המטרה: לרסן את הבזבזנות של ילדי האפל פיי. האמצעי: להבין שהם דור שני להדחקה כלכלית
"איך לא ידעתי מזה", היא אומרת, "איך סמכתי עליה?" העיניים שלה שחורות כמו באר של ייאוש. לפני יומיים היא חזרה משבוע מדהים באיטליה שבו לא טרחה לפתוח אף אפליקציה, בטח לא את זו הגיהינומית של הבנק. רק כשהיא חזרה לארץ היא נכנסה לבדוק איפה היא עומדת, וככה גילתה שבזמן שהיא הייתה ברומא, המתבגרת שלה הוציאה 4,000 שקל באפל פיי ועוד 1,300 לחברה להשכרת קורקינטים חשמליים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
"מה?" אני אומרת לה, "על מה היא הוציאה 4,000 שקלים באפל פיי?" "על קפה, על שייק פירות בקיוסק בשדרה", אורית אומרת, "על פעמיים המבורגר ביום, פעם עם אחותה הקטנה ופעם עם החברות בערב". "וכל זה הצטבר לכזה סכום?" אני אומרת, כי מדובר בסכום של שכר דירה, ובאמת קצת קשה להאמין. "היו גם הוצאות גדולות יותר, כמו קניות שהיא עשתה בזארה, אבל האמת היא שעל זה היא כן דיווחה וביקשה את הרשות שלי. היא לא צריכה להרחיב למה היא אישרה לבת שלה לעשות שופינג פיצויים בעודה לוגמת יין על איזו מרפסת באמיליו רומנה. זה די ברור. היא הרגישה אשמה על זה שהיא הרשתה לעצמה לנטוש שתי ילדות בבית ולטוס למסע תענוגות ברומא עם החבר החדש שלה, איש סאונד חתיך והרפתקן.
לפני שהיא נסעה לחו"ל, היא כמובן וידאה שלבת הגדולה שלה יש את אפליקציית האפל פיי בטלפון עם פרטי כרטיס האשראי של אמא בפנים. היא הרשתה לה להוריד אותה מזמן, כדי שלעולם לא תיתקע בלי מונית בשתיים בלילה. וגם הפעם היא עשתה את זה בגלל "ליתר ביטחון" היהודי הזה שלנו. שלא תרעב חלילה, שיהיה לה לקנות להן משהו לנשנש כשיימאס להן מהלזניות הקפואות שהיא השאירה כמו בטונדות של אשמה במקפיא. אבל בעיקר היא רצתה לקנות ככה שקט, מצפון רגוע לאמא שהתגרשה ועכשיו היא נוסעת לאכול פסטה שחורה עם החבר החדש שלה ולהרגיש שוב בת 20.
פתאום זה מעציב אותי, לגלות כמה האינטימיות הזו שלנו מזויפת. לא מדברים על כמה קשה אמא עובדת, לא לומדים שאפשר לאהוב אותה ולסלוח לה גם כשהיא מסרבת לתת כסף להופעה
לא סתם אחד השירים שהכי תפסו בשנה האחרונה היה "תיק קטן" של נס וסטילה, עם המילים הבלתי נשכחות "כל אחת סוחבת איתה תיק קטן / מספיק לה גם אם זה רק תיק קטן". השיר הזה הפך לסוג של המנון אצל ילדות דור הטיקטוק שלנו, כי ככה בדיוק הן מעוניינות לצאת לרחוב - עם תיק זעיר ואטיטיוד בגודל יבשת. רק לדבר אחד חשוב אין מקום; לכסף שקיבלת מאמא. בטח לא למטבעות הכבדים כמו הפסל של תומרקין שאני שמה לבת שלי בתוך כף היד. זה אולי נשמע מוגזם, אבל אני נשבעת שככה רוב הילדות בתל-אביב רואות את עצמן. כמו איזו טיילור סוויפט שבחיים לא תראו אותה מסתובבת עם תיק צד עצום ושחור, כי מה אני, איזו אמא דאגנית שנכנסת לחרדה שהיא תיתקע בלי התרופה למפרקים או מגבון לח? לא, את רוצה להיות הפצצה הצעירה הזו שפשוט מגיעה למקומות והיא כל כך יפה ומפורסמת שהדלתות, וגם הקופות, מנחשות אותה מעצמן.
בכל מקרה, אורית אומרת, הילדה אמנם הוציאה הון תועפות, ובכל זאת היא אמרה לעצמה שזה לא נורא, מעידה חד-פעמית כי אמא בחו"ל. אלא שיומיים אחרי זה אורית גילתה שמחפשים אותה מהבנק, אז היא התיישבה ובדקה את כל ההוצאות שלה וגילתה שההוצאה הזו באפל פיי לא חריגה בכלל. מתברר שיש לה כל חודש הוצאות של לפחות 3,000 שקל רק מהבת שלה שהיא אפילו לא ידעה עליהן. כבר חמישה חודשים שהבת שלה חוגגת כאילו היא יורשת של חברת ספנות נורווגית, והיא לא טורחת לוודא שזה לא קורה.
לרוב האנשים זה בטוח נשמע מופרך; מי סתום מספיק כדי לא לבדוק את החשבון שלו ולהתנהל כמו מרים אדלסון? אבל האמת היא שיש מעמד ענק של מדחיקנים כלכליים במדינה הזו, והוא רק הולך ומתרחב. עובדה - בכל שנה נתב"ג מגיע לשיאים חדשים של נוסעים למרות שהמצב הכלכלי הולך אחורה. השדה מלא באנשים ששוב לקחו הלוואה או פתחו כרטיס חדש רק כדי להצליח לקחת את הילדים לחופשת הקיץ, שנהייתה ממש סמל סטטוס שאי-אפשר לשרוד בלעדיו בכיתה. יש פה בועה שאולי תתפוצץ ואולי לא, אבל מה שבטוח, האנשים שחיים בתוכה מתפוצצים כמו פופוקורן מוכן ברגעים אלו.
יש לי אינספור חברים שכבר קיבלו את שיחת הטלפון מהבנק, שעומדים למכור דירה או לוקחים עוד הלוואה בתנאי לולאת חנק. מעמד המדחיקנים הכלכליים עומד לקרוס, ואיתו הילדים שלו, שחיים בסרט. סרט שבו הם מנופפים באייפון שלהם לעבר הקופה בשיא הטבעיות, כי הוא ממילא חלק מהגוף שלהם, ומה יותר טבעי מזה שהוא גם יקנה להם פיצה עם טופינג מושקע של רצועות שייטל ושמן כמהין.
"זה כמו בגידה", אורית אומרת עכשיו, "איך היא לא חשבה עליי? איך היא ביזבזה ככה את הכסף של אמא שלה בלי לדפוק חשבון, בלי להרגיש לרגע אשמה על מה שזה יעשה לי? את מתארת לעצמך אותנו ככה בגילה, שורפות את הכסף של האמהות שלנו בלי למות מפחד?"
10 צפייה בגלריה
מתברר שיש לה כל חודש הוצאות של לפחות 3,000 שקל רק מהבת שלה שהיא אפילו לא ידעה עליהן
(איור: הילית שפר)
ויש לי את כל האמפתיה בשבילה, אלוהים יודע מה אני הייתי עושה אם הייתי בסכנת עוני רק כי לבת שלי התחשק להזמין את כל החברות בבית הפנקייק על חשבון האפל פיי של אמא. ומצד שני, אני רוצה לטלטל אותה. הילדה אולי אשמה, אבל מי שיותר אשמה זו האמא שלה. בפועל, מה שהיא עשתה זה לשים אקדח כלכלי מעשן ביד של הבת שלה, ואז לצפות ממנה להפגין איפוק פיננסי קריר רק כי היא ילדה אחראית ורקדנית מצטיינת.
כי למה, בעצם, לילדים שלנו יש אפל פיי ואופניים חשמליים אם לא מאשמה הורית מטורפת? זה דור של ילדי אפל פיי עם יד קלה על ההדק, יד קלה שכולה באה מהלב הכבד של ההורים. רובנו אשמים במשהו ומנסים לפצות על זה. על הגירושים. על האני הלכתי עם הלב שלי, אז שהיא לפחות תלך עם האשראי שלי.
כשאורית ראתה כמה כאב וסבל הגירושים גורמים לילדות, האשמה הזו הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהאימהות שלה. כשמתגרשים, כל אחד מהגרושים רוצה להיות הבית הטוב יותר לילדים, זה שלוקח לחו"ל ותמיד מוצאים במקרר שלו גלידות. כל הזמן היה לי בראש את מה שאמרו לי גרושות אחרות, שבגיל 15 הילדים בדרך כלל בוחרים בעצמם עם איזה הורה הם מעדיפים לגור ואז לכי תגררי מתבגרת גותית ששונאת אותך לבית משפט למשפחה כמו באיזה סרט אמריקאי מטופש. צריך להגיד את זה, גירושים זה דפוק לילדים לא רק בגלל מה שעובר עליהם - זה דפוק בגלל איך שזה משנה אותך כהורה. גורם לך להפוך לנואש לייסד איתם קשר כמה שיותר הדוק ובלתי ניתן להתרה עד שיגיעו לגיל שבו יוכלו לבחור לנטוש אותך. אתה בעצם מגדל אותם בפחד, חשש תמידי שהם יעברו לסניף המתחרה.
ממש כמו אורית, גם אני צופה בילדה שלי נכנסת ויוצאת מהבית כמו איזה מיליונרית ששכרה קומה שלמה במלון שלי. גם לי כבר אין כוח לנדנד לה – אולי תאכלי סלט וחביתה לפני שאת יוצאת שוב? אז אני עושה בדיוק מה שעשיתי עם המצב הכלכלי האמיתי שלי, מדחיקה את זה. מרגיעה את עצמי שהיא לא רעבה, שהיא כבר חטפה איזה פלאפל מדמי הכיס שנתתי. "רק שבפנים", אני אומרת לאורית, "אני יודעת בבירור שכל דמי הכיס שלה הלכו מזמן על הלק ג'ל. אז למה אני משקרת לעצמי?".
הנה עוד אשמה של בני דורנו, אנחנו מפחדים מהילדים המתוחכמים שלנו שמתנהגים כמו רווקים מבוקשים בני 40 עם שיק אורבני, לא רוצים להרוס את האווירה הכיפית בבית. זו בעצם בול אותה הדחקה שדור שלם של ישראלים עושה כרגע עם המינוס. כמה פעמים כבר הראו לנו כתבות שמוכיחות בנתונים סטטיסטיים שכלי הרכב החשמליים רוצחים את הילדים שלנו? לא משנה, נדחיק את זה ונשכור להם כזה, כי אפילו תאונת דרכים לא מספיק מזעזעת כדי לנצח את ההדחקה הישראלית. ולמה אנחנו מצפים כשאנחנו מכניסים את פרטי האשראי שלנו לתוך הסמארטפון? שהם באמת יעמדו בפיתוי הזה לעשות תנועת נפנוף קלה מול הקופה ברגע שההורמונים הפראיים שלהם צורחים להם שהם מתים לצ'יפס?
"אנחנו קונות שקט", אני אומרת לה, "אומרות לעצמנו שהעיקר שבבית נעים, שהילדה בטוב, היא התבגרה ויש לנו מערכת יחסים מצוינת. ובעצם זה לא נכון, כי יש הרבה כעס שלהן עלינו שלא יוצא כי אנחנו מחליקות להן על הלייף סטייל, המון גבולות שלא הצבנו, למרות שהנפש שלנו צרחה שדי כבר". ופתאום זה מעציב אותי, לגלות כמה האינטימיות הזו שלנו מזויפת. איך לא רק התיק קטן, גם האמת שבינינו מכווצת. לא מדברים על כמה קשה אמא עובדת, לא לומדים שאפשר לאהוב אותה ולסלוח לה גם כשהיא מסרבת לתת כסף להופעה.
זה בעצם דומה לשיטה המסוכנת של האשראי, רק שהפעם מדובר באשראי רגשי, יומיומי. לא בא לי להתעמת עם הילד עכשיו, אני אדחה את זה לשעת חסד אחרת, לא מתחשק לי לשאול אותו ממה הוא חי, אז שיבזבז עד שזה יתגלה לי כמו בגידה מגעילה. יש פה איזה שקר, איזה כאב שלא רוצים להתעמת איתו, אז מחליטים לחלק אותו בתשלומים. באפל פיי של הלב. אני ואורית, ואולי עוד הרבה הורים, פשוט לא רצינו לדעת, הצלחנו להדחיק ילדים מתים על קורקינטים, אז מה זה בשבילנו כמה בזבוזים? כל הזמן הזה בעצם עשינו מה שמעמד הביניים החנוק עושה כשהוא לוקח הלוואה. היום יש נעימי בבית והילדה מחייכת, מחר נחשוב איך להחזיר את השליטה. רק שבשיטת הכאב שמחולק לתשלומים ארוכים, את בסוף באמת פושטת את הרגל. כלומר, את מגלה שאת כבר מזמן-מזמן בפשיטת רגל חינוכית.
כי מאיפה הילדות למדו לטשטש את ההוצאות שלהן אם לא מאיתנו? הן דור שני להדחקה, הן היורשות הלא-עשירות של הבזבזנות והבריחה משיחת הטלפון של הבנק שהן ראו אצלנו. "תראי אותי", אורית אומרת, "כל כך לא רציתי להגיד לה לא כשהיא רצתה להזמין וולט, ועכשיו אני אצטרך להגיד לה לא על עוף לשבת".
הדברים במגרש הפוליטי זזים לאט כל כך, בזמן שישראל מידרדרת מהר כל כך. המחאה לבדה לא תספיק
אלה מוצאי שבת סטנדרטיים. חברים קרובים מסמסים שהם לא יגיעו היום. נשבר להם. או שהתייאשו. או שהם אוגרים כוחות. שנלך הפעם בלעדיהם.
"גם אני התייאשתי", אני אומר לה בתקווה לקבל איזה פטור.
אין פטור. "חייבים ללכת היום", היא פוסקת. כל שבוע היא פוסקת שחייבים.
ברור שחייבים. דווקא היינו מרשים לעצמנו להבריז, אבל בדיוק השבוע המחאה מתה, ואיך היא תמשיך לחיות בלעדינו?
אז הולכים. דגלנו על כתפינו – כתפי, למעשה – ראשינו שחוחים, תקועים באספלט השחור של דרך נמיר, אנחנו מתחרים זה בזה בראיית שחורות ובחשיבה שלילית למרחקים קצרים. "אף אחד לא יגיע היום", היא אומרת, ואני עונה לה ש"נראה ממש דליל", ואנחנו יכולים להמשיך עם זה עוד תקופה ("לאנשים כבר אין כוח", "אנשים ברחו בגלל מה שהיה ביום כיפור", "אמרת לילדים מה להכין לעצמם לארוחת ערב?") עד שההפגנה עצמה מתחילה ושקמה ברסלר עומדת שם עם הדגל. "עכשיו היא בטח תגיד שהיא פורשת לעשות לביתה ותודה על הכול", אני אומר, אבל לא; שקמה לא אומרת שום דבר כזה.
היא נראית נחושה כרגיל. היא אומרת שפחות מ-20 אחוז מהציבור תומכים בממשלת החורבן. אני מסתכל סביבי, אבל מתקשה לראות את 80 האחוז הנוספים. רובם לא פה, ומי שפה נראים, פחות או יותר, כמוני.
כי המחאה אולי לא דועכת, אבל יכול להיות שהיא קצת לא מרגישה טוב, אולי היא מפתחת משהו. אחרי 39 שבועות בקפלן ונמיר, אתם כבר לומדים לזהות מגובה הרחוב את מפלס הזעם או הייאוש ואת מצבנו הנפשי. נכון שמבחינת התקשורת רק הגודל קובע – וכל זמן שבצילומי הרחפן זה עדיין נראה מלמעלה כמו נחיל נמלים גדול מספיק, הכול תקין – אבל באמת שזה לא כל הסיפור. כי המחאה אולי לא דועכת מספרית, אבל היא דועכת מורלית. אי-אפשר לראות את זה מהאוויר, רק מהיבשה. מגובה העיניים. לפעמים אלה העיניים של מי שמולך.
אולי – מה אולי, בטוח – זה זמני, והמחאה תחזור לעצמה יחד עם מושב הכנסת. אולי ביום פקודה – כשחקיקה מנוולת נוספת תגיע להצבעה – היא שוב תגעש, תרעש, תחסום בגופה; אבל כרגע היא מתחילה קצת להתעייף, ואי-אפשר להאשים אותה.
39 שבועות בכיכרות, והרוע הממשלתי פועם בכל הוורידים הישראליים ומחרב כל חלקה טובה. 39 שבועות של התנגדות, והדברים זזים לאט כל כך – פסקי הדין בעניין עילת הסבירות וחוק הנבצרות יינתנו רק בעוד חודשים (ולא ישנו שום דבר, שלא תהיה טעות), ובחירות חדשות יתקיימו רק בעוד שנים (הממשלה הזו תחזיק את עצמה בשיניים, שלא תהיה טעות) – והמדינה נשמטת לנו מהידיים מהר כל כך. האלימות והרצחנות מאבדות בלמים מדי יום; השקל מידרדר מדי יום, והשבוע התברר, איך לא, שהגירעון השנתי הצפוי יהיה כפול מהיעד, כי ההייטק נבלם, המשק מאט, והכסף שלנו הלך כולו להסכמים הקואליציוניים, להלן לצבי סוכות ולימור סון הר-מלך; בתי הספר של הילדים הולכים ומתרופפים משבוע לשבוע, היעדר התקציב לחינוך הממלכתי וכיתות של 40 תלמידים הורגים אותם לנגד עינינו; הדרת נשים מתקדמת בקצב של לפחות אירוע בלתי נתפס אחד בשבוע; והתבטאויות שהיו נתפסות כחשוכות כבר במאה ה־15 – למשל כשהרב הראשי גורס ש"אדם שאוכל לא כשר המוח שלו נהיה מטומטם" – מפוזרות ביום-יום כמו נעצים על כביש הישראליות.
הכול יורד לטמיון כל כך מהר, בזמן שהמציאות הפוליטית זזה כל כך לאט, אם בכלל, ואנחנו רק עומדים שם בצד עם הדגלים והשלטים, ואי־אפשר לומר שלא סופרים אותנו – סופרים כל שבוע כמו שסופרים ילדים בטיול שנתי, רק כדי לוודא ש"המחאה דועכת/לא דועכת" – אבל אנחנו נלקחים בחשבון כנתון. ידוע. שום דבר חדש. פשוט שם.
אז נכון, 39 שבועות של מחאה אזרחית זה מרשים מאוד. יודעים מה יותר מרשים? ראשות ממשלה של 16 שנה על ידי אדם נבזי אחד; אדם שנדמה ששום דבר, לעולם, לא יזיז אותו. לא משנה כמה קטסטרופלי יהיה המצב, משהו שם תמיד יציל אותו ברגע האחרון, לא? איזו התבטאות אומללה של איזה גרבוז תורן, איזה אירוע ביטחוני שמידרדר במהירות למבצע צבאי בהיקף מלא, איזו תקרית אומללה באיזו כיכר, איזו נסיעה ראוותנית ובזבזנית שבסופה נאום חלול. נתניהו הוא באמת איש הנצח. חייו הפוליטיים והאישיים הם רצף אינסופי של קטסטרופות – לעצמו ולישראל – שמכולן יצא ללא שריטה, החל מהבגידה בשרה והווידוי בעניין הקלטת הלוהטת בשידור חי, דרך ההסתה שקדמה לרצח רבין והרצח עצמו, וכלה בהפיכה המשטרית עם 225 חוקים בלתי נתפסים, עם כהניסט ועבריין מורשע על הגה הביטחון, ועם משיחיסט גזען ומנותק על הגה הכלכלה – נתניהו לעולם ייכון. הוא פשוט מונח שם כמו סלע עצום בפתח מערה, מונע מאור ומחמצן להסתנן פנימה וממשהו לפרוח. ולך תזיז סלע כזה. דרושה רעידת אדמה.
בסוף, נתניהו הוא המחולל של הכול, השנאי הראשי, הגנרטור הגדול, הזרם המרכזי. לידו בליכוד צומחים רק מי שהגיעו ללא כישרונות או הישגים משמעותיים קודמים, ואין להם קיום בלעדיו. יחד הם מדרדרים את ישראל לתהום במהירות בלי נתפסת.
זו הסיבה שהמחאה – אירוע זריז ופעיל עם תחושת דחיפות גדולה – מרגישה רע ונואש. ישראל קורסת מהר; הפוליטיקה זזה לאט, ומחוללי הקריסה לא זזים בכלל, לשום מקום. ישראל עלולה להיגמר – לפחות בשביל אזרחיה הליברלים והדמוקרטים – הרבה לפני הממשלה הזו.
זה הזמן לעזרה שמעולם לא הגיעה; עזרת האופוזיציה. עזרתם של יאיר לפיד ובני גנץ ו – כן – מרב מיכאלי, אבל גם של מנהיגי הציבור הציוני-דתי המתון. זה הזמן שלהם להתכבד ולהיכנס לאירוע במלואם, ולא רק לטבול בו רגל חששנית כמו שעשו עד עכשיו. להיות, לכל הרוחות, אופוזיציה לוחמת. לא בטוויטר; בחיים. זוכרים את האופוזיציה חסרת הרסן והגבולות של נתניהו בתקופת ממשלת השינוי הקצרה? אז כזו; אופוזיציה מעכבת חוקים, מחרחרת עריקים, מנטרלת מהלכים, לא לוקחת שבויים, תוקעת מקלות בגלגלים. אופוזיציה מהגיהינום.
כי חייבים לזוז מהר, ותזוזות ממשיות קורות בסוף במגרש הפוליטי. מי שלא יזוז עכשיו, יימחק. מי שיהסס יפסיד, ולא רק את הקריירה הפוליטית שלו. את ישראל.
תמיד יהיו לנו עוד מוצאי שבת בקפלן ובכל הכיכרות האחרות. אבל לא תמיד יהיו לנו תקווה ותכלית. כדי להציל אותן, אופוזיציונרים יקרים, אתם צריכים לזחול עכשיו לשוחות ולהתחיל להילחם באמת. מלחמות לא מנצחים בגינויים. מלחמות מנצחים כי אין ברירה.
ואין ברירה. אז בבקשה, במטותא, באמא שלכם, תתחילו כבר להילחם.
וניפגש בשבת.
חוכמת הבדיעבד / כל הדברים הנכונים והאמיתיים הם בדיעבד. וככה אחרי שנסענו הגענו. אחרי שאנשים לחמו הם התפכחו, אבל הכול במסגרת הבדיעבד. ובינתיים, לפני הבדיעבד הנוכחי, מתברר שטרם קלטנו מה אנחנו עושים לעצמנו כרגע במריבה האינסופית הזאת שבה כולם עלק צודקים, ואנחנו עוד נבין את זה רק בחוכמת הבדיעבד.
אז הסדרה "האחת" (כאן 11) דווקא באה בזמן, כי היא בדיעבד של הבדיעבד, 50 שנה אחרי. וכשכולם בסביבתי לא הפסיקו לדבר עליה בהתרגשות כבר אי-אפשר היה להתעלם ממנה, וחגוּרי מצנחים (במקרה שנזדקק לכיסא מפלט), התיישבנו לראות אותה בסלון ונשבינו, תרתי משמע. אחר כך החל הוויכוח על טיבה של הסדרה ועל מה שהתרחש שם בטייסת 201. הרי ישראלים במיטבם מתווכחים כל הזמן על הכול.
איך מפילים מיגים? / אז האם הסדרה "האחת" היא סיפור על ה"אני" של טייסים יהירים, שגילו בדיעבד - אחרי מלחמת יום כיפור - את עצמם ואת כיס הדמעות שלהם, כפי שניסח גבר חמור סבר אחד לידי; או שזו סדרה עוצרת נשימה, שעשויה כסרט מתח ויושבת על הנימים הישראליים הדקים שלנו, שממילא חשופים בימים אלה? בעיניי לפחות, "האחת" היא סיפור פרוידיאני מדהים על אודות אנשי טייסת הפאנטומים הראשונה בישראל, שנכנסו למלחמה תמימים, ויצאו ממנה כמו אחרי ביקור אצל פרויד ויונג עם מכות חשמל. קודם כל, הטייסים האלה היו אמיתיים, צעירים ונוגעים ללב בכנות שלהם, וגם מלאי אומץ, פחדים ויכולות של מקצוענים, שיצאו לקרבות אוויר והפצצות כשמאות טילים רודפים אותם, משהו שרובנו לא היינו מעיזים לעשות, מלבד טום קרוז בזמנו ב"אהבה בשחקים" עם קלי מקגיליס.
אבל אמא'לה, איך מפילים מיגים? שאלתי את עצמי תוך צפייה בסדרה. צריך ללמוד "לשבור", זה המושג היחיד שתפסתי משם, בתור מי שהטיס מטוס נייר בכיתה א' ומקסימום "שבר" חלון בכדורגל.
וככה הם חיו אז, בתור ציידי מיגים מפציצי מטרות, עד שמגיע השבר הנורא, כששבעה נהרגים ונופלים בשבי האכזר של המצרים והסורים, כשמישהו בורח מהמערכה וכשמפקד הטייסת נעדר, כי הוא... בניו-יורק. ואז (לפחות בעיניי), טייסת 201 נהיית דומה ללהקת רוק, שאמנם לא שרה, אבל יצאה לתקיפות והשתוללה בחיים עצמם, כדברי הטייס רגב בפרק הראשון. פרק שקצת נשכח, נוכח הפרק הרביעי בו שבו רגב מזיל דמעת לוחמים ואומר בקולו הרך, שלא ימליץ לנכדו להיות לוחם. מניסיוני, אגב, לא נראה לי שהנכד ישאל אותו.
הסגן והאס / אבל "האחת" היא קודם ובעיקר סדרה על ערכים, על חברות, על אי־חברות, על כישלונות והצלחות, על היכולת להחזיק מעמד נפשית ופיזית, ובעיקר על מה זה חשבון נפש ואיך מפתלים אותו. למשל, הרגע הנוגע ללב שבו רון חולדאי, ראש העיר הכל־יכול של תל-אביב, שהיה אז סגן מפקד הטייסת ולשלושה ימים מונה למפקדה (בהצלחה), מתוודה איך אכל את הלב כשאיתן בן אליהו (האס של הטייסת) מונה למפקדה הקבוע.
"אפילו לא סיפרתי ליעל (אשתו) על העלבון", נכנע רון לשאלותיה המצוינות של סימה קדמון, שמחפשת את האמת בכאוס. קדמון הייתה אז חיילת סדיר בטייסת ועשתה פה, עם אמנון רבי וגלעד טוקטלי הבמאי, (שלא לדבר על העריכה) עבודה נפלאה בלדבב את הבלתי מדובבים.
"האחת" היא קודם ובעיקר סדרה על ערכים, על חברות, על אי–חברות, על כישלונות והצלחות, על היכולת להחזיק מעמד נפשית ופיזית, ובעיקר על מה זה חשבון נפש
ואילו אני, בתור מי שנכח בזמן ההוא, שבו כל מי שהיו לו כנפי סיירת או טיס היה חצי אלוהים, עדיין מביט בהתפעלות בטייסים, ובאבא עם ילד על הכתף. ובעניין הכתף: אני מכיר היטב את ע', בנו של הטייס מאיר שני, שנפל בשבי הסורי ואמר למעניו רגע לפני השחרור בדרכו ההיתולית: "במקום להביא לי מכות, אם הייתם מדגדגים אותי, זה היה מצליח יותר". שני נשא את עופר הקטן ויפה התואר על כתפו כשהוא שב מהשבי, רגע מרגש עבורי נוכח העובדה שעופר חבר שלי.
ובתי הקולנוע מלאים אדם / החלק השני של סיפורנו קשור לאבא שלי יצחק, שהיה פעם סגן ראש עיריית תל-אביב ואחראי על נושאי תרבות נוער וספורט, ויחד עם צ'יץ שלמה להט, ראש העיר הכריזמטי, הקימו את הסינמטק והספורטק. אבל הכי טק שאבא עשה זה שהוא פתח את בתי הקולנוע בימי שישי, ואולי זה קצת נוגע למאבק החילוני־דתי במרחב הציבורי. אני זוכר היטב את המאבק שלו כדי שהעיר הכי חילונית בארץ תוכל לצרוך תרבות כראות עיניה בימי שישי, אבל מה שתמיד היה מוזר גם לי, זה שעם כל היותו ליברל עצמאי, הוא היה גם יהודי מסורתי מאמין, שממש הכריח את בנו (אני) ללכת כל שבת בבוקר לבית הכנסת ולהתפלל. אבא מצא את האיזון הקדוש. הוא לא רב עם איש, הוא פשוט שיכנע.
אבל אלה היו ימים אחרים. המושגים הדתה, פלאפון, ריזורט, שנאה, רילוקיישן, ועוד המון כאלה, לא היו בסביבה, ושיא הדתיות שלנו החילוניים היה לפתוח פירוש רש"י בשיעורי תנ"ך. אז ההבדל ברור והמודעוּת של היום בארץ לכל פיפס היסטרית, מה שהפך אותה לארץ המאבקים, כולל בכדורגל ובכדורסל בין האוהדים למשטרה. אפרופו השוטרים והסוסים בדרבי, נזכרתי בשיר "חיל פרשים לנו אף על פי שאין סוסים לנו", ששרנו ורקדנו פעם בתנועה. את הפירוש לשיר לא הבנתי אף פעם.
נחיתות במיטה / "אני זקן מדי ללמוד את שמות הרוצחים החדשים", כתב לאונרד כהן, וככה תיאר את חיינו האלימים עכשיו. כן, הספק מחלחל בלב רבים ששרו פעם את "סוזן", "חורשת האיקליפטוס", "צל עץ תמר" ו"יו גט אה פרנד" (יש לך חבר). אבל מה שמנחם בכל זאת זה שבין הרע לרע יותר, יש פה המון אנשים טובים שבטובים. מי כמוני פוגש בהם בהופעות ועף עליהם.
אז התעוררתי לפנות בוקר בתום הצפייה בערב בסדרה "האחת", כי הכול התערבב לי, ועשרות טייסים ומטוסים נחתו אצלי במיטה ברעש עז. וביניהם האחד והיחיד, חברי הטייס מירון גרנות ז"ל, שנהרג באותה מלחמת יום כיפור, ושאזכרה לזכרו נערכה בבית יד לבנים לפני יום כיפור הנוכחי. הו, כמה מרגש היה לפגוש אחרי שנים את המוות, את החיים ואת מה שביניהם.
להתחתן / אני שומע רעש ומביט באובססיביות בשמיים כשמטוס חולף בהם. אבל זה לא פנטום מלחמתי, זה בואינג אל על תמים, שמוביל אנשים נניח ללונדון, עם ארוחת שף גרניט, שכוללת עדשים ואת השיר "תחת שמי ים התיכון" בנחיתה.
וזה חג סוכות, שהוא חג שאני מאוד אוהב. וכרגיל, הרצל מחב"ד הביא לי את כל האתרוג והלולב וההדס והערבה, ואני הזוי קצת, אחרי הופעה מטורפת בשמי היכל מנורה, ומצד שני חמור סבר. ממה? אולי כי הסדרה "האחת" שמה לי בבת אחת את החיים והישראליות בפרופורציות הבדיעבד, וטילטלה וניחמה אותי. ועדיין, למרות שלרגע נהייתי חיון, בן אליהו, חולדאי, שני וכל האחרים, נזכרתי שבאותם ימים בשנות ה־70, כשרבים כמוהם רצו להתחתן עם מטוס, אני משום מה בחרתי להתחתן עם גיטרה, ואף פעם לא הצטערתי על זה.
10 צפייה בגלריה
הסדרה "האחת" שמה לי בבת אחת את החיים והישראליות בפרופורציות הבדיעבד, וטילטלה וניחמה אותי
(איור: יזהר כהן)
דב והאחת / תכף יירד גשם, אמר לי מישהו, ואכן הוא ירד לסירוגין ופסק. הגשם הוא תמיד הגנה מפני כאבי הלב. ועדיין, מה שהכי ריגש אותי, זה איתור גופתו של דב ברודר ז"ל, לוחם שנעדר מאז 13 במאי 1948 וזוהה לפי הטבעת שענד על אצבעו, מתנה מאשתו. דב היקר נפל בקרב במבצע שנקרא "מדינה", מבצע על שם האחת האמיתית והיחידה.
אליהו היה נביא ענק, אך קשוח וקנאי. האם דרכו של יורשו, הנביא אלישע, היא התשובה גם כיום?
שמחת תורה הוא חג שבו אני נוהג מדי שנה להניח לענייני השעה ולהזמין אתכם להשתקע לכמה דקות במקורותינו, להזכיר לנו כמה יופי יש בתורתנו, שהרי עץ חיים היא למחזיקים בה, דרכיה דרכי נועם (לא המפלגה) ונתיבותיה שלום. ובפעם הזו, בהמלצת חברתי נעה פירר, שהיא עו"ד אבל גם תלמידת חכם, בחרתי לדבר איתכם על אלישע הנביא.
הוא שפט את ישראל 65 שנה, יותר מאהרן ברק ויצחק בן־יצחק יחד. הוא היה תלמידו של אליהו הנביא, ונחשב גם הוא למי שמחולל ניסים ומנסה להחזיר את ישראל אל בוראם. אבל בואו נודה - סלב הוא לא. זו בטח לא התהילה שזכה לה אליהו הנביא. עכשיו תבינו, זה בן אדם שחצה את מי הירדן לשניים (מוכר קצת, לא?) ריפא את מי יריחו שהיו לא טובים לשתייה (זרק צלחת מלח), החייה את בנה של האישה השונמית לאחר שזה מת, והציל משפחה מעוני לאחר שהפך כד שמן לסוג של קרן שופעת שמן (כד שמן, הממ... גם זה מוכר).
אבל היו לו גם ניסים פחות אקזוטיים, צריך להודות. כשילדים צעקו לו "עלה קרח", הוא גרם לשני דובים לצאת מהיער ולהרוג אותם. תגובה קצת אכזרית להקנטה של מתבגרים, לא? יש מי שהסבירו שהנערים לא לעגו לקרחתו, אלא שהיה זה חלק מסכסוך המים, כלומר אלישע טיהר את המים ואז כל מיני נוכלים איבדו פרנסתם. אבל בכל מקרה, חז"ל לא אהבו את האירוע ואמרו: "שלושה חלאין חלה אלישע: אחד שגירה דובים בתינוקות, ואחד שדחפו לגיחזי בשתי ידיים, ואחד שמת בו".
אגב, אלישע חולל נס גם אחרי מותו. לפי הכתוב, זרקו לקברו גופת אדם וזה החייה אותו. עד כדי כך. אז הוא היה מחולל ניסים אדיר, באמת אדיר, לא מניתי הכול למרות שבאמת, זו רשימת ניסים מופלאים (שכוללת גם הפיכת רעל למעדן טעים, ריפוי צרעת על ידי טבילת אדם בירדן, בקיצור, סושרד פלוס-פלוס), הוא היה גם קצת פרא אדם, ומה עוד?
או. יש עוד.
אלישע מציע חלופה. בניגוד לאליהו, לא צריך לחפש ולדרוש אותו. הוא יודע להיות בפן הלאומי וגם בפרטי, ולא חוסך עלינו בניסים
אלישע הוא הנביא היחיד במקרא שנכנס לתפקידו כממשיכו וכיורשו של נביא קודם - של אליהו רבו. זה לא מובן מאליו. בדרך כלל הנביא נבחר עצמאית. אבל גם כשמבינים כמה הם שונים, העובדה שאלישע הוא היורש של אליהו תמוהה. אליהו הוא הנביא הקנאי לה', זה הטייטל שלו. הוא דורש מעם ישראל שיעבוד את ה' לבדו ויחדול מעבודה זרה. אליהו מטיל רעב כבד על עם ישראל, ונעלם. אנשים מתים, והוא אומר לעם ישראל לבחור: אם הם עובדים את ה' או עובדים אלוהים אחרים, ו"עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים". אליהו לא מוכן לקבל גם וגם, כי "ייקוב הדין את ההר". תבחרו בה' ותעיפו את העבודה הזרה מקרבכם.
אלישע עובד אחרת. הוא הנביא המושיע והמסייע. קודם כל, בניגוד לאליהו שנעלם, לאלישע יש קטע. הוא תמיד שם. תחפשו אותו - תמצאו. מי שיקרא את הפרקים במלכים יבין כמה חיפשו את אליהו, אבל הוא הרחיק והתבודד.
אלישע לא צריך להודיע שהוא נכנס לאירוע, כי הוא מעולם לא יצא ממנו. תמיד מוכן לסייע. במלחמה במואב הוא מציף את העמק במים, וזה עובד יופי: "וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר, וְהַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה עַל הַמָּיִם; וַיִּרְאוּ מוֹאָב מִנֶּגֶד אֶת הַמַּיִם, אֲדֻמִּים כַּדָּם. וַיֹּאמְרוּ, דָּם זֶה, הָחֳרֵב נֶחֶרְבוּ הַמְּלָכִים, וַיַּכּוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ; וְעַתָּה לַשָּׁלָל, מוֹאָב". אתם קולטים? עזבו רגע אם זו אמת היסטורית. זה הרי הסיפור מופלא: מואב קמים בבוקר ורואים את כל העמק מלא בדם, ובטוחים שעם ישראל הצליח להחריב את כל המלכים.
אבל בפרק הבא, ולאחר הניצחון הגדול במערכה, יש עוד צד של אלישע. לא זה הלאומי, אלא זה שמסייע לאיש הפרטי. משפחה בישראל. אלמנה ושני בניה; מנס פומבי, בעל השלכות צבאיות דרמטיות, הפסוקים לוקחים אותנו לנס הנעשה בחדרי חדרים.
והמעברים האלה בין הלאומי לפרטי הם מי שהוא. אלישע הוא הנביא הנוכח. הוא לא חושש לבזבז עלינו הרבה ניסים. האלמנה בעצם אומרת לאלישע שאין לה כסף, והוא מייצר לה טונות של שמן שהופך אותה לאישה עשירה. ומיד לאחר מכן מגיע נס פרטי נוסף שמבצע אלישע, כשהוא מחיה את הבן המת עבור האישה השונמית.
נתקדם אל התזה ברשותכם: דרכו של אליהו, דרך הקנאות והנוקשות, היא דרך שאין לה באמת קיום בעולם הזה. אולי בגלל זה אליהו נלקח בסערה השמיימה, ולא נפטר כמו כולם. הוא לא סיים את תפקידו הנבואי בעולם הזה. הוא יחזור בכל דור ודור לעם ישראל. ומתי? כשעם ישראל יושב אל שולחן ליל הסדר. אליהו יבוא ויוכל להתרשם כמה עם ישראל אוהב את ה', ויושב יחד ומקיים את החג (והרי כמעט כל הישראלים מקיימים שולחן ליל סדר כזה או אחר). אליהו יצטרך לחזור ולבצע תיקון, כי בנוקשות ובקנאות אי־אפשר לייצר משהו שיחזיק לאורך זמן. פחד הוא לא באמת שיטת עבודה.
אלישע הוא התיקון של אליהו. הוא לא בא לתקן את דרך הקנאות אלא להציע חלופה. להיות עבור עם ישראל כל הזמן. לא צריך לחפש ולדרוש אותו. הוא יודע להיות בלאומי ובפרטי, וכאמור לא חוסך עלינו בניסים.
כמה אנחנו זקוקים לאלישע.
חג שמח.
