אמנים רבים, בהם יוני רכטר, אחינועם ניני, רונה קינן, אפרת בן צור ועוד, התכנסו היום (ו') בתיאטרון צוותא כדי לחגוג את יום הולדתו ה-70 של הסופר דויד גרוסמן, שנכנס לעשור השמיני של חייו בינואר האחרון. עם כניסתו של גרוסמן למקום, הקהל קידם אותו במחיאות כפיים סוערות, ובחלקו אף נעמד לכבוד הסופר, לצלילי המוזיקה של הדג נחש. "אני אגיד תודה לכל האנשים שעמלו, אני לא יכול לחשוב על מתנת יום הולדת יפה יותר. תודה", אמר. לאירוע, שערך אבי גיל והנחה מנשה נוי, הגיעו גם בוגי יעלון, רינה מצליח, אבי נשר, ניצה שאול ורבקה מיכאלי.
במהלך האירוע, עיתונאי "ידיעות אחרונות" נחום ברנע סיפר על הפעם הראשונה שיזם את "הזמן הצהוב" של גרוסמן מ-1987: "עומק ההבנה, טיב הסיפורים, האמפתיה לאנשים, למצבים, לדילמות, הדיוק בעובדות. מפרק לפרק, מקריאה לקריאה, נחשפנו לתובנה נוספת: אוכלוסיית השטחים היא סיר מבעבע שעוד מעט ירתח. זאת הייתה חדשה מרעישה שעמדה בניגוד מוחלט לאופוריה של אז, לאשליה שהכיבוש מה-זה נאור, מה-זה מצליח, מה-זה אהוב על נתיניו. 'הזמן הצהוב' ניבא את האינתיפאדה הראשונה. הוא היה התצפיתנית שקובעי המדיניות סירבו להקשיב לה, הנגדת שהשתיקו את זעקותיה, הבשורה שבורחים ממנה".
גם עורך ספריו של גרוסמן, פרופ' מנחם פרי, נזכר במפגש הראשון עימו. "ב-1980 הגיעה בדואר מעטפה חומה שערכתי עם 'חמורים', הסיפור הראשון של גרוסמן, סופר אנונימי דאז", סיפר על הבמה, "לא ידעתי מי זה, אבל זה היה כתוב בכישרון שעולה על גדותיו. כל השנים שמרנו על נאמנות הדדית עמוקה, ואת מרכז תפקידי כעורך ראיתי לא רק בגילוי הסופר החדש והצעיר, שבכוחו לרענן את הספרות, אלא גם לבשר עליו במלוא קולי ולהכין את הקרקע עבורו, כלומר לטפח סוג חדש של קוראים שלא היו קודם בספרות העברית".
חוץ מלהקת "הדג נחש", שביצעה את "שירת הסטיקר" שכתב גרוסמן, הופיעו כאמור גם רונה קינן ויוני רכטר, אחינועם ניני שביצעה שני שירים בליוויו של גיל דור (בהם "עקרה" של המשוררת רחל, המוכר יותר כ"אורי אקרא לו", שהוקדש לזכר בנו של גרוסמן, אורי, שנפל), אפרת בן צור שהקריאה קטע מתוך "אישה בורחת מבשורה", השחקנית רותם כרמלי שביצעה קטע מהצגת היחיד "בגוף אני מבינה" המבוססת על ספרו של גרוסמן, חוקרת הספרות בלהה בן אליהו שדיברה על דרך כתיבתו המיוחדת של גרוסמן. החלק המרכזי של האירוע כלל גם ראיון אישי עם גרוסמן על הבמה, בהנחייתה של אילנה דיין.
לצד שיח על חוויית הכתיבה, החיבור לדמויות והמקום שחשוב שהכתיבה תופסת בחייו - השיחה הגיעה באופן טבעי גם למצב הנוכחי בישראל אחרי מתקפת 7 באוקטובר. כשהוא נשאל איך ניתן לתאר עבור אנשים מחוץ לישראל את המתרחש פה, אם כבר מצא את המילים לכך, ענה: "לא, ממש לא, ואני לא בטוח שעד עכשיו אני מסוגל. אני לא חושב שזה דבר רע. מהיום המפלצתי שעברנו - אולי זה לא רע שיש כמה שבועות וחודשים להתכרבל סביב הפצע הזה ולשתוק ולחשוב בלי מילים, להתאבל. פשוט להתאבל בשתיקה".
"אני נזכרת בראיון איתך לפני הבחירות ב-2013. אמרת: 'אין אמרגן למילה 'שלום''. אני רואה את הייאוש בעינייך אבל אתה מוצא רסיס של תקווה שנמצא את היכולת לבוא לומר לנו שיש סיכוי כאן?", שאלה דיין. "אין לנו ברירה", השיב גרוסמן, "המציאות שכולנו חווינו היא קשה, מייאשת. גילינו על עצמנו דברים שלא רצינו, גילינו על הפרטנר שלנו - או הנון-פרטנר שלנו - דברים שהעדפנו לא לדעת. אבל איזו ברירה יש לנו? התחושה שלי היא שיהיה ביטוי להרבה אנשים לא להיות פה, לא לחיות על חוד הסכין. מי רוצה לגדל את ילדיו על חוד הסכין? ויש חשש שמי שיישארו פה זה הפנאטים, הגזענים, הלאומנים.
"הפצע הטראגי של היהדות, בתוך דמות היהודי. 'הן עם לבדד ישכון' - וזה אחד הדברים שעלולים לקרות. יש דבר אחד טוב, שלא פיללתי לו, וזה שמי שהובס - מספיק פעם אחת. יש לו אפשרות להיות בסוג אחר של מגע עם המציאות מאשר זה שתמיד ניצח או חשב שהוא המנצח, והתענג על האשליה הזאת של ההצלחה והניצחון, ובעצם נפל קורבן לאשליה. אני מאחל לנו שתהליך ההחלמה, נראה אותו גם כהזדמנות להיות אנשים קצת אחרים. להיות אחרים באופן שאנחנו מתייחסים גם אל אויבינו, אפילו אליהם".
האם הוא כותב בימים אלה? על כך הוא ענה בחיוב: "כן, זה סוג כתיבה שונה. סוג של רצון לחלץ את עצמי מתוך המציאות, זה התפקיד שממלא את תפקידו היטב לא יודע. אם יצא מזה ספר? לא יודע". את האירוע חתם דרור קרן בקטע מתוך "סוס אחד נכנס לבר", ולאחר מכן ביצעו המשתתפים, כמחווה לגרוסמן, את אחד השירים האהובים עליו ביותר - "שיעור מולדת".