ההוכחה לכך שפסטיבל ברלין השנה הפגין יחס שונה לישראל מאשר אשתקד מצאה את ביטויה הסמלי בזכייתו של הסרט התיעודי האמריקאי Holding Liat, על המאבק לשחרורה של החטופה ליאת אצילי מידי החמאס, בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר. כזכור, אשתקד זכה בפרס סרטם של יובל אברהם ובאסל אדרה, "אין ארץ אחרת" שהפך מאז למועמד מוביל לזכייה באוסקר השנה. התגובות החמות והמרגשות שזכו להם Holding Liat בבימויו של ברנדון קריימר ו"מכתב לדוד" (סרטו של תום שובל על החטוף דוד קוניו שעדיין נמצא בשבי החמאס) שהוצג אף הוא, העידו על שינוי הנרטיב הפרו-פלסטיני בפסטיבל.
live
בהקרנת הבכורה של Holding Liat בפסטיבל ברלין
(צילום: הילה מדליה)
נכון, הייתה גם תקרית שבה הקריא הבמאי ההונג קונגי ג'ון לי לפני הקרנת סרטו Queerpanorama מכתב בשמו של הכוכב האיראני של הסרט, שהחרים את הפסטיבל במחאה על אי-תמיכתו בפלסטינים, ובו הוא קורא לכבד את זכר הפלסטינים שאיבדו את חייהם ומחייתם במהלך הכיבוש הנתמך על ידי גרמניה ונמשך מאז 48', וחתם בקריאה "מהנהר ועד הים, פלסטין תהיה חופשית". טרישה טאטל, המנהלת הנכנסת של הפסטיבל, הכריזה לפני פתיחתו כי "הפסטיבל מחויב להגן על חופש הביטוי בכפוף לחוק הגרמני" שאוסר, אגב, על קריאות מסוג זה – ואכן משטרת ברלין פתחה בחקירת העניין.
את פרס דוב הזהב היוקרתי קטף הסרט הנורווגי Dreams בבימויו של דאג יוהאן האוגרוד, שהוא הפרק השלישי בטרילוגיה שכוללת גם את "מין אנושי" שהוקרן בישראל אשתקד. זהו סיפורה האינטימי של נערה מתבגרת שחווה התאהבות נואשת במורה החדשה שלה, ומגוללת את הסיפור ביומן שהיא כותבת. כאשר המורה מבקשת לשים לה גבולות, היומן נחשף, והשאלה אם מדובר ביחסי ניצול או פנטזיה הורמונלית נעה אל מעל לפני השטח. הסרט מלווה לכל אורכו בקריינות מפי הגיבורה, מה שהופך את הפרספקטיבה המוצגת בפנינו למוגבלת ובה בעת חושף היטב את התהליכים הרגשיים שהיא עוברת. זהו סרט יפה מאוד שכבר נרכש להפצה בישראל, ויהיה ראוי לדיון נרחב כאשר ייצא כאן לאקרנים.
הפרס הגדול של חבר השופטים, דוב הכסף, הוענק לסרט הברזילאי The Blue Trail שהוביל את ההימורים לזכייה דווקא בפרס הראשון. סרטו של גבריאל מסקארו מתרחש בברזיל ספק-עתידנית שבה קשישים נאלצים לעבור לגור בקולוניות כדי שלא להכביד על החברה. הגיבורה החיננית שלו היא קשישה בת 77 (דניס ויינברג) שמחליטה למרוד בצו הממשלתי ויוצאת למסע בנהר האמזונס שבמהלכו היא פוגשת בקשישה נוספת, נמרצת כמותה, נוכלת חביבה המוכרת ספרי תנ"ך אלקטרוניים. השילוב המוצלח בין סאטירה חברתית אפלה - נוסח, ובכן, "ברזיל" של טרי גיליאם - וסרט מסע גריאטרי מבטיח להיט פסטיבלים.
בפרס המשחק (הפסטיבל מעניק פרס אחד, ללא קשר למגדר) זכתה רוז ביירן על תפקידה כאם היסטרית בסרטה של מרי ברונשטיין, If I Had Legs I’d Kick You. הסרט שכבר הוקרן בארצות הברית זכה שם לביקורת נלהבות, וקשה להבין למה. זהו עוד אחד מאותם סרטים שמעמידים במרכזם אישה שחייה מתרסקים, והיא צריכה להתמודד עם התפרקות – מילולית – של ביתה, מחלתה המסתורית של בתה, היעדרותו לצרכי עבודה של בעלה, ועוינותו של הפסיכולוג שלה שאותו מגלם קונאן או'בראיין. בכלל, אימהות היסטריות היו השנה בשפע בסרטים שהציע הפסטיבל. במסגרת התחרות הרשמית הוצג גם Mother’s Baby האוסטרי של יוהנה מודר שהוא מה שהיה קורה לו אולריך זיידל (סרטי "גן עדן") היה מביים את "תינוקה של רוזמרי", וכן Hot Milk בבימויה של רבקה לנקייביץ' (תסריטאית "מילה שלה") על מערכת יחסים טעונה בין אם נכה ובתה המבלות באי ספרדי למטרות טיפול אלטרנטיבי במחלת האם.
למרבה הצער, העובדה שפרס המשחק אינו מחולק לשניים מנעה מאית'ן הוק זכייה ודאית עבור הופעתו בסרטו של ריצ'רד לינקלייטר, Blue Moon. מדובר בסרט מקסים, שנון ומרגש שוודאי יוביל את הוק (שזהו שיתוף הפעולה התשיעי שלו עם לינקלייטר) למצבת המועמדים לאוסקר בשנה הבאה. הוא מגלם בסרט את דמותו של לורנץ הארט, הפזמונאי האמריקני שהיה ידוע בשיתוף הפעולה שלו עם המלחין ריצ'רד רוג'רס. יחד הם היו אחראים לאינספור שירים ומחזות זמר בהם My Funny Valentine והשיר המפורסם שעל שמו קרוי הסרט. הקומדיה הקאמרית הזו מוצאת את הארט, שבור-לב, כאשר הוא משתכר בבר הקבוע שלו שעה שבאולם סמוך נערכת הפרמיירה של "אוקלהומה!", המיוזיקל שהלחין רוג'רס למילותיו של אחר, אוסקר המרשטיין, שיהפוך בהמשך לשותפו החדש. הסרט הוא טור-דה-פורס של הוק הכמעט בלתי-מזוהה שנוכח בכל רגע על המסך, ונאלץ לעבור עיבוד דיגיטלי בכמה סצנות כדי לדמות את גובהו הנמוך של הארט. את הפרס היחיד של הסרט בפסטיבל, זה עבור שחקן המשנה המצטיין, קטף אנדרו סקוט שמגלם את דמותו של רוג'רס. פרס משונה, כאמור, בהינתן העובדה שזהו סרט של הוק. גם סרט זה אמור להיות מופץ בישראל, והצפייה בו מומלצת לא רק עבור מעריצי שירי הצמד.
5 צפייה בגלריה
ורק אית'ן לא קיבל כלום. מתוך Blue Moon
(צילום: Sabrina Lantos / Sony Pictures Classics)
פרס הבימוי הוענק להו מנג הסיני על הסרט Living the Land שבו לא צפיתי, אשר מביא את סיפורה של ילד בן 10 הגדל בחיק משפחתו הרחבה בכפר הולדתו שבו מתנגשים המסורת החקלאית והשינויים הסוציו-אקונומיים בראשית שנות ה-90. פרס התסריט נחת בחיקו של ראדו ג'ודה הרומני, שלפני ארבע שנים קטף את דוב הזהב על סרטו "מין חסר מזל או פורנו משוגעים". השנה הוא הגיע לפסטיבל עם סרט מבריק נוסף, Kontinental ’25 השונה מאוד באופיו מסרטו הפרובוקטיבי והפרוע ההוא. זהו סיפורה של עורכת דין ממוצא הונגרי המתגוררת בקלוז', עיר הונגרית שהפכה לחלק מרומניה יחד עם חבל טרנסילבניה שבו היא ממוקמת. העובדה ההיסטורית הזו חשובה, שכן גיבורת הסרט (אסתר טומפה) נאלצת בתוקף תפקידה לפנות חסר בית רומני ממרתף בניין שבו הוא מתגורר לטובת פרויקט פינוי-בינוי. כאשר היא שבה אל המרתף בתום הארכה שהעניקה לחסר הבית לפנותו, היא מגלה שהתאבד, ומאותו רגע מתערער עולמה. היא לוקה בדיכאון, חשה אחריות לגורלו המר של חסר הבית, ומחפשת דרך לנקות את מצפונה – בין היתר באמצעות מפגש עם תלמיד שלה לשעבר שעובד כנער שליחויות. סרטו של ג'ודה מתייחס – לא רק דרך שמו – ליצירת המופת של רוברטו רוסליני, "אירופה 51" בכיכובה של אינגריד ברגמן, והוא צולם כולו במצלמת אייפון שלעיתים ניצבת סטאטית משך דקות ארוכות ומתעדת שיחות ממושכות שלופתות אותנו בתובנות המוסריות והמצפוניות שלהן כמו גם במתחים האתניים המאפיינים את חבל הארץ שבו הוא מתרחש.
בראש חבר השופטים של המהדורה ה-75 של הפסטיבל עמד הבמאי טוד היינס ("הצצה ליחסים"). טקס חלוקת הפרסים עצמו עבר ללא תקריות פוליטיות (להבדיל מאשתקד), ולמעשה ההתייחסות היחידה לבחירות הלאומיות שצפויות היום בגרמניה ולעליית הימין הקיצוני במדינה הייתה שייכת לג'ודה שהעיר עם קבלת הפרס: "אני רק מקווה שהפסטיבל של השנה הבאה לא ייפתח עם 'ניצחון הרצון' של לני ריפנשטאהל!".
