נפתח בשורה התחתונה: "אגדת חורבן", סרטו החדש של גידי דר ("האושפיזין"), הוא יצירה מפעימה. לא רק בכל הנוגע להישג הוויזואלי, אלא, ואולי אף בראש ובראשונה, כסרט המבקש להתמודד עם ההיסטוריה היהודית. פרט עגום הוא, שהקולנוע הישראלי מעדיף את ההווה על-פני העבר, ואת הסיפור המקורי, לא פעם קלישאתי, על-פני התייחסות לכתבי הדת או ההיסטוריה. נסו פעם לספור כמה עיבודים לסיפורי התנ"ך נוצרו כאן, ותבינו, פחות או יותר, את הכיוון. על כן, "אגדת חורבן" הוא סרט משמעותי ביותר, קודם כל בניסיון להראות שאפשר לייצר אפוסים היסטוריים גם בעברית. ולא, לא צריך לשם כך תקציב הוליוודי. לעיתים, הכול הוא עניין של השראה, מקוריות וכישרון.
אגדת חורבן טריילר
"אגדת חורבן" מביא את סיפור המרד הגדול שהחל בשנת 66 לספירה והוביל תוך מספר שנים לחורבן הבית ולגלות. עלייתו של הסרט לאקרנים דווקא בסוף השבוע שבו חל תשעה באב, אבל גם בעיצומה של תקופה שבה ישנם האומרים שההיסטוריה חוזרת על עצמה – היא בעלת ערך דידקטי לא מבוטל. אלא שתהיה זו טעות לראות בסרט אך ורק יצירה המבקשת לייצר הקבלה, מצמררת ככל שתהיה, בין הנסיבות שהובילו לאסון ההוא ובין ההווה. גם אם האנלוגיה הזו מתבקשת – ונותיר להיסטוריונים לקבוע את תקפותה – הרי שלא בהכרח בזה עניינו של "אגדת חורבן". זוהי קריאה פשטנית ומרדדת שהאחריות לה היא על הצופה, לא הסרט.
ראשית לעובדות: סרטו של דר מביא את סיפור המרד באמצעות ציורים דוממים, כ-1500 על-פי המדווח, שתנועת המצלמה, העריכה (יוסף גרינפלד ואורי בן דב) ועבודת הסאונד (רונן נגל ונתי זיידנשטדט) מעניקים להם חיוּת. גיבורו הוא בן בטיח (בקולו של שולי רנד), אחיינו הקנאי של רבן יוחנן בן זכאי (מוני מושונוב) המתון והשקול. הסרט מציג מציאות של פערים חברתיים, שחיתות שלטונית וקנאות רדיקלית – כל זה תחת שלטונה של המלכה ברניקי (יעל אבקסיס) אשר משמשת גם כמאהבתו של טיטוס הרומאי. בן בטיח, שרואה עצמו בדמותו של משה רבנו, מתוודע לשמעון בר גיורא (עמוס תמם) ויוחנן מגוש חלב (יגאל נאור), ששותפים למרד ברומאים. אך היריבות הקיצונית ביניהם מובילה למלחמת אחים ששיאה בשריפת מחסני המזון שנועדו לתושביה הנצורים של ירושלים.
אין זו הפעם הראשונה שהקולנוע עושה שימוש בציור דומם. "לאהוב את וינסנט" (2017) נדרש לכ-67 אלף ציורי שמן על בד שנעשו בידי 125 אמנים כדי להביא את סיפור נסיבות מותו של הצייר ההולנדי ואן גוך. גם דוד פרלוב יצר בשנת 1957 בפריז את "דודה צ'יינה הזקנה", שאת הקריינות לו כתב המשורר הצרפתי ז'אק פרוור, והתבסס על ציורים שהותירה ילדה צרפתית כשרונית בת 12 בראשית המאה הקודמת. לכאורה, השילוב בסרטו של דר בין קולות וציורים מניב לא יותר מחזיון אור-קולי שמקומו באולם הקרנה במוזיאון ותכליתו להציג את הגורמים שהובילו לחורבן – אבל רק לכאורה.
שכן לצפייה בסרט באולם קולנוע יש עוצמה בלתי רגילה. הציורים, שנעשו בסגנונות שונים באמצעות מחשב בידי דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט, מתגלים על המסך הגדול במלוא הדרם. כל אחד מהם הוא בבחינת יצירת אמנות - במיוחד אלה המתארים את סצינות ההמון בבית המקדש. בזיכרון נטען מיד "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן מ-2008, שגם הוא נעשה בשיתוף פעולה עם פולונסקי, אבל ההשוואה בין שני הסרטים אינה מסתכמת בכך. שניהם, אחרי הכול, משתמשים בציור כאמצעי לייצוג של זיכרון אישי והיסטורי. שניהם נדרשים אל הטכניקה שבמרכזם – אנימציה דוקומנטרית במקרה האחד וציור היסטורי במקרה השני – לא כגימיק, ממש לא, אלא כחלק מייצוגה של טראומה אישית ולאומית.
במקרה של "אגדת חורבן" זה אף נעשה בצורה קיצונית יותר. הסרט, אחרי הכול, מתייחס לאירוע טראומטי שמרבית הצופים החילוניים שלו אינם יודעים יותר מדי על אודותיו. ט' באב הוא הערב ההוא שבו המסעדות סגורות, איזה באסה, מבלי שאיש באמת ידע למה, וההיסטוריה היהודית היא הדבר הזה שרבים מפגינים בעיקר אדישות כלפיו. עם יד על הלב, כמה מצופיו הפוטנציאליים של הסרט הזה שמעו אי פעם על בר גיורא והמלכה ברניקי? כמה מהם מכירים את מלחמות היהודים של יוספוס פלביוס ואת סיפורי החורבן התלמודיים? מדוע להיתמם: גם אני הייתי צריך לרענן את זיכרוני ככל שהדברים אמורים בנסיבות ההיסטוריות שהובילו לחורבן בית שני. אם יש משהו שהסרט הזה מוכיח, ובגדול, זה את ניתוקו, אפילו רתיעתו, של הציבור, בעיקר זה החילוני, מהסיפור ההיסטורי. מבחינתו, הדרך היחידה למכור לו את הסיפור הזה היא דרך האנלוגיה העכשווית, שבה מושגים כמו "בוגד" ו"מלחמת אחים" צוברים רלוונטיות מפחידה.
כל סרט שפונה אל העבר עושה זאת כדי להגיד משהו על ההווה שבו הוא נוצר. המקרה של "אגדת חורבן" אינו יוצא דופן. אבל סרטו של דר חוזר אל העבר היהודי הרחוק, קודם כל, כדי לדבר עליו, להנכיח אותו, בתוך שיח קולנועי שהתעלם ממנו כמעט לחלוטין. הוא עושה זאת גם מתוך הכרה בדיבור משיחי על ירושלים, בית המקדש והחורבן – לא מתוך עמדה מתנשאת או מתנצלת. גיבורו הוא אמנם לאומן קיצוני, אבל אנחנו בפירוש לא מתבקשים לחוש כלפיו איזושהי הזדהות. הסרט חותר אל מעבר לשיח הפוליטי, אל המרחב של קולנוע של טראומה.
סרטם הקודם של דר ורנד (שהיה שותף כאן לכתיבת התסריט), הקומדיה "האושפיזין" (2004), היה הסרט הראשון שתיאר מבפנים את החברה החרדית בירושלים. לא מפרספקטיבה מיסטית-אקזוטית-ביקורתית כפי שעשו כמה סרטים ישראליים לפניו, אבל גם לא ממבט מיסיונרי ומצועף. "האושפיזין" פעל מתוך הבנה שקיים נתק בין חלקיה השונים של החברה הישראלית, וכמוהו – "אגדת חורבן" מודע לנתק דומה שמתקיים בינה ובין עברהּ. בשני סרטיו אלה מבקש דר, יחד עם רנד, לייצר מבט הנשלח להווה (בסרט הראשון) ולעבר (בסרט השני). על כן, הרבה יותר משהוא סרט תוכחה או נבואת זעם עדכנית, "אגדת חורבן" הוא פרק בשיח המתמשך של הקולנוע הישראלי על הזהות הישראלית, ועל מה שהיא בוחרת להכיל בתוכה ולהדיר ממנה.
