פסטיבל קולנוע און-ליין זה כמו ללכת להופעת אצטדיון ולראות אותה רק דרך מסכים: נחמד, אבל לא הדבר האמיתי. לכן החזרה של פסטיבל הסרטים של לונדון למתכונת מלאה, עם הקרנות בכורה חגיגיות וכוכבים שאכן מגיעים כדי לקדם פרויקט שהם גאים בו (או סתם מחויבים אליו בחוזה), היא עוד סממן של שפיות בעולם שהשתנה לחלוטין בשנתיים האחרונות. והכי חשוב: היו כמה סרטים לא רעים בכלל ואפילו מצוינים. להלן ארבעה מתוכם.
ספנסר
אחרי העונה הרביעית של "הכתר" (ולפני החמישית והאחרונה), ולצד הסקנדלים העדכניים של בית המלוכה, רוחה של הנסיכה דיאנה מוסיפה לרחף מעלינו ולהניע עיסוק תרבותי נרחב. עכשיו תורו של הבמאי הצ'ילאני פבלו לרין ("לא", "נרודה", "ג'קי") לעסוק בדמותה הטרגית של הנסיכה, בסרט שגם הוא, סביר להניח, לא יתקבל יפה בארמון באקינגהם.
"ספנסר", בכיכובה של קריסטן סטיוארט, מתמקד במפגש המסורתי של משפחת המלוכה בחג המולד של 1991, כשהנישואים של דיאנה והנסיך צ'רלס כבר מרוסקים לחלוטין, דיאנה מבודדת לגמרי מהמשפחה והתקשורת חוגגת. הדיוקן של לרין הוא במידה רבה המשך, בוודאי סגנונית, של "ג'קי" על ג'קי קנדי, אבל את ההבדל עושה התסריט של סטיבן נייט המצוין ובעיקר המשחק של סטיוארט: הנסיכה דיאנה שלה היא תצוגת יחיד מרהיבה ומאוד משכנעת (וסטיוארט אפילו לא בריטית) על אישה שמרגישה איך החיים ממש נשאבו מתוכה והיא אסירה, כפשוטו, בארמון מזהב. לא פלא שכבר עכשיו סטיוארט נחשבת למועמדת די בטוחה לאוסקר. בנוסף, הסרט מציג בצורה עדינה ונוגעת ללב את היחסים של דיאנה עם שני בניה, וויליאם והארי, מה שמעורר שאלות על האופן שבו הטרגדיה של דיאנה השפיעה על יחסיהם עם נשותיהם וילדיהם.
בלפסט
אחרי שבנה לעצמו שם בתור במאי הבית של מחזות שייקספיר (אבל לא רק) ושחקן מוערך, קנת' בראנה חוזר לילדותו בבפלסט, צפון אירלנד. הימים, שנות ה-60 המאוחרות, היו תקופה עקובה מדם של הסכסוך על מעמדה של המדינה (בתוך או מחוץ לממלכה המאוחדת), שהושפע גם מהעוינות בין הנוצרים הקתולים והנוצרים הפרוטסטנטיים.
אבל באדי (ג'וד היל) הוא רק ילד מתוק בשכונה קטנה וקהילתית, שבה הפסטורליה יכולה תוך שניות להתחלף במהומה אלימה. הוריו, אותם מגלמים ג'יימי דורנן ("50 גוונים של אפור", The Fall) וקטרינה באלף ("זרה"), מנסים לגונן על באדי ואחיו ובתוך כך נקרעים בין הדחף לעזוב לאזור רגוע יותר ובין האהבה למקום היחיד שהוא בית. מבעד לצילום יפהפה בשחור לבן, דמויות נוגעות ללב וסצנות עוצמתיות של כאוס, הסרט מתאר היטב את המאבק בין גן העדן של ילדות לגיהינום שנראה לעיניים זרות מיותר וטרגי. למרות השוני המובהק, ייתכן שכמה מהצופים הישראלים יכירו את התחושה.
המלך ריצ'רד
זה לא משנה כמה תהפוכות יעבור הקולנוע, נדמה שגם אסון גרעיני לא ישמיד את הביוגרפיה הקלאסית על עלייתו ועלייתו של הגיבור האמריקני הבלתי צפוי. והנה, עשרים שנה בדיוק אחרי שנכנס לנעליו של מוחמד עלי, וויל סמית' שב לגלם אייקון ספורטיבי עם השפעה רחבה על מעמדם של האפרו-אמריקאים – אם כי הפעם לא מדובר בספורטאי, אלא באביהן של ונוס וסרינה וויליאמס.
ריצ'רד וויליאמס, שג
דל והתבגר בתקופה שבה שחורים נשחטו אם העזו לדרוך באזורים מסוימים אחרי השקיעה, הוא המוח מאחורי הקריירה של שתיים מהטניסאיות הגדולות בהיסטוריה (וסרינה היא כנראה הגדולה מכולן). הסרט מתאר את התוכנית הגרנדיוזית שרקם עוד לפני שנולדו כדי להוביל אותן למקום הזה, בתנאים שלו (והמילה "עקשן" קטנה עליו) ובסיוע של רעייתו השנייה, ברנדי (אנג'וני אליס). כצפוי, הסרט די מחליק פרטים פחות נעימים ברזומה של ריצ'רד (למשל היחסים עם ילדיו מנישואיו הראשונים ועוד ילדים שיש לו ככל הנראה), אבל הוא עדיין דמות מעולה לדיוקן שכזה וסמית' עושה לו שירות נאמן. חוץ מזה, הנערות סאנייה סידני ודמי סינגלטון מרשימות בתור ונוס וסרינה (בהתאמה). זה סרט שעושה הכול כדי שתצאו עם חיוך על הפרצוף ורצון עז לשחק טניס.
הטרגדיה של מקבת'
אז קנת' בראנה עוסק בעצמו ו"המלך ריצ'רד" הוא מאמן טניס, כלומר מישהו צריך לטפל בשייקספיר. מזל שג'ואל כהן (שביים לראשונה בנפרד מאחיו אית'ן) ופרנסס מקדורמנד, מהשחקניות הגדולות בדורנו (ורעייתו של ג'ואל), הרימו את הכפפה. הגרסה הקולנועית למחזה הקלאסי היא לפני הכול, גרסה קולנועית מהתחלה ועד הסוף: הבימוי של כהן לא פחות מעוצר נשימה, חוויה אסתטית שמנצלת עד הסוף את האווירה האפלה של הטקסט המקורי.
"הטרגדיה של מקבת'" אף סוגר מעגל מכיוון אחר: 85 שנה אחרי שאורסון וולס הוביל הפקת תיאטרון שכולה שחקנים שחורים (סיפור שראוי לסרט רציני בפני עצמו), דנזל וושינגטון מגלם את לורד מקבת' בסיפור האידיאלי על תאוות שלטון והמחירים שלה. השחקן הוותיק עושה מקבת' חסר מעצורים אבל גם פגיע, והביצוע שלו לאחד המונולוגים האיקוניים בתולדות התיאטרון ("מחר, ומחר ומחר") הוא מחשמל. גם מקדורמנד מצוינת בתור ליידי מקבת' וקורי הוקינס ("24", "סטרייט אאוטה קומפטון") הוא אחלה מקדאף. ובקיצור: גם אם זה יותר נוח, יהיה מאוד חכם לא לצפות על מסך ביתי.
