מתחילה בכמה דברים פשוטים שכולנו יכולים לעשות. או, יותר נכון, לא לעשות
ביקרתי בשערי צדק בשבוע שעבר, ופגשתי שם שלושה חברים שפונו יחד מאירוע לחימה קשה בעזה. הם פצועי גפיים, יש להם דרך ארוכה לעשות אבל גם רוח גדולה, והם מוקפים במשפחה וחברים. אחד מהם, א’, הוגדר כפצוע אנוש בהתחלה. אני אישית שמעתי שהוא נהרג. כך אמרו לי. סיפרתי לו על כך. אמרתי לו שמבחינתי, לראות אותו חי, חרף הפציעה הלא־פשוטה, זה קצת כמו תחיית המתים.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
זה באמת מה שהיה, הוא ענה לי. ואז סיפר לי על מאבק פנימי מדהים והרואי שהוא בעצם ניהל עם עצמו כדי לא למות ביסעור שלקח אותו מעזה לבית החולים. הוא ממש הרגיש כוח שמושך אותו אל השאול, והוא זוכר את עצמו, אף שהיה מעורפל הכרה, מנסה להימשך כלפי מעלה, לא ללכת עדיין, לא להיפרד. הוא סיפר לי גם שאמר וידוי ומילמל "שמע ישראל".
וחשבתי על המאבק הזה והרצון שלו לחיות, ועל החברים שלו שאיבד שם. אני יוצא מהביקורים האלה תמיד עם אותה הבנה: המשימה שלי, המשימה שלנו, היא להיות ראויים להקרבה של האנשים האלה.
להיות טובים.
בשבת שעברה קרו שני מקרי קצה. למדתי עליהם דרך הרשתות החברתיות. מובילי דעה חרדים ודתיים העלו בזעזוע סרטון מבחיל של אישה שעוברת ליד חנוכייה בתל־אביב ומעיפה אותה, באקט דוחה של שנאה. מובילי דעה משמאל העלו סרטון לא נתפס בעיניי של מפגין שצועק על משפחות חטופים שכל בארי על הזין שלו. אני באמת לא מסוגל להבין התנהגות כזו. כמה מסוכסכת יכולה להיות נפש של אדם שצועק דבר כזה על האנשים הקדושים האלה, שספגו את הקשה שבפגורומים ומאז מנסים להיאחז בחיים בגבורה?
שני הסיפורים הללו התפשטו. קיבלו תהודה. אלה רצו להוכיח כי יש בצד השני אנשים ששונאים כל מה שקשור ליהדות; ואלה רצו להוכיח שבצד ההוא יש אנשים שלא הבינו כלום מהשבת ההיא, ושנאתם עודנה אמונתם.
אל תתפתו להדהד טענות של מרי נפש, ולא משנה אם זו טענה על כך שהיו בוגדים מבפנים, או שכל אוגדת עזה שמרה על מתנחלים בשבת ההיא. פשוט אל
אבל הרי הטרגדיה האמיתית איננה שני המקרים הפרטניים הללו. זה יכול לקרות. תמיד יהיו קצוות כאלה, של אנשים שברגי מוחם רופפים. בכל חברה הם קיימים. בכל מקום. הטרגדיה היא שבמקום שכל הצדדים יתנערו יחד משני המקרים הביזאריים הללו, כל צד בחר את המקרה שמכוון נגדו והפיץ אותו כדי להזדעזע ממנו, ובכך כביכול להוכיח כמה בצד השני לא למדו שום דבר.
אבל זו איננה האמת. ישראל השתנתה. יש פה רוב מוחלט וחסר תקדים שמאמין באותם דברים בימים האלה, שנוטל חלק באותה מלחמה, שמבין שזו מלחמה מאוד פשוטה להבנה: יש פה רעים מול טובים, ואנחנו הטובים. זה עד כדי כך פשוט. הפוגרום המוחלט שעברנו, מה שעוללו הנאצים מחמאס לבנינו ובנותינו בשבת ההיא, חידד בצורה מאוד בסיסית את הדבר שמולו אנחנו עומדים. ועדיין, צריך כנראה להזכיר זאת מעת לעת: למחבלי הנוח'בה לא משנה מי תומך ומי מתנגד לעילת הסבירות. מבחינתם גם אם אתה תאילנדי שעבד בישראל, אפשר לחטוף אותך. הניואנסים שנראים לנו גדולים, ובכן, האויב שלנו כלל לא מבחין בהם. אני גולש קצת בקבוצות של העזתים, אצלם כולם מתנחלים. הם מדווחים על ירי על התנחלות נחל עוז ועל אזעקות בתל־אביב הכבושה.
ויש מה לעשות. זו לא גזירת גורל. אם גם אתם רוצים להיות חלק מישראל אחרת, אם גם אתם חושבים שבזמן שבנינו נלחמים בגבולות ומסכנים את נפשם עלינו להתעלות - פשוט אַל.
אל תתפתו לקחת חלק בוויכוח החומצתי הזה.
אל תתפתו להכליל ציבורים שלמים.
אל תתפתו להדהד טענות של מרי נפש, ולא משנה אם זו טענה על כך שהיו בוגדים מבפנים, או טענה על כך שכל אוגדת עזה שמרה על מתנחלים בשבת ההיא ולכן נכבש העוטף. לא צריך אפילו לענות לאנשים שמתפלשים בשוחות הבוץ הללו. צריך להפנות מבט לעזה, ללוחמים שלנו שנמצאים שם יחד, כתף אל כתף, ומסכנים נפשם עבור המולדת. כשהם יסתכלו אחורה לישראל, מה אנחנו רוצים שהם יראו, ישראל מסוכסכת? מה המסר שאנחנו רוצים להעביר להם כשהם עוברים פיר־פיר בחאן־יונס, שבזמן הזה אנחנו ממשיכים כאילו דבר לא קרה?
כשהמלחמה תסתיים יהיה דיון ציבורי נוקב. על הכול.
אבל כרגע, זמן לאהבת חינם.
לסיום ובגלל שחנוכה מאחורינו, הנה סיפור קצר ששמעתי בביקור בשערי צדק. זה כאילו סיפור קטן. אזוטרי. אבל זה עוד נס גדול שהציל חיי לוחמים רבים: עמוס וחבריו לסיירת התמקמו בדירה שבה היו צריכים לשהות בלב עזה. הם היו מותשים מיום של לחימה וכמה חיילים כיסו את אחד הפתחים בשמיכה. לעמוס זה הרגיש לא בטוח. הוא התעקש שהם יעלו מקרר מהקומה התחתונה בדירה למעלה, ימלאו אותו באבנים ויחסמו באמצעותו את הפתח. החבר’ה קצת התבאסו עליו, רצו לישון, אבל הוא לא אחד שאומרים לו לא, בעיקר משום שהוא פשוט מתחיל לעבוד בעצמו ואי־אפשר שלא להצטרף.
כעבור כמה שעות, כשטיל פגע במקרר והיו להם פצועים בלבד, הם כבר הבינו: המקרר – וההתעקשות של עמוס – הצילו את חייהם. שבת שלום.
שגרת החירום החדשה היא משהו שאנחנו עוד עלולים להתרגל אליו. ואסור לנו
זו שגרת חירום מוזרה.
ואולי אחרי שמתרגלים להכול, אפשר להתרגל גם לזה. ליומיום הבלתי אפשרי הזה. להתרופפות הכללית. תראו אותי, נניח: אם באזעקות הראשונות עדיין הייתי רץ לממ"ד במהירות כפולה, אוסף בבהלה את שיירי בשרי, הכלבה ושיירי בשרה, ננעל מבפנים, מלטף מעדנות את הקרש המחורר לנעילת הידית – למקרה שיהיה חלילה צורך – וסופר עשר דקות שלמות ועוד אחת לפעם הבאה, עכשיו זה קצת אחרת.
האזעקה מתחילה. דבר ראשון אני גומר את הביס מהפה, לפעמים גם מהצלחת. אחר כך אני מסתכל החוצה לרגע – אולי יש עוברי אורח שזקוקים למילת הרגעה – ואז אני קורא לילדים. לפעמים הם שומעים אותי, מורידים אוזניות, קמים בחוסר חשק וניגשים לממ"ד, לפעמים פחות. ואז אני מצטרף אליהם, סוגר את דלת הברזל, וכולנו יושבים בפנים, מתעסקים בטלפונים הניידים שלנו ומתלוננים שאין קליטה, מחכים ארבע דקות לפני שנשאל "כמה זמן עבר?" נחכה עוד שתי דקות ונגיד: "טוב, נראה לי שזהו".
זה לא בסדר, אני יודע. זו שגרה כזו. אבל יש לנו דקה וחצי של התרעה בתל־אביב – מספיק זמן כדי להרים טלפון להורים ולהודיע ש"אנחנו בדרך לממ"ד, איך אתם?" – והמלחמה נמשכת כבר תשעה שבועות, והאדם הוא יצור סתגלן. יצור שצריך ללכת לעבודה. יצור שמפסיק להגיע בהתנדבות לכל מקום שקורא לעצמו "חמ"ל", כי באמת יש גבול לחמליזם; בהתחלה כולנו רצנו להתנדב בחמ"ל אחים לנשק, בחמ"ל מסעדת האחים לנשק, בחמ"ל משחות שיניים ופרפורמריה בחצר בית הספר – יום בלי חמ"ל היה מבחינתי יום שבו ישראל הפסידה במלחמה. אותי.
אבל בהדרגה, החמ"לים התרבו: מטפלי שיאצו, בעלי מכבסות, ספרי כלבים וסורגות כיפות, כולם הקימו חמ"ל או רשת חמ"לים בזכיינות, וגם אני הבנתי שהגיע זמני: פתחתי חמ"ל במטבח הבית, ומשם אני עוסק מדי יום בארגון, חלוקה ושינוע של כמויות מזון גדולות לילדים בחופשה ולחברים שמגיעים להדלקת נרות.
אני משוכנע שהרגולציה בתחום ממילא בדרך, ושעד המלחמה הבאה – או העונה השנייה של הנוכחית – כבר יהיה פה תקן ארצי מחייב להקמת חמ"ל בסמיכות לממ"ד בכל דירה חדשה, וכל ישראלי יידע איפה הוא עושה חובת התנדבות בחירום ובשגרה.
ותהיה שגרת חירום מסודרת. אולי אפילו אותה אחת שעכשיו.
ובשגרת החירום של עכשיו, תל־אביב הפכה זה מכבר לכור ההיתוך האמיתי של יוצאי כל יישובי ועדות ישראל, והמדינה כולה מתרכזת, עקרונית, בין כיכר אורדע ברמת־גן לרחוב מלצ'ט, עם כמה פריפריות מרוחקות באזור בבלי ושיכון למ"ד. צפון הארץ בוטל, עוטף עזה בוטל – בגדול, אם אתם גרים בסמיכות לקו גבול כלשהו, פשוט תתרחקו ממנו ותודיעו למבוגר לא אחראי שיסביר לכם שבאוסלו היה קשה יותר. קומו בבוקר במקום שהוא הכול מלבד הבית, ותמשיכו כרגיל בשגרה שאין, ושאף אחד לא יודע מאיפה להחזיר לכם.
שגרת חירום.
שגרה שבה כל בוקר, קצת לפני שאני פותח עיניים, אני פותח ynet רק כדי לקרוא את שמות ההרוגים שהותרו לפרסום ולהבין שצה"ל פועל בג'נין, בשג'אעיה ואם נמשיך בקו הזה, בטח נפעל בסוף גם במצרי ג'יברלטר ובמבואות ג'יהינום. אני נתקע על תמונה או סיפור נוראים ובלתי נתפסים – השבוע זה היה איתי פרי ז"ל ממודיעין, אבא של הילדים עידו, גיל ואורי, שהצטלם עם ציור של לב שאחד מהם צייר לו תחת הכיתוב: "אני אוהב אותך, אני מתגעגע אבא, מקווה שלא תיפצע".
אבא מת. אבא נהרג בזירת מטענים בדרום הרצועה.
וזה חרא. חרא מוחלט ואיום. זו גולה בגרון שאני אסתובב איתה עכשיו עד סוף היום, או עד שיגיע הסיפור הנורא הבא. זו שגרת מלחמה והרוגים.
שגרה שבה גם גל איזנקוט ז"ל, בנו של גדי, נהרג בלחימה, ואז גם מאור ז"ל, אחיינו של איזנקוט, וממש במקביל – שגרת השחיתות של ממשלת ישראל, שמוכרחה להימשך גם בחירום: שר החוץ אלי כהן מוציא דרכון דיפלומטי – לחלוטין בניגוד להנחיות – ליאיר נתניהו, כי מה פה לא ברור: בנו של איזנקוט נפל במערכה, מה שאומר שלעולם לא נוכל להפקיר שוב את בנו של נתניהו לעמידה בתור בביקורת דרכונים.
שגרת חירום ושחיתות.
ושגרת תקציב הביזה במלחמה – נראה אתכם מוצאים כותרת מדויקת יותר לתקציב הישיבות הגבוה ביותר אי פעם, מתי אם לא עכשיו – שמתעכב כי טרם אושרו עוד 450 מיליון ליהודה, שומרון ואורית סטרוק.
ושגרת החטופים, שעדיין חטופים. 135 ישראלים בשבי חמאס – מספר בלתי נתפס לא פחות או יותר מהמספר הקודם, ההתחלתי – ואחרי ששוחרר קצת הלחץ על העין השטופה, הקלופה, עם החזרת עשרות החטופים במסגרת העסקאות שבוצעו, משהו במועקה הבלתי נתפסת שאיתה התעוררנו מדי בוקר הפך למועקה, נו, נתפסת. תודו בזה. חייבים להודות בזה כדי להתקומם נגד זה.
כי שגרת החירום היא בדיוק מה שעלול להפוך כאן לנורמלי החדש. ליומיום. השמש זורחת, סרטים צהובים על מכוניות, דיסקיות מתכת על צווארים, והיידה, לשבת בבית קפה, לחשוב על הפרויקט הבא בעבודה, להגיד "אמן שכל החטופים יחזרו הביתה" ולהמשיך לשירי חנוכה.
תנו לזה מספיק זמן, ואנחנו במלחמה לא חשוב על מה. לא יכול להיות? אתם יודעים שיכול. אתם יודעים שבילינו 15 שנה בבוץ הלבנוני, 23 שנה על ציר פילדלפי, חמש וחצי שנים עד ששיחררנו את גלעד שליט
ולא. פשוט לא. אל תתרגלו. אסור להתרגל.
למרות שלא פעם, זה בדיוק מה שקורה: רייטינג מהדורות החדשות היה בירידה השבוע – אף אחד כבר לא מצפה לבשורות גדולות מעכשיו לעכשיו – ופרשנים צבאיים מדברים על "עוד חודש וחצי", וגלנט מדבר על עוד שנה, וכל העסק עובר איזה נִרמול קטן, שבישראל הוא כמעט תמיד מבוא לנרמול גדול. תנו לזה מספיק זמן – עוד חודש ככה – ואנחנו במלחמה לא חשוב על מה, בלי יעדים אסטרטגיים ברורים, בלי תוכנית מסודרת ליום שאחרי ובלי שום תאריך משוער ליום הזה.
לא יכול להיות? אתם יודעים שיכול. אתם יודעים שבילינו 15 שנה בבוץ הלבנוני, 23 שנה על ציר פילדלפי, חמש וחצי שנים עד ששיחררנו משבי חמאס את גלעד שליט.
מסמוס זמן ודחיית הכרעות הן, בעיקרון, המדיניות הישראלית הרשמית בכל הקשור לזמן ולהכרעות. ומחר ימלאו חודשיים ושבוע ל־7 באוקטובר, ובחוץ מלחמה והרוגים וחטופים, ואסור לנו להתרגל לזה לרגע, למרות שאנושיותנו מאפשרת להתרגל, ופוליטיקאים מסוימים ישמחו שנתרגל.
ומדי בוקר, כשאני רואה את ילדי הגן הסמוך פורסים את המחצלת הגדולה על הדשא שליד המקלט הציבורי – כי הגן עצמו מרוחק מדי מהמקלט מכדי להגיע אליו תוך דקה וחצי – אני יודע שאין שום דבר פסטורלי במראה הפסטורלי הזה. לא; הדבר הזה מוכרח להיגמר. לא בניצחון – אין ניצחון על 7 באוקטובר. אבל בהתחדשות. ושום התחדשות לא תתחיל בזמן מלחמה. ושום מלחמה לא צריכה להיות, בשום שלב, נסבלת או שגרתית.
אסף וגל - שתי נשמות יקרות / לפעמים לאחרונה אתה רוצה לקום בבוקר בלי המעונן הזה. אבל כולנו נעים כרגע מזעזוע לזעזוע, מעובדות לתירוצים, מעצב לרגע שמח, מדאגה לחטופים, לפצועים, למשפחות ומאצילות נפש אחת לשנייה. ולאור הרגישות הזאת גם חג החנוכה נהיה אמירה של אור בחושך ונפילתו בקרב של גל איזנקוט ז"ל, הבן של גדי וחנה, זיעזעה את אמות הסיפים והעציבה את הארץ. כל נפילת חייל היא זעזוע למשפחתו, לכלל עם ישראל. כל הודעת "דובר צה"ל מוסר" גורמת לצער ולבכי עמוק למשפחתו ולכל עם ישראל, שהמושגים ישראל הזאת וישראל ההיא נמחקו בו לגמרי. ועדיין, באופן אישי כיוון שנכחתי כזמר בהלוויה של אל"מ אסף חממי ז"ל, ובסוף השבוע באותו "תפקיד" בהלוויה של גל מאיר איזנקוט ז"ל, שתי נשמות יקרות, חשתי משהו יקר ועצוב לשתף בו אתכם.
הרחובות המו אדם / הרחובות בהרצליה ביום שישי שעבר, העיר שבה גרה משפחת איזנקוט הצנועה והאצילית, המו אדם. הם כמעט המריאו מרוב עומס אנשים נושאי דגלים. וגם אם שיירת ראש הממשלה חסמה אותם, זה לא גרם למישהו מתושבי הרצליה לסגת מלחלוק כבוד אחרון ללוחם המקסים הזה, בן 25, גל ז"ל. אחר כך איכשהו פילסנו את דרכנו פנימה לבית העלמין הקטן. האמת שבלילה לא ישנתי. הכאב של משפחת איזנקוט והאבא גדי חפר את נשמתי וגופי. לכבוד גדי שרתי ביום שחרורו מצה"ל כרמטכ"ל, והיו אז מלא צחוקים בקהל כשזייף איתי.
החברות / תפסנו מקום בכיסאות הפלסטיק, במקרה ליד חבריו הטובים של גל. חלקם היו במדים צמודים לרובים שלהם. וכולם עטופי דמעות. חלק ממשמעות הבכי החדש בא כאן לידי ביטוי. פעם גברים לא היו בוכים בפרהסיה, אלא בלילה. עכשיו חלקם געו בבכי שלהם, חלק נעו בשתיקתם, וחלק תבעו את עלבונם שעה שכמה מהפוליטיקאים שבאו לכבד את חבר הקבינט והרמטכ"ל לשעבר ובלטו במיטב חליפותיהם, תפסו להם את המקום. "אנחנו המשפחה שלו", אמרו מישהו ומישהי מהחברים והחברות הקרובים של גל. אחר כך הם עלו בזה אחר זה והספידו את חברם ברגישות. צריך לספר על התיכון, הצופים, החברות, הנסיעות והטיולים. שם נקבעת חברות אמיתית.
לשיר מחדש / הרגש התפרק. מעשה אלוהים, דם ואדם. ואז לפתע שאלתי את עצמי מאיפה הנוהג הזה לשיר לאחרונה בהלוויות, משהו שלא היה במלחמות הקודמות. והתשובה הזמנית שסיפקתי לעצמי היא שגם זה תפקידנו במשמרת הזאת. כלומר לנחם. ושאנחנו חיים בעידן שבו מקומה של המוזיקה בחייהם של אנשים הוא גדול יותר ממה שהיה פעם. אם היא הייתה פעם מהוססת, עכשיו, כשהעצב אין לו סוף, היא מציפה, אוחזת בך, מחניקה ומנחמת, מצוטטת ואהובה.
מה שכן אני שר אחרת ומחדש. אפילו את "ירח" שרתי באותו יום שבו השמש כבתה בהרצליה כבמעין מסע פנימי, כשאת כל הדרך עד לסוף השיר הייתי צריך לחפור כמו עם די־9, אבל בתוך הלב.
להשכרה עם מקלט / ואז בדרך הביתה כשעברתי בעירי ראיתי שלט מפתיע "להשכרה דירה עם מקלט". מפתיע ולא מפתיע נוכח הנסיבות. אפילו צילמתי את השלט שבו אדם מציע דירה בישראל ומדגיש "עם מקלט". ומיד חשבתי האם בלונדון שהיו בה עצרות אנטישמיות אטומיות נגדנו היה איזה בריטי תולה מודעה כזו על גדר באזור הקובנט גארדן, "אן אפרטמנט וויז שאלטר". להשכרה דירה עם מקלט. אצלם משכירים דירות עם ריח של ארמון מלוכה, והחיילים הכי מפורסמים שלהם אלה חיילי משמר המלכה שלא זזים גם כשאתה מתעטש לידם, אז מה הם מבינים בכלל?
כך נסעתי ואחר כך נזכרתי בשורה משיר ששרתי פעם ושאת מילותיו כתב יהונתן גפן. "כשלא היה לי בית ידייך היו ביתי", כתב כמתאר בית כאהבה רומנטית.
וזה זרק אותי למחשבה על מי שנותקו מבתיהם אחרי אובדן גדול ב־7 באוקטובר המר, כמפונים. מחשבה קורעת. והרי ברור שלמרות שרבים מאיתנו חיבבו מעת לעת בתי מלון עם חדרים רחבים מה שמכנים אותם סוויטות ואכול כפי יכולתך בחופשות שנתיות, מי רוצה לחיות כבר למעלה מחודשיים בחדרי בית מלון במקום בביתו. "ידייך היו ביתי" זה רומנטי, אבל לרגע בלבד כשהלב היה במקומו.
אני מרשה לעצמי לדמיין משפט שיאמר ישראלי שמחפש דירה למתווך הדירות: שמע, ראיתי את המודעה, אבל אני כבר לא צריך בית עם מקלט. רק בית. ממש שלי ושל משפחתי
עדנה / עדנה מזי"א הייתה מחזאית, במאית ותסריטאית מדהימה ופורצת דרך. מהגדולות בארץ זה ברור. אבל בשבילי היא הייתה עדנה החברה הדעתנית מהכיתה שלי, זאת שקמה מהכיסא בשיעור של המורה ל... (לא חשוב מי, למה להעליב?) וכששאל אותה לאן היא הולכת, ענתה שהשיעור משעמם אותה ויצאה. לא היה לנו אז רבע אומץ לעשות את זה בגיל 18 ואולי על זה כתבה אחר כך את "המורדים" לקאמרי.
היא הייתה עבורי תמיד המורדת הקטנה, עוד מהרגע שבו שיחקנו יחד ב"פר גינט" של איבסן בחוג הדרמטי של תיכון עירוני ד', היא בתור האישה בירוק, ואני הייתי פר. היא הייתה זו שהציעה לי בספקנות ובהיסוס לא לעשות ככה או ככה. חילוקי דעות תמידיים ואהבה גדולה.
למרות שחלמנו, לא הצלחנו לכתוב יחד תסריט לסרט על משפחה, שמתחיל בליל סדר (שמי זרחין כתב את זה בכישרון אחר כך ב"לילסדה"), או לממש פרויקטים שחשבנו לעשות יחד כמו מחזמר.
אבל אני מביט בה בחשאי, ואני בטוח שהיא מחייכת אליי, כמו שהייתה מחייכת בחדווה מסוימת שאומרת, "נו טוף, הוא החבר שלי מהכיתה, למה להרגיז אותו", ואחר כך שמה יד על כתפי כמו במסיבת מחזור.
אז על דבר כישוריה וניתוחי יצירתה מההצגה על האונס בשמרת ועד כל מה שיצרה עם ענת גוב ב"סוף טוב" יכתבו החכמים. עבורי היא הייתה עדנה קוטלוביץ' האהובה, החכמה והאמיצה מהכיתה, משדרות סמאטס בתל־אביב, מהמקומות שהנעורים שלנו חפרו יחד את אביב נעורינו. עדנה הדעתנית שלא פעם יצאה חוצץ נגד תופעות שקוממו אותה, וגם אם דעתי היתה לפעמים שלא כדעתה, תמיד נמסנו בסוף זה מול זה. בתחילתו ובסופו של דבר, היא זו שקמה באמצע שיעור והלכה לדרכה וכולנו, התלמידים, נשארנו מאחור לצלוע אחריה ולחשוב לאן הלכה אז ועכשיו. ובגלל זה (ועוד) אהבתי אותה אהבת נפש.
לרוץ הלאה על החול / נר חנוכה שמיני נדלק, שעה שהחורף ההולך ומגיע מהסס קצת. זו תקופה של קרבות ואומץ לעמוד מול הדברים. תחילת חשבון נפש שמכוסה בהמון דיבורים ופרשנויות לא פעם מיותרות. ולפעמים הכול נוחת עלינו בבום גדול אי שם בחשכת הלילה, בנפילתו של מישהו קרוב כמישהו רחוק או במחשבות על החטופים שנותרו שם לבדם לגורלם בחשכת המנהרות.
אישית אני מודה על השירים ולכל מי שזה ריגש אותו. ואי שם בדמיוני הפרוע אני מרשה לעצמי לדמיין (למרות שרחוק היום) משפט שיאמר אחד ישראלי שמחפש דירה למתווך הדירות: שמע, ראיתי את המודעה, אבל אני כבר לא צריך בית עם מקלט. רק בית. ממש שלי ושל משפחתי.
המוזיקה ברדיו שרה על חייהם וגורלם של בני עמנו, שלא ויתרו והמשיכו הלאה. כך נמשיך הלאה לרוץ ולא לוותר. גם על זה חשבתי כשיצאנו מההלוויה האצילית בהרצליה, כשההספד קורע הלב של האב גדי על בנו גל מהדהד בראשי.
