שנות ה-80 היו עידן הסיטקום. בואו נדייק את זה: שנות ה-80 היו תור הזהב של הסיטקום המשפחתי הקלאסי, זה שב-25 דקות פלוס-מינוס תיווך לקהל הצופים מסרים סנטימנטליים מנחמים בדבר אחדות משפחתית, ערבות הדדית, אחריות והתבגרות. הבדיחות עבדו בשירותו של מוסר השכל קבוע - והאג'נדה מעולם לא חרגה מהאתוס הרייגיניסטי, הקפיטליסטי-שמרני של התקופה, גם כשנדמה היה שיש סיטקומים שמשתעשעים עם הרעיון, או לכל הפחות מציעים סוג של ביקורת; גם כשנדמה היה שישנן סדרות המחזיקות באג'נדה פרוגרסיבית אמיתית.
5 צפייה בגלריה
לא, אנחנו לא מדברים על הסדרה הזו. אבל בקרוב נגיע אליה. מתוך "נשואים פלוס"
(צילום: באדיבות yes)
"מי הבוס" הדגימה שניתן לגשר על פערים מעמדיים וליצור תא משפחתי יש מאין, בעוד ש"קשרי משפחה" המחישה אפשרויות גישור דומות באשר לדור ההיפים ודור ילדיהם החומרניים; "צער גידול בנות" הציגה תא משפחתי אלטרנטיבי מסוג אחר, אך סירבה באדיקות לאתגר אותו באמת ובתמים, ו"להתבגר ולהתגבר" דחפה מסרים נוצריים-שמרניים, בהשפעת הכוכב שלה קירק קמרון שנולד מחדש.
אפילו סדרות שהיו בעלות פוטנציאל משמעותי לצאת מהשבלונה החונקת, כמו "משפחת קוסבי", אשר הציגה בפני צופיה משפחה אפרו-אמריקאית מהמעמד הבינוני-גבוה ועסקה לעיתים רחוקות בלבד בסוגיות גזעיות, נורמליזציה שהייתה הצהרה בפני עצמה, או "על טעם ועל ריח" שמעליה ריחף בכל העת תסביך "המושיע הלבן", למרות ניסיונה לעסוק בסוגיות "אמיתיות" מעת לעת - נותרו בגבולות הבטוחים של הגזרה. קצת קומדיה של טעויות, קמצוץ של התנגשות תרבותית, משבר קטן שנפתר צ'יק צ'אק, מוסר ההשכל המתבקש, ו-הופ, סיימנו. לילה טוב מהאולפן הסטרילי, ניפגש בשבוע הבא. מבטיחים ששוב נשים חיוך על הפרצוף שלכם, ותו לא.
לקראת סוף העשור נרשם שינוי מגמה מסוים כש"רוזאן" הפציעה על המסך הקטן והביאה את הצווארון הכחול - האמיתי, המיוזע והלא פוטוגני - אל הפריים-טיים, והכניסה מידה מבורכת של ריאליזם וציניות לתוך הפורמט הנושן. אבל גם "רוזאן" שיחקה לפי החוקים, בסופו של דבר. אפילו היא לא טלטלה את הספינה באמת ובתמים כפי שעשתה "הכול נשאר במשפחה" כמעט שני עשורים לפניה. אפילו היא לא הצליחה.
אבל כשנה וחצי לפני ש"רוזאן" עלתה על המסכים, מישהו בא וזרק פצצת סירחון על מפת הטלוויזיה האמריקאית. אומנם לקח קצת זמן עד שהריח המבאיש/מרענן עשה את דרכו ברחבי המדיום, שכן פצצת הסירחון הזו נזרקה ברשת טלוויזיה חדשה, פוקס, שטרם הגיעה לכל בית בארצות הברית (ואם הגיעה אז איכות השידור הייתה בעייתית, מה שגרם לרבים להדיר עיניהם ממנה). אבל מה שחשוב זה שמישהו בא ועשה את זה. לפצצת הסירחון הזו קראו "נשואים פלוס", והמישהו היה בעצם "מישהואים" – מייקל ג'. מוי ורון לוויט שמם.
עידן האנטי-סיטקום
הרעיון של הצמד היה פשוט. למעשה, שמו של הפרויקט בשלבי העבודה שלו הסגיר אותו: "לא משפחת קוסבי". המטרה הייתה ליצור סיטקום שמהווה אנטיתזה מוחלטת לתבנית הסיטקום המשפחתי הקלאסי. במקום גיבורים מוסריים שתמיד מנסים לעשות את הדבר הנכון, הציגה "נשואים פלוס" גלריה של טיפוסים שפלים, אנוכיים, ציניים ומגעילים שרק מנסים לדפוק אחד את השני, גם אם הם שייכים לאותה משפחה. למעשה, במיוחד אם הם שייכים לאותה משפחה, ש"דיספונקציונלית" מהווה עבורה מחמאה של ממש. על המסרים המנחמים בדבר חשיבות הקשרים המשפחתיים היא השתינה בקשת עליזה, ואת האתוס השמרני של התקופה היא העלתה בלהבות. פרקים רבים של הסדרה מעלים על נס את החמדנות הממארת של גיבוריה, בני משפחת באנדי ונספחיהם, ואת הכישלון שלו נדונו לא בשל חמדנותם, אלא בגלל שהם פשוט לא מספיק נבונים כדי ליישם אותה כמו שצריך. זה כבר משהו השמור לכרישי וול סטריט, לא לחבורת דגנרטים אביונים מאילינוי.
כל הכלים הוותיקים בשירות הסיטקום היו שם - אבל "נשואים פלוס" השתמשה בהם באופן מוקצן ועולץ ברשעותו, מתוך בוז תהומי למראית-העין שביקשו הסיטקומים הקלאסיים לשמר, זו שגרסה שהכול טוב, כולם בסדר, מה, אין בכלל מה לדאוג. דרך הפילטר שלה, ניבט החלום האמריקאי כפי שהינו עבור מרבית תושבי המדינה - רחוק מדי, לא בר השגה, בבואתו הגרוטסקית, העוינת, נשקפת מקירות ביתם הכעור והמט לנפול של הבאנדיז. היא לא הייתה סיטקום, אלא אנטי-סיטקום.
במשך עשור שלם, לאורך 11 עונות ו-259 פרקים, התמידה "נשואים פלוס" בפירוקה חסר הרחמים את מוסכמות הסיטקום האמריקאי - כשבדרך הפכה לאחת מהסדרות הקומיות הארוכות ביותר בהיסטוריה. כעת היא שבה ל-yes, אחרי שנים שלא ניתן היה לצפות בה בארץ. וזוהי הזדמנות פז לשוב אליה כדי להתפעם מתעוזתה - ומהאופן שבו שינתה את פני הטלוויזיה האמריקאית, כי "נשואים פלוס" בישרה על מהפכה.
הדרך לדונלד טראמפ
כן, מהפכה, אחת שהתרחשה במספר מישורים. בראשון מהם, נרשם העיסוק התקדימי של "נשואים פלוס" במעמד הצווארון הכחול. אומנם "הכל נשאר במשפחה" הייתה שם קודם, כאמור, אך הסדרה הקומית האגדית של נורמן ליר עדיין כיבדה את גיבוריה ואת אורח חייהם, עדיין בחנה אותם דרך פילטר סימפטי, בעוד ש"נשואים פלוס" - צאצאית ברורה שלה - לעגה לגיבוריה והגחיכה את הנסיבות שלהם כמיטב יכולתה. לא מתוך בוז אמיתי או משטמה לשמה - זה פשוט קל מדי - אלא כחלק מאופייה הפארודי והסאטירי, ומאחר שזו הייתה דרכה להמחיש את האתגרים האמיתיים שעמדו בפני אנשי המעמד הנמוך, הפועל, בארצות הברית.
בני משפחת באנדי התבוססו בעליבותם, וקהל הצופים צחק עליהם בשל כך, אבל העליבות הזו הגיעה עם שלל מסרים חברתיים-פוליטיים חריפים שתיווכו הסיפורים והתמות השונות שנשזרו לאורך הסדרה: פריחתם של הגזענות, המיזוגניות והקסנופוביה בקרב המעמד הלבן הנמוך שהוזנח על ידי המערכת; דריסת אנשי הצווארון הכחול בידי היאפים העשירים והפריבילגים, והיעדר הסיכוי האמיתי לצאת מהפרדיגמה הכלכלית שאליה נולדת. כל אלה, כאמור, הוצגו באופן הכי וולגרי, גרוטסקי ופוגעני שניתן להעלות על הדעת - אך מאחורי החזות הגסה עמדה אג'נדה ברורה באשר לכיוון שאליו הולכת ארצות הברית בשלהי העשור הציני והחמדני ביותר בתולדותיה. אג'נדה נבואית, למעשה, שכן לא קשה לנחש במי היה בוחר אל באנדי לנשיאות המדינה ב-2016 - וגם ב-2024. ארצות הברית של טראמפ היא ארצות הברית של באנדי, לפחות זו שבחלומותיו.
5 צפייה בגלריה
הבחור הזה שיושב - למי אתם חושבים שהוא היה מצביע? מתוך "נשואים פלוס"
(צילום: באדיבות yes)
אבל המהפכה שנשאה עימה "נשואים פלוס" לא הסתכמה רק בזה, אלא גם באופן שבו לימדה את קהל הצופים לצרוך תוכן מסוג שונה - בוטה ועימותי יותר, עם גיבורים בזויים/שפלים/דפוקים למכביר. את המהפכה הזו המשיכו סדרות נוספות שהפציעו מעט אחריה ובעטו בישבן הצפוד של התעשייה - וסביר מאוד להניח שלהצלחתה של הסדרה היה חלק בכך (הצלחה סבירה בלבד, בזמן אמת; כוחה האמיתי של הסדרה נמדד בשידורים החוזרים ובמעמד הקאלט שצמח לה). "סיינפלד", למשל, שהגיחה שנתיים אחרי "נשואים פלוס" ועקבה אחרי קוורטט של מיזנטרופים ניו-יורקיים בלתי נסבלים, או "משפחת סימפסון" שהפציעה כמה חודשים אחרי "סיינפלד" וכמו במקרה של הבאנדיז, סבבה משפחת צווארון כחול לא ממש מתפקדת. שתי אלו נתפסות כמהפכניות וחשובות בהרבה מ"נשואים פלוס" בכל הנוגע להיסטוריה של המדיום הטלוויזיוני, אולם הסדרה של הבאנדיז הייתה שם קודם - והיא לקחה את עצמה למחוזות הקיצון באופן הרבה יותר עז, שדומה לו ראינו רק שנים רבות אחרי. את ה-DNA הישיר שלה תמצאו בסדרות כמו "פילדלפיה זורחת", לצורך העניין.
וזהו מישור נוסף של השפעתה המכרעת של הסדרה. נהוג לקשור את תחילת תור הזהב של הפרימיום הטלוויזיוני להופעתן של "הסופרנוס" ב-1999, ו"אוז" מעט לפניה - צמד סדרות שזרקו לכל הרוחות את ספר החוקים הטלוויזיוני הישן, ופתחו מגרש משחקים חדש לגמרי, כזה שבו הכול אפשרי (שתיהן, אגב, נשענו על היסודות של סדרות מהפכניות קודמות כמו "בלוז לכחולי המדים" ודרמת בית החולים "מקום אחר"). אלא שעשור קודם להופעתה של "אוז", הדגימה "נשואים פלוס" את אותה גישה חדשנית של "הכול אפשרי", ולא סתם אלא מתוך הסוגה השמרנית, המסוגרת והעמידה ביותר בפני שינויים: הסיטקום האמריקאי. עצם קיומה המחיש לכל השאר שהם לא חייבים להישאר בתלם - ומהתוצאות אנו נהנים עד היום.
במילים אחרות, יהיה זה אנדרסטיימנט משמעותי לקבוע ש"נשואים פלוס" הקדימה את זמנה - וזהו סנטימנט שמהדהד במיוחד בזמננו, שכן שוב נדמה שאנו מתקרבים לעת שבה סדרה שכמותה תהיה חריגה, יחידה במינה. אולי היא כבר כזאת. בשנים האחרונות נרשמה לרלרת רבה בדבר פוגעניותן של סדרות עבר שונות, שבזמן אמת נתפסו כסטנדרטיות לחלוטין. "חברים", לדוגמה, חטפה הרבה אש מאוחרת בשל תכנים פוגעניים לכאורה שנכללו בה, כמו גם בשל היעדר הגיוון בקאסט שלה.
בעוד הרגרסיה התרבותית הזו מתרחשת אל מול עינינו, תוצר-לוואי של עידן ה-Woke והפוליטקלי-קורקט, משמח לחזור לסדרה שלא טיווחה רק את משפחת הווייט טראש שבמרכזה, אלא גם את שכניה הליברלים, את הפוליטיקה האמריקאית, את תעשיית הבידור, את החלום האמריקאי, את עצם הסוגה שאליה הייתה שייכת - ולמעשה, את כל מי ומה שרק אפשר היה. 27 שנים אחרי שירדה מהאוויר, הצפייה ב"נשואים פלוס" מלווה בעונג ריאקציונרי השמור לקשישים יותר מבינינו, מי שחוו מספר פאזות תרבותיות - ויודעים היטב שמדובר בפורצת-דרך אמיתית; הסדרה הראשונה שהרשתה לעצמה להיות גועלית, דפוקה ומרושעת עד הסוף, לא רק בגלל שזה כיף, אלא גם כדי להמחיש כמה כולנו כאלה, כמו משפחת באנדי, בסופו של דבר - וזאת על אף שאנו עמלים קשה כדי לומר לעצמנו שאנו אחרת. כי אין כמו מראה טובה על מנת להחזיר אותך לפרופורציות.
ועכשיו, כשאין שום ספק שמדובר בצפיית חובה - קבלו את חמשת הפרקים (שאם נודה הם למעשה תשעה) השווים ביותר:
You Better Shop Around (עונה 5, פרקים 22-21)
אחד הפרקים המפורסמים והזכורים ביותר של "נשואים פלוס" הוא למעשה שני פרקים, המתארים את התחרות העזה, שגולשת כמובן לאלימות, המתפתחת בין הבאנדיז ובין בני הזוג דארסי, שכניהם, בסופרמרקט מקומי. המטרה: למלא את עגלת הקניות במוצרים על סך 1000 דולר לפני היריב. הסיבה לכל זה? ובכן, כשמתקלקל המזגן של הבאנדיז ("הקייזר"!), ולא סתם אלא באחד מימות הקיץ החמים ביותר, הם עוברים כמובן לגור במחלקת הקפואים של הסופרמרקט הנ"ל. כי פשוט אין משהו יותר באנדי לעשות במצב כזה. הפרק הכפול כולו מהווה שיא של כתיבה, בימוי ומשחק עבור הסדרה, ובביקורת האכזרית שלו על הצרכנות האמריקאית המוטרפת מתחרה רק "שחר המתים" (1978), סאטירת הזומבים האגדית של ג'ורג' א.רומרו.
Eatin' Out (עונה 3, פרק 11)
פרק אהוב במיוחד שבו אל, אחרי שזכה בירושה של 200 ומשהו דולרים מקרוב משפחה עלום שנפטר, מחליט לעשות מעשה חריג עבורו ולהזמין את משפחתו לארוחה במסעדת יוקרה. נחושים להפיק את המיטב מכל רגע נדיר, הבאנדיז עושים את מה שהבאנדיז יודעים לעשות הכי טוב, ומנצלים את המקום ושירותיו עד תום. אלא שמסתבר כי אל שכח את הארנק בבית, ואת השאר תראו בעצמכם כי מדובר בקלאסיקה אמיתית, לא פחות.
Hi, I.Q (עונה 6, פרק 20)
הסיפור המרכזי של הפרק המושלם הנ"ל עוסק בהשפלה שעוברת קלי באנדי כשהיא מוזמנת להצטרף לאחוות גאונים (היא שם בתור בדיחה, מסתבר) - כמו גם בנקמה המרנינה של קלי ואחיה באד בגאונים המרושעים. אבל את העונג המירבי ממנו, והוא אכן מירבי, תפיקו מהצפייה באל ובשכנו ג'פרסון, טיפוס סתום כמעט כמותו אם לא יותר, בעודם מנסים להתקין שולחן עבודה. למרות שלאורך כל עונותיה היא בהחלט לא הייתה חפה מסלפסטיק, אם היה פרק שבו "נשואים פלוס" התקרבה באמת ובתמים למחוזות הלוני טונז/שלישיית המוקיונים (Three Stooges), הרי שזהו הפרק הזה.
Business Sucks+Business Still Sucks (עונה 9, פרקים 5 ו-6)
עוד קלאסיקה כפולה של "נשואים פלוס", שבה אל והקולגה שלו בחנות הנעליים גריף, זועמים למראה נשים שמגיעות לחנות ומניקות בציבור, מחליטים להחזיר מלחמה שערה בחסות מועדון הגברים המיזוגניים שלהם, No Mam. התוצאה, שכוללת כמות אינפלציונית של כרסים גבריים רוטטים, היסטרית לגמרי ומטומטמת לחלוטין עד היום. הסצנה הטובה ביותר בצמד הפרקים, שאלתם? ובכן, זו שבה קלי באנדי מתחזה ללקוחה כדי לסייע לאביה. תצוגת תכלית של כריסטינה אפלגייט.
England Show 1+2+3 (עונה 6, פרקים 26-24)
טוב, נו, נסיים בפרק משולש - שלאו דווקא נכלל בהרבה רשימות של הפרקים האהובים ביותר של "נשואים פלוס", אולם הינו האהוב ביותר על כותב שורות אלו ואחיו, ולפיכך מקבל פרוטקציה ונכנס לרשימה האקסקלוסיבית. בשלושת הפרקים, הבאנדיז מוצאים את עצמם באנגליה אחרי שהם זוכים בטיסה לשם. אלא שהתחרות אורגנה מראש, שכן על הזכרים לבית באנדי למות על מנת להסיר קללה עתיקה שהוטלה על כפר אנגלי קטנטן. וכן, למי שתוהה, הקללה הוטלה על הכפר בשנת 1653 אחרי שאחד מאבות-אבותיו של אל, שיימוס מק'באנדי, העליב מכשפה וכינה אותה שמנה ומכוערת. כי ברור.
