את הסרט על אבנר צחורי, מדריך צניחה ואלוף קפיצות Base (צניחה מגובה נמוך יחסית, ברמת סיכון גבוהה), פותחת היוצרת רינה פפיש בחשיפה יוצאת דופן: גיבור הסרט שלה, "על הקצה" (שעולה היום, ב', ב-HOT8 ו-HOT VOD), התאבד כמה שנים לאחר הצילומים. צחורי, שהפך בגיל 28 למשותק מהחזה ומטה בעקבות תאונת צניחה, עלה על מטוס קל שהיה ברשותו, הטיס אותו לאזור שומם בערבה ושם קפץ ממנו, בפעם האחרונה, ללא מצנח. יממה לאחר מכן נמצאה גופתו, ואילו המטוס הקל נחת בשלמותו בשטח ירדני והוחזר על ידיהם להוריו של צחורי. בדרך כלל מידע כזה יחשב כסוג של ספוילר, אבל פפיש, בעברה במאית בטלוויזיה החינוכית ויוצרת דוקומנטרית והיום מלווה רוחנית של חולים סופניים, ידעה מה היא עושה.
"זה יישמע ציני", היא אומרת בריאיון ל-ynet, "אבל זה לא בא משם. אם הוא לא היה מתאבד אני לא הייתי יכולה לעשות מחומרי הגלם שהיו לי סרט. זה מטעין את כל הסרט במשמעות, וידעתי שאני לא רוצה שהצופה יתעסק בשאלה אם אבנר ימות או לא. רציתי להזיז את זה הצידה ושהשאלה שתתעורר בתחילת הסרט היא 'מי הבן אדם הזה שבחר לשים ככה קץ לחייו?', שהצופה ירצה להכיר אותו. בעצם עשיתי את זה בשבילו".
ב-2008, חמש שנים לאחר תאונת הצניחה ששיתקה את גופו, הגיע צחורי אל פפיש, קרובת משפחה שלו מצד אביו, והציע את סיפור חייו כנושא לסרט דוקומנטרי. למרות שכבר השתקם פיזית, צחורי התקשה מאוד להשלים עם מצבו החדש ורצה לחזור לשמיים בכל מחיר. "בארצות הברית יש קורס גלשני אוויר שמיועד לנכים, אבל לא היה לו כסף לנסוע לשם והוא קיווה שאיכשהו, אם יעשו עליו סרט, הוא ימצא דרך לממן את זה", מסבירה פפיש.
בין פפיש לצחורי נוצר קשר טוב, והיא והצלם אריה פלדי החלו לעבוד על חומרי הגלם, כשבמקביל פפיש כותבת את התסריט ומגישה אותו לקרנות שונות. "קיבלתי דחייה אחרי דחייה", היא משחזרת, "ואם לומר את האמת, בכל פעם שקיבלתי דחייה מקרן התבאסתי, אבל הייתה לי גם קצת הקלה. כי היה לי חזון - ראיתי ממש סצנה שבה אנחנו נוסעים לארצות הברית ומצלמים שם, והוא עושה את הקורס וממריא לטיסת סולו שלו וזהו, שם הוא מחליט לגמור הכול. ממש ראיתי את זה, והפחד שזה יקרה אם ניסע הלחיץ אותי".
מתוך "על הקצה"
(באדיבות 8HOT)
תמונת האופי של צחורי שעולה מהסרט מאששת את החשש של פפיש. בניגוד לסרטי העצמה עצמית של גיבורים פוסט-טרגדיה, צחורי מצטייר כאדם כן מאוד ובמקביל גם כמי שמסרב להמשיך הלאה בחייו ולהשלים עם האבידה. זה מובחן במעברים חדים מקפיצות עבר שמתעדות את צחורי מדלג כאיש הציפור על גשרים ומקפץ מבניינים, בעוד שצחורי הנכה הוא אדם עצור, מאופק ולעיתים פסימי, שלא חושש להרהר בקול על סיום יזום של חייו ועל הבור שנפער בו מאז שנשללו ממנו השמיים. "הרי זה היה שם כל הזמן", מוסיפה פפיש. "לא ממקום של דיכאון אלא חוסר רצון לקבל את המצב שלו. הוא פשוט לא היה מוכן.
"ישנה תיאוריה של אליזבת קובלר-רוס, שהייתה פסיכיאטרית בשנות ה-50 בארצות הברית, שלפיה יש שלבי התמודדות עם מצב כזה. להיות נכה קשה זה סוג של אובדן, כי במובן מסוים אתה נפרד ממישהו וצריך לפגוש מישהו חדש. ואם אתה לא חוצה את השלב הזה - החיים הופכים לבלתי נסבלים. הוא לא קיבל את העובדה שאלה חייו החדשים ואני הייתי מתוסכלת מזה, כי הוא בחור מבריק והיה לו כושר המצאה, הוא יכול היה לעשות המון דברים אבל לא רצה".
פפיש המתוסכלת מסרבנותו של הגיבור שלה שלחה את צחורי לפסיכולוג, אולם אחרי שתי פגישות הוא הודיע שהוא לא מוכן לוותר על החלום שלו וקטע את הטיפול. חומרי הגלם הלכו והצטברו אבל אז קיבלה פפיש בשורה שאילצה אותה להפסיק את הצילומים - היא גילתה כי היא חולה בסרטן השד, עברה ניתוח והחלה טיפול תרופתי בן מספר שנים. "עזבתי את כל ההתעסקות בסרטים ופשוט עברתי לפאזה אחרת לגמרי. שנים היו הסרטים חלק מהזהות שלי, לא יכולתי לראות את עצמי בלי סרט. תמיד חשבתי כבר על הפרויקט הבא, והפעם אמרתי לעצמי שאני נפרדת כירורגית מהזהות שלי כבמאית דוקו". דרכיהם של צחורי ופפיש נפרדו והקשר הלך ודעך עד שמספר שנים לאחר מכן היא שמעה שהתאבד. התברר שצחורי הצליח להשיג מטוס קל שמותאם לנכים ועבר קורס טיסה, אבל חוקים רגולטוריים של רשות שדות התעופה מנעה ממנו את קבלת הרישיון בפועל.
במהלך השבעה הגיעה פפיש עם קלטות חומרי הגלם ומסרה אותן להורים השכולים. "אמרתי להם שייקחו עורך ויעשו מזה סרט משפחתי", היא מספרת, "אבל הם לא עשו עם זה כלום". ואז לפני שנתיים, בקיץ 2019, אתגרו החיים את פפיש פעם נוספת. "חליתי במחלת מנייר, מחלה כרונית שתוקפת את האוזן וגורמת לחירשות, להקאות אינסופיות ולהתקפים קשים. זה משבש את החיים ואתה לא יודע מתי זה יבוא. קרה לי שנסעתי ונתקעתי, לא יכולתי לנהוג, ובעלי היה צריך לבוא ולחלץ אותי. הייתי במצב נפשי מאוד קשה ואבא שלי, שראה את מצבי, שאל, 'מה ישמח אותך? אולי תערכי את הסרט?'. הוא נתן לי כסף ראשוני לעריכה וזה נתן לי פוש". מעודדת מהסחת הדעת פנתה פפיש לעורכת שהכירה והשתיים החלו לערוך את החומרים - בהמשך גם באמצעות הזום, במה שהתברר כתעסוקה טובה לסגרי הקורונה.
5 צפייה בגלריה
"הייתי במצב נפשי מאוד קשה ואבא שלי שאל 'מה ישמח אותך? לערוך את הסרט?'. הוא נתן לי כסף וזה נתן לי פוש". רינה פפיש
(צילום: פנינה בונויט)
להפתעתה, במהלך העריכה גילתה פפיש שהכעס והתסכול כלפי צחורי התחלפו אצלה באמפתיה, שמקורה בהתמודדות האישית שלה. "גם אני, בתקופה שחליתי, הגעתי למצב שבו אמרתי שאם זה ימשיך ככה אני לא רוצה לחיות. ומהמקום הזה פתאום הרגשתי המון חמלה אליו, הבנתי בדיעבד שיכול לקרות מצב שאתה אומר 'ככה אני לא רוצה להמשיך'. הגעתי לעריכה הזאת עם המון חמלה ואני חושבת שזה הורגש בסרט. כל הטיפול בחומרים בא מהמקום הזה". תגובות נרגשות מאנשים שצפו בחומרים שכנעו אותה שיש בו יותר מסרט משפחה, והיא החליטה לצאת לסיבוב נוסף מול הקרנות.
בסרט צחורי מכה על חטא ואומר שהכישורים שלו היו אמורים לאפשר לו למנוע את הטעות שגרמה לתאונה.
"מה שקרה היה שהם קפצו בקבוצה, הוא לא היה לבד. ובמקרה כזה הקופץ המיומן ביותר הוא האחרון, כי הוא צריך לספוג את הטעויות של האחרים בפתיחת המצנח. הם מודדים את הזמן עד לפתיחה בחלקי שניות. כשהוא קפץ הוא כבר ראה שזה שלפניו לא פתח בזמן, וידע שאם הוא יפתח את המצנח בזמן המתוכנן הם יתנגשו. אז במודע הוא פתח מאוחר יותר. הוא העריך שהוא יתרסק וימות, אבל זה לא קרה. בסרט זה לא כל כך מובן [שהוא עשה הערכת נזקים תוך כדי צניחה, ס"ש] ועל זה אני מצטערת. הוא כל הזמן בדק את הגבולות כדי להרגיש חי - אמא שלו סיפרה שכשהוא היה ילד הוא היה מטפס על צמרות העצים הכי גבוהים, והולך לפרדס ומפוצץ נפצים. בצבא הוא היה ביחידה לפירוק פצצות. זה נתן לו משמעות.
"בעיניי, הסרט מעלה בפני כל אחד את השאלה 'איפה אני מוצא את המשמעות בחיים שלי?'", ממשיכה פפיש. "מה הדבר שהוא כל כך חיוני לי, שאם הוא ייאבד אני לא אוכל להישאר כאן? המון אנשים מתמודדים עכשיו עם אובדן רכוש ועבודה ועוני, והשאלות האלו... לא צריך למות בשביל לשאול אותן. השאלה של המשמעות בחיים היא כוח מניע אצלי. המשפחה, הילדים, הנכדים - הכול על הכיפאק, אבל המשמעות נותנת לי תחושה שאני תורמת אפילו בקצת את חלקי בעולם, ושאני צומחת ממנו. שאלה אחרת שהזדהיתי איתה הייתה, 'על מה הזהות שלי מבוססת?'. אבנר אמר לי, 'את חושבת שהגוף שלי השתנה אבל האישיות שלי נשארה אותה אישיות. ואני חושב שהאישיות שלי השתנתה ועוד איך. אני בן אדם אחר' - ואת הבן אדם הזה הוא לא אהב".
את חושבת שהוא התחיל את קורס הטיסה בידיעה שישים קץ לחייו?
"אף אחד לא יודע, אבל אני חושבת שכן. להקרנה החגיגית בסינמטק, לקראת ההשקה של הסרט, הגיעה גם חברה שלו לשעבר, אדווה. אחרי ההקרנה היא סיפרה איך הוא נפרד ממנה. הוא נורא אהב אותה והיא אותו, ואחרי כמה חודשים הוא פשוט זרק אותה בשיחת טלפון. היא נורא נפגעה והם לא נשארו בקשר. היא המשיכה בחייה והיה לה בן זוג שלימים הם נישאו, אבל לפני שהיא התחתנה, היא טיפלה כדיאטנית במישהו שהיה חבר טוב של אבנר, והוא נפטר. היא באה לשבעה ופגשה אותו שם אחרי כמה שנים שלא התראו, והם מאוד התרגשו. הם הלכו לבית קפה לדבר והיא אמרה לו, 'תגיד, למה עשית את זה? למה נפרדנו?', והוא אמר לה 'עשיתי עימך חסד גדול'".
5 צפייה בגלריה
"הוא אמר שעכשיו הוא בן אדם אחר - ואת הבן אדם הזה הוא לא אהב". מתוך "על הקצה"
(קרדיט: באדיבות HOT8)
סצנה אבודה אחת שלא נכנסה לסרט משום שהקלטת שעליה צולמה אבדה, הייתה של מפגש בין צחורי לקצין משטרה לשעבר שהוא הכיר במהלך השיקום. תאונת אופני שטח שיתקה אותו מהצוואר ומטה אבל הוא סירב ליפול לבור של ייאוש. לקצין ההוא הייתה משפחה והוא סיפר איך בשבת בבוקר הוא יושב בחוץ ומגיעים אליו חברים והוא רואה את הילדים - ושוכח את המצב שלו. זאת הייתה נקודת מבט שאמרה 'יש גם אפשרות אחרת'. הוא אמר לאבנר, 'תלמד, תעבוד, יש לך ראש נהדר, תקים חיים', אבל אבנר הודיע שהוא לא מוכן.
"אני נוצרת בזיכרוני ריאיון שראיתי בטלוויזיה בזמן מלחמת לבנון הראשונה, עם חייל סדיר, בן 20, שנפצע קשה והיה גם הוא משותק מהצוואר ומטה. עמדה לידו חברה שלו, שהוא עמד להינשא לה, ושאלו אותו 'איך אתה הולך להתחתן עכשיו?', והוא אמר, 'תראו, אני אותו הבן אדם. זה שהגוף שלי כרגע נכה זאת פשוט התמודדות אחרת'. בחור בן 20! ואבנר אמר את ההפך. אני לא שופטת אותו, כל הקשת האנושית קיימת וזה הקטע של בני אדם. אנחנו יכולים רק להביט ולחשוב מה זה מעיר אצלנו. יש את השיר של ויסלבה שימבורסקה על כף היד האנושית, שמכילה כך וכך עצמות ומפרקים ועצבים - וכל זה מספיק כדי לכתוב את 'מיין קאמפף' או את 'פו הדב'".
