבכורה של הסרט במסגרת התחרות הדוקומנטרית הבינלאומית בפסטיבל הקולנוע בסאנדנס. "כולנו חונכנו שאנחנו הצודקים ואנחנו הכי צדיקים ומוסריים. זה נראה לנו טבעי כמו שהשמש זורחת בבוקר, וכשהתחלתי את העבודה על הסרט עוד האמנתי שזה נכון. תיארתי לעצמי שאני נכנס למקרה של טנטורה, ואולי משהו קרה שם ואולי לא. אני קראתי כל מה שאפשר על הנושא ולאט לאט חלחלה ההכרה שזה לא רק טנטורה. זה אולי היה טבח המוני, אבל היו 50 מקרים אחרים, אולי יותר, ויש כאלה שאנחנו בכלל לא יודעים עליהם כי אף אחד לא דאג לתעד. בדרכנו, לקחנו בני אדם שלא היו יהודים וגירשנו אותם. זה היה טיהור אתני, וזה לא משהו שנעים להגיד. לא מדובר ברצח עם, אבל הטרנספר היה מתוכנן, וכל מי שמתכחש לכך ממציא נרטיב".
זו לא הפעם הראשונה שפרשת טנטורה עולה לסדר היום, ולמעשה מי שהציף אותה בציבור בסוף שנות ה-90 היה אדם בשם תדי כץ, שעבודת מחקר שלו באוניברסיטת חיפה הציגה את המציאות ההיסטורית כפי שהתקבלה מראיונות של 70 עדים - מחציתם פלסטינים, ומחציתם ישראלים. המסמך פורץ הדרך של כץ נגנז בהליך משפטי אגרסיבי, שיזמו ותיקי חטיבת אלכסנדרוני. אולם ברשות החוקר נותרו המסמכים, הצילומים וגם הקלטות (כ-140 שעות של עדויות), ואלו מהווים נקודת התחלה למסע של שוורץ, שמרחיב ומעמיק אל תוך הסיפורים ומספק הוכחות משלימות משלו להטמנת גופות תושבי טנטורה בקבר אחים, שלפי טענה שעולה בסרט, נחפר ופונה לאחר מכן. הבמאי מספר כי הגיע לכץ כמעט במקרה, כחלק מתחקיר שערך לפני שלוש שנים לסדרה שניסה לפתח על דעיכת הדמוקרטיה הישראלית. אחד מהפרקים הוקדש לפעילותם של ארגוני השמאל החוץ-ממשלתיים - "בצלם", "תעאיוש" ו"שוברים שתיקה". כשהיוזמה לתיעוד המציאות הפוליטית הנוכחית בארץ כשלה, הוא פנה להיסטוריה, והחיפוש אחר תקדימים לתופעה הובילו אותו לתדי כץ ולמחקר שלו.
"הייתי מדוכא מהתקופה של ביבי והרגשתי שאני חייב לעשות משהו כדי לפרוק את התסכול שלי בדרך יצירתית, אבל אחרי שהפרויקט המקורי נתקע, גיליתי אדם בשם תדי כץ ופרסומים על כך שהוא שקרן גדול שעיוות את המציאות. מה שעורר את העניין שלי זה שברשותו 100 שעות של הקלטות. התקשרתי אליו וקבענו להיפגש", משחזר שוורץ, שסרטו הקודם "הסודות של איידה" מ-2017 תיעד סיפור אישי של אחים זקנים שהופרדו אחרי השואה. "הגעתי לביתו ופגשתי גבר שבור גופנית אבל עם לב גדול. בסוף הריאיון הוא הסכים לתת לי את הקלטות ואני לא האמנתי שזה קורה. זה לא שהוא מייצג ארגון כלשהו והוא לא הציב תנאים. הוא בסך הכול רצה לספר את הסיפור. ולמרות זאת, עדיין פקפקתי בו. הוא נראה לי אדם ישר, אבל הייתי מודע לכך שייתכן שהוא משקר. וכשהתחלתי להאזין לקלטות מה שנחשף בפני היה בלתי נתפס. פשוט לא ייאמן. ואז הבנתי שנפל בידי אוצר, ממש זכיתי בפיס. הדבר הראשון שעשיתי היה להמיר את הקלטות לפורמט דיגיטלי".
"עם שאינו יודע את עברו - ההווה שלו על הפנים והעתיד שלו בזבל"
הפגישה עם כץ, תושב קיבוץ מגל בשנות ה-70 המאוחרות לחייו, צולמה ואיתה אנחנו עושים היכרות לא רק עם חומרי המקור עליו מסתמך התחקיר של "טנטורה" - אלא גם עם האדם שחשף אותם. כץ המתנייד באמצעות כיסא גלגלים, אב שכול שבתו נהרגה בתאונת דרכים במהלך שירותה הצבאי, אינו נראה במיטבו אך נחוש מאוד בהגנה על הממצאים שסיפק בעבודת המחקר שלו, ומביע חרטה על כך שהסכים להצעת הפשרה של בית המשפט בתביעה שהוגשה נגדו. אל מול מלחמת החורמה שניהלו לוחמי אלכסנדרוני והפניית הגב של אוניברסיטת חיפה לסטודנט שלה, מקצה הסרט מקום להתעמרות המערכתית בכץ. ההיסטוריון פרופ' יואב גלבר, שפסל את העבודה בדיעבד בטענה של אי עמידה בסטנדרטים אקדמיים, תרם לצנזור המחקר וכיום הוא ממשיך להתייחס בזלזול לעדויות. מבחינה זו, "טנטורה" שמביא את העדים למסך עושה גם איתן צדק, למרות התיאורים המזעזעים שיוצאים להם מהפה על הוצאות להורג, התעללות ואפילו אונס.
"לא כל הלוחמים הסכימו לדבר", מבהיר שוורץ, "מתי רוצח מתוודה? אני לא חושב שהם רוצחים אבל הם היו חלק מקבוצה שאחראית לסיפור הזה ואחרי 60, 70, 80 שנה שאתה חי עם הסוד הזה - אתה רוצה לפרוק אותו. והיו גם כאלה שפשוט רואים בך חבר והם פשוט חולקים את המידע איתך ככזה. וחלקם לא אכפת להם, הם פשוט מספרים את האמת. אני חושב שחלקם גם רוצים לחשוף את העוולות, אבל הם חשים לויאליות ליחידה ולחברים וזה קשה להם. ויש אנשים שטוענים שהם זקנים ובוודאי כבר סנילים. אבל הם ממש לא סנילים, והם כולם ידעו על מה הם מדברים. הם זכרו".
האנשים האלה למודי ניסיון מהתקדים של כץ, ובוודאי היו חשדנים. איך גרמת להם לדבר בכזו פתיחות?
"כשאתה פונה למישהו שיש לו טראומה ופוסט-טראומה והוא מסתיר משהו ואולי הוא עומד לסיים את חייו בקרוב - יש לזה כוח. בשבילם טנטורה היה זיכרון שהם רצו לחלוק, והייתי צריך להניע אותם לדבר. זה משחק של חתול ועכבר, אבל אני לא חוקר משטרה והם לא חשודים. אתה משוחח איתם וזוכה באמונם. פניתי להרבה אנשים מאלכסנדרוני, מכל מיני קבוצות שונות מהחטיבה. כולם ידעו על הסיפור של תדי כץ, אבל לא כולם התרגשו ממנה, ואחרים כבר פחות חששו להיחשף או אמרו לעצמם שבשלב הזה של חייהם כבר לא אכפת להם. והיו גם כאלה שלא דיברו עם תדי, אבל דיברו לסרט. כל אחד עם הבחירות שלו. השוק עבורי היה שהם חיים עם הסיפור הזה כל חייהם, אבל אנחנו כחברה לא יודעים על זה כלום. ואם מישהו הזכיר משהו אז רובנו רואים בזה 'דמיון מזרחי'. נכבה חרטה. אז הערבים אולי משקרים, אבל אלו הסבים שלנו שמדברים פה".
באופן אישי, אתה שומע את הסבים שלנו מדברים על פשעים נוראיים שהם היו שותפים להם. איך זה גרם לך להרגיש בזמן אמת במהלך הראיונות?
"רוב האנשים שראיינתי הם יותר מבוגרים מ-80, ורוב רובם לא רצחו. הם עברו טראומה והם ראו מה שהם ראו וניסו להסתיר את זה. והיו גם כאלה שהעדיפו להאמין לסיפור שהם סיפרו לעצמם, שכל הדברים האלה לא התרחשו. אני גם מזכיר לעצמי שהם עברו המון. הם ראו חברים שלהם שנהרגו, ואני מבין אותם שאלו דברים שעדיף לשכוח, ואני לא שופט אותם. באופן אישי באתי מוכן. אני האדם הראשון שהיו ברשותו העדויות המוקלטות, ובאיכות סאונד מיטיבית. ממש כמו בלש אני יודע מה כל אחד מהמרואיינים שלי אמר לפני, ואני יודע מי חבר של מי. שיתפתי איתם את החומרים - ההקלטות וגם המסמכים והתמונות - ועוררתי את הזיכרון שלהם. ידעתי מה אני עושה, ומריאיון לריאיון למדתי יותר ויותר איך לגשת אליהם. אני לא חוקר משטרה, והכול נעשה באופן ידידותי ועדין. הייתי 'השוטר הטוב' והם התייחסו אליי בהתאם".
התרומה הגדולה של שוורץ לשיח על תולדות המדינה היא הדרך שבה הוא מפרק את הנרטיב הציוני, ובונה אותו מחדש תוך הטמעת הנרטיב הפלסטיני של הנכבה, ומתוך נקודת מבטם של הלוחמים. בכך הוא מנסה לעצב מחדש עבורו ועבורנו אפשרות להצדקת קיומה של המדינה היהודית, אבל מתוך מבט כן לעבר, בלי שקרים: "גם אם נזכור את ההקשר של השואה ואיך הערבים פתחו במלחמה, נדרשת הבנה של מה שעשינו עם מיליון אנשים. זה הודר מהסיפור הלאומי שלנו והמיתוסים שלנו. ההבנה הזאת היא מה שמטלטל את הצופים וזה מה שטלטל אותי כבמאי, ההבדל בין הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו אל מול המציאות. דחקנו עם אחר והקמנו מדינה משלנו כמעשה פלא, ואני בעדו. זה פרדוקס. קשה להשלים עם מה שאירע בדרך להשגת המטרה - להקים מדינה יהודית שאני תומך בה. לא שאני יודע איך אפשר היה לעשות אחרת, אבל ההבנה שמה שסיפרו לי זה לא האמת היה קשה לי אפילו יותר מלשמוע על המקרים של ההרג עצמו. זה קרה בכל מקום".
עכשיו אחרי ההתפכחות שלך, איך אתה מסביר את המעמד של הנכבה כטאבו שאסור לדבר עליו, אפילו היום יותר מ-70 שנה אחרי?
"הנכבה מערערת את הצדקנות המוחלטת שאנחנו מייחסים לעצמנו. העם היהודי כמעט והוכחד, ואני לא מתווכח על כך שאם היינו מפסידים במלחמת העצמאות היינו חדלים מלהתקיים. אבל לחשוב שהמטרה של כל הערבים הייתה להשמיד אותנו ולחשוב שהמענה היה לזרוק את כולם מפה, או להיכנס לכפרים ולהרוג את כל הגברים כדי ללמד לקח - בשבילי זה נורא. שלוש שנים אחרי השואה יהודים מורים לאנשים לחפור בורות ויורים בהם? זה לא משנה אם 70 נהרגו או 250. הדבר העצוב הוא שכחברה אנחנו מתכחשים לעבר. בהשראת יגאל אלון, שהמשפט שלו פותח את הסרט, אני יכול להגיד שעם שאינו יודע את עברו - ההווה שלו על הפנים והעתיד שלו בזבל. זה מה שעצוב ואנחנו צריך לצמוח מזה כחברה, ולהאמין שאנחנו יכולים להיות טובים יותר, ולא בהכרח לחיות על חרבנו. ישראלים הפסיקו לחלום על עולם טוב יותר".
במה הסרט שלך יכול לשנות במקום שבו מחקרים אקדמיים של כץ ואחרים כשלו?
"אני חושב שזה ש'ההיסטוריונים החדשים' בשנות ה-80 כתבו כמה מחקרים על פרטים קטנים שמבוססים על מסמכים כאלה או אחרים גרם למזעור של הנכבה. אני מאמין שבעולם של פוסט-אמת, אנחנו צריכים להגיד את האמת. אני מאמין שהאמת משחררת, וככל שמדובר בנכבה, המדינה צריכה להפסיק להסתתר. אנחנו חברה שצריכה לדעת מה היא עוללה, איך פעלנו אז ואיך אנחנו פועלים היום. יש להבין שזה לא סכסוך בין יהודים לטרוריסטים, אלא בין שני עמים. אם אנחנו מעוניינים בדיאלוג, אנחנו צריכים להבין את הצד של הפלסטינים, ומה בעצם הם רוצים מאיתנו. יש להכיר בעוול שנגרם להם. הסרט לא מתיימר להגיד איך לפתור את הסכסוך, אבל הוא כן מראה את החשיבות העליונה של הכרה בנכבה כצעד ראשון לדיאלוג. וזה הכרחי בשבילנו הישראלים לפני הכול, כי זה העבר שלנו. ואז נבין שאנחנו לא תמיד צודקים ולא קדושים. אנחנו אומה מיוחדת, אבל מלאה בפגמים. אם לא נסתכל במראה, אז תמיד נחשוב שאנחנו הכי יפים, כמו באגדות".
"אנחנו אולי מהטובים בעולם, אבל אי אפשר להיות חברה למופת ולהחביא שלדים בארון או במגרש חניה"
אחת התובנות המכלילות שעולות מצפייה ב"טנטורה" היא כמה משאבים רוחניים, תרבותיים וכלכליים הושקעו על ידי הממסד כדי לטשטש ראיות ולמחוק את הרוחות מן העבר, לכאורה כדי לגונן על האזרחים ולשמר את המוסר הצה"לי הידוע. בעוד שהפרקטיקה המפא"יניקית הזאת נתקלת בהתנגדות ערה סביב פרשות כמו היחס ליהודי המזרח וחטיפת ילדי תימן, ככל שמדובר בזוועות הנכבה - הדיון נותר מחוץ לשיח. "המציאות שלנו נוצרת דרך צנזורה עצמית, כאילו בניסיון לגונן עליך. במקום להתבונן למציאות בעיניים, כמדינה אנחנו חיים במציאות חלופית", אומר שוורץ, "ברור שהסיפור על הנכבה הוא הרבה יותר מפרשת חטיפת ילדי תימן. לא חקרתי, אבל אני בטוח שהיו מקרים כאלה. בישראל יש תחרות בין המגזרים לגבי מיהו הקורבן. כולם רוצים להיות הקורבן, אבל רק לא הערבים. הם אף פעם לא הקורבן. אני חושב שאנחנו צריכים להתבגר ולהיות פחות נאיבים, וזה לא סוף העולם להכיר בעוולות שלנו, גם אם הערבים טבחו בנו לא פחות".
מה שמוזר זה שדווקא הימין הקיצוני תמיד התבטא בחופשיות על מורשת הטרנספר, בעוד השמאל התכחש אליה.
"זה נכון, כי הימין בעד זה. מה שהפתיע אותי שהשמאל מסרב לקבל את הסיפור הזה. אבל מבחינתי אני מאמין במדינה יהודית, אפילו אם ההיסטוריה שלה מוכתמת בדם. ואני חושב שאם המטרה של הימין זו מדינה דו-לאומית, אז השמאל הוא הרבה יותר ציוני".
מאמצי ההשתקה של חטאי העבר מזכירים את פועלם של מכחישי השואה - באקדמיה, אבל גם מטעם השלטון במדינות כמו פולין, הונגריה ומדינות אחרות שמתביישות בעברן.
"תמיד אומרים שאסור להשוות עם השואה. הדעה שלי היא שאנחנו חייבים להשוות ולהגיד במה זה שונה. ישראל לא ביצעה רצח עם מתוכנן, ולא הייתה כוונה להשמיד את הערבים. זו לא הייתה התוכנית של בן גוריון, ובכך הוא שונה מהנאצים וממשטרים אחרים ברחבי העולם. אבל כן הייתה תוכנית להיפטר מהם, והתוכנית הזאת הוסתרה היטב. ובגלל שבן גוריון היה פיקח מאוד, מכיוון שלא הייתה תוכנית לרצח עם תאי גזים ורכבות, במקומות כמו טנטורה אנשים פעלו באופן עצמאי להשגת המטרה והמפקדים לא אמרו שום דבר ולא עצרו אותם. אבל מההיבט העקרוני, צריך להבין שאנחנו לא העם היחיד שחי תחת טראומה רב-דורית. הנכבה, גם אם היא קטנה בהיקפה ביחס למקרים אחרים בעולם, היא מספיקה כדי לגרום לטראומה, וצריך להכיר בה. אנחנו לא מהגרועים בעולם, אולי מהטובים דווקא. אבל אי אפשר להיות חברה למופת ולהחביא שלדים בארון או במגרש חניה".
נתקלת בהתנגדות על רקע עשיית הסרט?
"עדיין לא. ההתנגדות דווקא באה מהצד של המשפחה. אמא שלי חששה שאני נכנס לדיכאון, ודודתי שהיא מורה להיסטוריה לקח קשה את זה שאני מספר את הסיפור. יש אנשים שמקורבים למשפחה ולא מעוניינים לשמוע מזה, זה מזעזע אותם".
החשיפה ל"טנטורה" בציבור צפויה לגדול כשהוא ישודר בעתיד ב-HOT8 (שתמכה בהפקה יחד עם הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה), אבל הקרנת הבכורה בסאנדנס כבר מספיקה לאתגר את השיח הפוליטי בארץ, וכן לעורר קולנוענים פלסטינים ופעילים פרו-פלסטינים למיניהם שמתלוננים ברשתות החברתיות על כך שהסרט מובא מעיניים ישראליות, בעוד שעדויות ניצולי הטבח (חלקן מקבלות במה בסרט) הודרו מאז ומתמיד. "אני יודע על כמה קולנוענים ערבים שניסו לעשות סרט על הפרשה מנקודת המבט של הקורבנות, אבל מבחינתי ברגע שהלוחמים הסכימו לדבר איתנו ולחלוק את סיפורם, הכיוון של הסרט השתנה", הוא אומר, ונראה שהוא מודע לכך שיהיה מי שיראה בעדויות שבסרט כהודאה באשמה, והרשות הפלסטינית כבר הספיקה לדרוש חקירה בינלאומית של הפרשה: "תמיד יהיה מי שישתמש בזה, אבל כל המחקרים האקדמיים פורסמו בעבר וזמינים באנגלית לכולם. הסרט רק מנגיש את העובדות לקהל, וזה לא נעשה מספיק".
יהיו ישראלים שיאשימו אותך שאתה גורם נזק ומוציא כביסה מלוכלכת לעולם בעבור תהילה וכסף.
"אם מישהו חושב שאני עושה את זה מתאוות בצע, הוא צריך לבדוק את עצמו. אני בא מהייטק, ובחרתי ביוזמתי לעזוב את המקצוע כדי לעשות סרטים תיעודיים. לא עושים מזה כסף. מה שגורם לי לקום בבקרים זה החלומות. אני רווק, וזה לא משהו סקסי לחלוק עם בחורה, שאתה עושה סרט תיעודי על טבח. זה משפט פתיחה נורא. אבל אני עושה את זה כדי להגשים את עצמי. זאת לא עבודה קלה לעשות סרטים דוקומנטריים. אתה משקיע את כל כולך בנושאים קשים. אני עצוב ואני מדוכא כי אני נחשף לחומרים האלה. הם כל כך קשים. ואז השלמת סרט של 90 דקות ואתה חושב עליו כמה ימים ואז ממשיך הלאה. תודה לאל שהעולם רוצה את הסרטים שלי. קיבלתי מימון ישראלי, אבל אני לא זקוק לו. אני אחד מהקולנוענים הבודדים שיכולים לעבוד בחו"ל. אני אעשה יותר כסף באמריקה, אבל אני בא מאידיאליזם. וכן חשוב שבעולם כולו יראו את הסרטים, וזה גם כך קורה. כולם הרי מחוברים לנטפליקס".
יש רגע חזק בסרט, כשתדי כץ מוסר לך את הקלטות והוא מזהיר אותך: "ירדפו אותך כמו שרדפו אותי". אתה חושש מזה?
"אני לא חושב שמישהו ירדוף אותי. ישראל היא דמוקרטיה, גם אם בחיתוליה. אבל במיוחד אחרי הימים של ביבי ומירי רגב, יש לדעתי ממשלה מאוד מעניינת בישראל ואני שמח שפוליטיקאי ערבי ואיש ימין יכולים לשבת יחד באותה ממשלה. זו התרומה הכי גדולה של ביבי, הכישלון שלו הכשיר את זה. אני לא מאמין שיתנכלו לי מצד הממסד. ובכל מקרה, מי שרוצה להתווכח על העובדות מוזמן להתעמת איתי. השתקה היא מקצוע ויש ארגונים שזה התפקיד שלהם. לא רק בישראל, גם בארצות הברית. הם מונעים ממך להשמיע את קולך באמצעות הפעלת לחץ ציבורי וכלכלי. אולי הם ינסו לפעול גם נגדי. אבל אני יודע שאני עומד לחלוטין מאחורי העובדות. בדקתי את עצמי. תמיד יכולות ליפול טעויות, אבל עשייה דוקומנטרית היא לא בית משפט".
באופן אישי, אתה מרגיש שבאמצעות הסרט עשית צדק עבור תדי כץ?
"אין ספק בכך. היה לי חשוב להשלים את המעגל של תדי כץ מכיוון שהוא קורבן של השתקה. וגם אם עבודת המחקר שלו הייתה מגושמת מבחינת האקדמיה, האדם הזה עשה צעד נועז שאף אחד לא עשה בעבר. לבדוק בדקדקנות את ההיסטוריה של כפר אחד. זה מאוד חשוב. איסוף המידע שלו היה יוצא מן הכלל. אני חושב שהסרט הזה עושה עימו צדק. זה חלק מהמטרות שלו".
מבחינה אישית, ייתכן שהשליחות שלך הסתיימה פה. מה הלאה?
"אנשים חושבים שמה שעשיתי זה מטורף. התפתח טרנד לדבר על הנכבה באופן כללי, אבל כמו שעורך הדין שלי אומר לי - לקחתי את זה צעד אחד קדימה. זה סיפור אמיתי והוא יוצא מהלב שלי. תמיד מדובר בפרשנויות שונות ואפשר לספר סיפורים שונים, אבל זה הסיפור שאני מזהה ואני שלם איתו. אני יצאתי פגוע מהניסיון הזה, ואני צריך פסיכולוג עכשיו. ואם מישהו חושב שאני עושה את זה מסיבה אחרת מאשר שליחות אידיאולוגית, אז שיהיה. אבל עכשיו אחרי הסרטים שעשיתי על השואה ועל הנכבה, אני חושב שאני צריך לעשות משהו קליל יותר. משהו על יוגה, או אהבה או זוגיות".
