עשורים שבהם כותב דויד גרוסמן לילדים, הופיעו בספריו דמויות ילדים שונות: איתמר, יונתן, רותי ועוד. אבל דמות אחת נותרה על כנה במרביתם — דמות האב. עתה, אחרי שנים שגרוסמן שב וחוקר את מערכת היחסים אבא-ילד, הוא פונה בספרו החדש 'לכל קמט יש סיפור' לחקור מערכת יחסים חדשה, זו שבין סבא לנכד, שמרכז הכובד והדקויות בה שונים מאוד.
דמות האב בספרי גרוסמן נוכחת באופן אוהב, מגונן וחובק-כל. זירת ההתרחשות היא לרוב הסביבה הביתית החמימה והמגוננת, בזמן אינטראקציות יומיומיות של מקלחת, שעת השכבה, או סידור הבית. היחסים בין האב הגרוסמני לילדו מתאפיינים לרוב בהרמוניה על גבול הסימביוזה: ב'איתמר צייד החלומות' אבא מרגיע את סיוטי הלילה של איתמר ומזכיר לו "את החבורה הסודית שהם הקימו מזמן, ושמה הוא 'איתבא', שזה איתמר ואבא במילה אחת". ב'איתמר מטייל על קירות' הם חולקים נקודת מבט משותפת על הילדה המצוירת בחדרו של איתמר: "אבא של איתמר ואיתמר אומרים תמיד, שלילדה קוראים רוצקי-פוצקי" — האב והילד כגוף אחד, דו-ראשי. גם בסיפור 'אל תדאגי רותי', פחדיה ודמיונותיה של הילדה זוכים להדהוד מלא בסיפורו של האב, ומעידים על היכרות והזדהות עמוקות. הצמידות הרגשית הזאת משקפת אהבה רבה, אבל גם הזדקקות קיומית של ילד קטן לאביו, וטוטאליות שלא מאפשרת הרבה מרחב ונפרדות.
מערכת היחסים החדשה שגרוסמן מציג בספרו החדש שונה מאוד.
סבא ויותם מבלים יחד אחר הצהריים. יותם מתבונן בפניו של סבא ותוהה מאין הגיעו הקמטים שמעטרים אותן, ובין השניים מתפתחת שיחה על אירועים משני חיים ועל עצב, שמחה ואהבה. כמו במערכת היחסים עם דמות האב, גם כאן מציג גרוסמן רוך ויציבות ("סבא אוסף את יותם מהגן בכל יום שלישי"), אבל בעוד האבהות הגרוסמנית מחויבת לתפעול חיי הילד, הסבאות מאפשרת השתהות ונחת. לסבא יש זמן לשבת עם יותם בבית קפה ולשוחח, ולשניהם יש פנאי להיות נוכחים במלוא חושיהם, לגעת ("יותם... מרגיש איך העור של סבא מתקפל קצת בקמטים") ולראות באמת. כך, השאלה "סבא, מה יש לך על הפנים?" שנשמעת מוזרה בתחילה, הרי "הקמטים שלי... אתה כבר מכיר אותם, יותם", משקפת את האפשרות להשתהות ולהתבונן בסבא במובן העמוק יותר. שאלה זו מעידה גם על המרחק המתקיים בין סבא לילד; לא עוד סימביוזה הורית-ילדית מגוננת וצפופה, כי אם מרווח המאפשר ליותם התבוננות מתוך הבחנה ברורה בין האני לבין הזולת. בהתאמה, בניגוד לספרים האבהיים של גרוסמן שמתרחשים לרוב במרחב הביתי הסגור, המפגש בין יותם לסבא מתרחש בחוץ, ברחוב ובבית הקפה, שיקוף של המרחב המתקיים גם ביחסים ביניהם, המאפשר נועם ואינטימיות אחרים, מאוווררים יותר.
במרחב הזה שבנוי מנבדלות לצד נחת ואיטיות שלא מתאפשרות באינטראקציה היומיומית אב-ילד, יש גם מקום לגעת בנושאים כואבים ומפחידים. מוות ואובדן שגרוסמן נגע בהם רק בעקיפין בספרי אבא-ילד כמו 'רותי תישן ותישן' או 'החברה הסודית של רחלי', מונחים על השולחן בספר הנוכחי: "כשסבתא דינה הייתה חולה... זה עשה לי הרבה קמטים", מאשר סבא את הנחותיו של יותם. וכשכלבתו האהובה מתה, נותר ממנה זיכרון בדמות "קמט שנראה כמו הזנב של פפיה". עם זאת, ההיכרות בין הסב לנכד לא מתקדמת הרבה מעבר לכך, ואם הקמטים הם מפת חייו ונפשו של הסב, הרי הטריטוריה שהיא מסמנת מצומצמת מאוד ונעה בין חולי ומוות לחדוות הסבאות. יותם לא מגלה משהו מפתיע או ייחודי על סבא, והמהלך של יצירת מפגש בין שני סובייקטים נפרדים שגרוסמן מתחיל יפה כל כך, אינו מגיע לכדי מיצוי.
דמות הסב, שמוצגת באופן סטריאוטיפי גם באיורים (שיער לבן, שפם, כובע) לא זוכה לעומק שזוכה לו האב הגרוסמני — שעם כל אחריותו יודע גם להיות דמות מורכבת בספרים דוגמת 'איתמר וכובע הקסמים השחור' ו'מי רוצה שק-קמח?' ולהלך על קווים דקים בין דמיון למציאות, בין הזר למוכר, בין ביטחון לסכנה. וכך, כמו בציוריו של יותם, שבהם מייצגים עיגולים פני אנשים, נותר הסב מעין ארכיטיפ כל-סבאי שאינו מתגבש לכדי דמות מרובדת ומעניינת, והמרחב הנעים והמאפשר בינו לבין הנכד, נותר לא ממומש דיו.
לכל קמט יש סיפור // דויד גרוסמן (איירה מאיה שלייפר, עם עובד)
