אירוע מוזיקלי חד-פעמי ומרתק ממש התקיים אמש (ד'); כשהתזמורת הפילהרמונית הישראלית - המעוז העילי של מוסיקה קלאסית מערבית - והיכל התרבות תל אביב יזמו במסגרת פסטיבל צלילי חורף קונצרט שכולו על טהרת השלאגרים הקלאסיים של המוזיקה המזרחית הישראלית. השילוב של שני העולמות המוזיקליים הזרים לכאורה, הניב חיבור מוזיקלי מרגש, לפרקים מזהיר. אפשר לראות בקונצרט הזה בבחינת הצהרת כוונות של הפילהרמונית שכמו מבקשת לומר: אנחנו לא יושבים במגדל שן מוזיקלי. העניין שלנו הוא בקאנון הישראלי על כל גווניו, ואנחנו רוצים ויכולים לפעול בו.
"הגברים בוכים בלילה" בביצוע בן גדסי והתזמורת הפילהרמונית הישראלית, מתוך המופע "הפרח בגני"
(צילום: היכל התרבות תל אביב)
לשם כך הם הזמינו את תום כהן - אולי המומחה מספר אחת בארץ לשילוב שני הז'אנרים - המזרחי והמערבי, שיחד עם אתי אנטה-שגב היה אמון על הניהול האמנותי של הערב. כהן, שמשמש המנהל המוזיקלי של תזמורת ירושלים מזרח ומערב, בחר 15 שירים ממיטב הזמר הים תיכוני, רובם משנות ה-80 של המאה הקודמת. כל השירים הללו כבר חצו מזמן כל גדר מוזיקלית עדתית והיו לנכסי צאן וברזל כלל-ישראלים. אלא שכעת כהן הניע אותם למהלך מוזיקלי נוסף: עיבוד חדש, מורכב ועשיר במיוחד, לתזמורת סימפונית מערבית.
במקור היו אמורים לעלות על הבמה שישה זמרים. שלושה אריות ותיקים - אביהו מדינה (75), אבנר גדסי (71) ושימי תבורי (71); ושלושה צעירים - אסתר רדא (39), בר צברי (31), ונופר סלמאן (25). אלא שלמרבה הצער אבנר גדסי - מגדולי הזמר המזרחי - סובל מיבלת במיתרי הקול וכל השיקויים והתרופות לא צלחו. לכן החליף אותו בנו, בן גדסי, שפתח את הערב עם הבלוז המיתולוגי "הגברים בוכים בלילה". גדסי הבן זמר לא רע אבל אין לו עדיין את שירת הנשמה של אביו. בהמשך הוא שר את "נפרדנו כך", מן המוכרים והאהובים בכל הרפרטואר של גדסי, ואת להיט הענק שאביו כתב לזוהר ארגוב, "נכון להיום". אמש, בביצוע דואטי מוצלח עם אסתר רדא, שהביאה לבמה הרבה נשמה מחוספסת מהבטן.
רוחו של זוהר ארגוב תמשיך ותרחף גם בהמשך, על הערב כולו. בוודאי בביצוע המרגש של רדא ל"ים של דמעות", שאליו הביאה את כל המנעד הקולי הרחב שלה. אגב, במקור - זוהר לא היה המבצע הראשון של "ים של דמעות", אלא זמרת נשכחת בשם אווה פרנסיס שהקליטה אותו כ-15 שנים קודם לכן. כבר בשלב הזה מתחוור המהלך המוזיקלי שתום כהן חולל בקונצרט הזה.
בשלב ראשון הוא לקח את השירים והפשיט אותם מהעיבוד המוכר, והעביר אותם במעין פילטר של חזרה למקורות, במקצת המקרים אפילו זיהה מקאם (שמהווה את השלד למבנה היצירה המוזיקלית הערבית) שעל בסיסו נכתבו. כך למשל ב"ים של דמעות", זיקק כהן את המלודיה הבסיסית של השיר כפי שנכתבה במקור (רפי גבאי), בטרם הולבשו עליה הרמוניות ועיבודים, ואחרי הפילטר המזרחי-אותנטי, הוא הלביש שכבה חדשה נוספת - תיזמור דרמטי לתזמורת סימפונית גדולה.
4 צפייה בגלריה
ביצוע מוצלח עם הרבה נשמה. בן גדסי ואסתר רדא, מתוך המופע "הפרח בגני", פסטיבל החורף
(צילום: היכל התרבות תל אביב)
ספק אם השירים האלה עלו אי פעם בלוויית מערך אינסטרומנטלי גדול ומורכב כל כך - יותר מ-70 כלים היו אמש על הבמה. בניגוד לתזמורות ערביות או אנדלוסיות, אין בפילהרמונית סקציה של כלים אותנטיים, ואת זה השלים כהן ביבוא של שלושה נגנים מזרחיים: מתופף, גיטרה בס ונגן כלי פריטה מזרחיים. זה היה חיוני לא רק לשם הנופך המזרח תיכוני, אלא גם כדי לתת לזמרים מצע של בִּיט מוכר להתבסס עליו, בתוך כך הפך נגן כלי הפריטה איציק ריקן, לכוכב גדול בקונצרט הזה. הוא וירטואוז של בּוּזוּקִי ובַּגלַמַה, וקטעי הסולו שלו לאורך כל הערב היו מרהיבים ממש.
ובכלל, השילוב של מוזיקה מזרחית למערבית אינו טריוויאלי. במערבית - ההרמוניה קובעת, ובמזרחית - המלודיה. השפה התזמורתית שתום כהן פיתח היא הרמוניה שמבוססת על מעין מקאם רץ. כלומר, הוא לוקח את הצליל המלא בסולם מערבי, ומשלב בו רבעי טונים מהמקאם, או שדומים לו במקצת. ובגלל שהתזמורת במקרה הזה מחוללת את התנועה של האירוע כולו, זכינו לשמוע את השירים הקלאסיים האלה בטווח צבעים נרחב במיוחד.
זוהר ארגוב המשיך לרחף מעל הערב, פעם נוספת גם ב"אלינור" בביצועו של בר צברי, שהתפרסם לאחרונה במחזמר על חייו של ארגוב, ומתגלה כזמר מצוין וכריזמטי. אבל "אלינור" מחדד את שאלת זהותה של המוזיקה המזרחית הישראלית של המאה הקודמת. הרי במקור הוא בכלל שיר יווני (של סטליוס קזנג'ידיס). שימי תבורי שר אין-ספור שירים בסטייל פסטיבל סן-רמו האיטלקי. גדסי שר בלוז ושירי נשמה ואפילו מתכתב עם רוק (כמו ב"נכון להיום"). אהובה עוזרי הושפעה יסודית מהמוזיקה התימנית. ואביהו מדינה הגאון מלחין שירים שרק מי שגדל על מוזיקה ערבית יכול ליצור. אז מה בעצם חיבֵּר בין כל הז'אנרים המוזיקליים האלה? נדמה שיותר מכל אלה זו העובדה ששרו אותם זמרים מזרחיים, רבים מהם ממוצא תימני. ולבד מכך שהם ניחנו במתת אלוה קולי מזהיר ומפעים, הם שרו את כל השירים - גם אם נכתבו במקור בסגנון מערבי - בהפקת קול מזרחית ייחודית, עם סלסולים ומוואלים. ופרדוקסלית, מה שעוד חיבר ביניהם הוא העובדה שבמאה הקודמת אלה היו מנודים מהמיינסטרים הישראלי.
4 צפייה בגלריה
חיית מופעים משוכללת וגדושת בטחון. שימי תבורי. מתוך המופע "הפרח בגני", פסטיבל החורף
(צילום: היכל התרבות תל אביב)
כששימי תבורי, חיית מופעים משוכללת וגדושת בטחון, עלה לבמה - הקהל הגיב בתשואות לשלושת הקלאסיקות ששר - "אתמול היית שונה", "כינור דוד" ו"עוד סיפור של אהבה". כשתבורי ביצע את "כינור דוד" לראשונה בפסטיבל הזמר המזרחי ב-1978, בשידור חי ברדיו ובטלוויזיה, סופר כי נותק לפתע החשמל. מערכת ההגברה חדלה לפעול, האורות כבו והתזמורת ההמומה הפסיקה לנגן. אבל תבורי לא התבלבל, המשיך לשיר א-קאפלה, וקנה את עולמו.
את אהובה עוזרי - אולי היוצרת המזרח-תיכונית האותנטית והמעניינת ביותר – ייצגו אמש בביצוע "צלצולי פעמונים" המושלם והמיתולוגי שלה. נופר סלמאן הצעירה פתחה נהדר, אבל הביצוע דעך בהמשך. זו משימה לא פשוטה עבור סולן לבצע שיר שכזה עם תזמורת כל כך גדולה בעיבוד כה מורכב. אגב, במקור עוזרי ליוותה עצמה בבּוּלבּוּל טַרַנְג, סוג של בַּנג'ו הודי מחבל פונג'אב, שהמוזיקאית הייתה מהיחידים בישראל שניגנה עליו. למרבה הצער, זמן קצר אחרי שהקליטה את "צלצולי פעמונים" התברר שהיא לקתה בסרטן במיתרי הקול. אלה נכרתו וקולה המיוחד אבד לעד.
את "נערי שובה אליי" של מרגלית צנעני שרו רדא סלמן יחד. באופן אישי, אני מעדיף את צנעני, שלמרבה הצער החמיצה את הקונצרט בגלל התחייבות קודמת להופעה אחרת. השיר הזה , שהוקלט ב-1986, הוא שהפך את מרגול לכוכבת. כמעט בן לילה.
ולקראת סוף הערב עלה בכיר המלחינים והתמלילנים של השירה המזרח תיכונית בישראל - אביהו מדינה. עד סוף שנות ה-80 הוא כתב והלחין עבור זמרים אחרים. אך אחרי שזוהר ארגוב הלך לעולמו, הוא החליט לשיר גם בעצמו. "לבד יושבת" היה אחד השירים הראשונים שמדינה שר והקליט. ניכר שבמופע הוא לא כל כך התחבר למהלך התזמורתי הגדול בשיר הזה. מה שצלח יותר ב"רעיה" וב"כבר עברו השנים". ושיסלחו לי מעריצי זוהר ארגוב - אבל אני מעדיף את הגרסה שהקליט מדינה. לשיר הזה מתאים הקול המחוספס והחם שלו, יותר מהצליל הנקי המושלם של זוהר.
היה משהו מכמיר לב כששני הבוגרים - מדינה ותבורי – סיימו את הערב ב"אל תשליכני לעת זקנה". לא שלמישהו יש כוונה חלילה להשליכם, ומקומם בלב השירה הישראלית מובטח לעד.
כצפוי, ההדרן המתבקש היה שיר הנושא של הקונצרט כולו, "הפרח בגני". אך הביצוע אמש לא היה מן המוצלחים. התזמור היה מצוין אבל מה שהיה אמור להיות דואט של בר צברי ונופר סלמאן, הפך לשואו פרטי של צברי שהשתלט על הבמה והעלים כליל את סלמאן הנבוכה.
כך או כך אין ספק ש"הפרח בגני" הוא השיר החשוב ביותר בתולדות פריצתה של המוזיקה המזרחית אל לב הקונצנזוס הכלל-ישראלי. זה שיר מופתי (אביהו מדינה ומשה בן מוש) בביצוע מופתי של זוהר ארגוב ששר אותו לראשונה ב-1982 בפסטיבל הזמר המזרחי (בשמו הרשמי "למנצח שיר מזמור"). "הפרח בגני" פרץ את כל המחסומים שהשירה המזרח תיכונית הייתה נתונה אז בהם, נכנס למצעד הפזמונים והתקבל על הכול כשיר כלל-ישראלי מובהק. הצלחתו הגורפת המחישה את המופרכות של הבידול שקול ישראל של אותם ימים הנהיג בין המוזיקה המזרחית ומהערבית. "הפרח בגני" היה לפרח קבע בגינת הרדיו הישראלי, ובעקבותיו נכנסו לפלייליסט עוד ועוד שירים מזרח תיכוניים, ופסטיבל הזמר המזרחי הלך לעולמו.
