באחד משיריו הגדולים של דייויד בואי, Let's Dance, שמעטר גם את שם אלבומו המופלא מ-1983 - זה שהפך אותו למגה-סטאר באייטיז - הוא מזמין אותנו לרקוד בנעליים אדומות את הבלוז. זו לא הייתה הפעם הראשונה או היחידה שבואי הזמין את הקהל שלו לרקוד ולבכות במקביל. שנתיים אחרי כן הוא חזר לרקוד ברחובות חשוכים, הפעם עם מיק ג'אגר בקאבר ללהיט Dancing in the Streets שאסף כספים במסגרת מופע הלייב אייד ההיסטורי של אותה שנה.
3 צפייה בגלריה
מופע שמוקדש לשני גאונים. מתוך "קומפלקשנס" רוקדים דייויד בואי ובאך
(צילום: Sharen Bradford)
אבל האמת היא שהרבה לפני השירים המוכרים, התזוזות הבלתי נשכחות על הבמה, והקליפים המונומנטליים – ריקוד היה חלק מהותי מהאמנות של בואי כבר בתחילת הדרך במופעים המשותפים עם זוגתו הרקדנית הרמיוני פרטינגייל שכללו גם מימיקה, שירה ומוזיקה בתקופה שבה היה מוזיקאי כושל ואלמוני שנלחם על דרכו. מי שזכור כזיקית המוזיקלית של המאה הקודמת היה אמן שמעולם לא נתן לגבולות להגדיר את היצירה שלו. ללא גבולות מוזיקליים, ללא גבולות ז'אנריים, ללא גבולות מגדריים ובטח שללא גבולות תפיסתיים, בואי הפך לאחד המעצבים הבולטים של המוזיקה הפופולרית.
גם בעולם המחול לא נותנים לגבולות הנושנים לעכב את היצירה וקופצים ברכות לעולם הפופ בשנים האחרונות. כמה חודשים לאחר שעלה במרכז סוזן דלל המופע היפהפה והמרגש Legends בביצועה של להקת קמע עם המוזיקה של טום וייטס ופטי סמית', חוזרת המוזיקה הפופולרית לבמת המחול הפעם במופע "מבאך ועד בואי" של הלהקה הניו יורקית קומפלקשנס שעלה אמש (ג') בהיכל אומנויות הבמה בהרצליה (ותוכלו לראות באותו מקום ב-2 ביולי ובתיאטרון ירושלים ב-4 ביולי). בדומה למופע של קמע, גם זה נחלק לשניים והוקדש לשני גאונים.
הראשון, מלחין הבארוק הגרמני הנודע, יוהאן סבסטיאן באך (ובנו המלחין קרל פיליפ באך), ובשורה אחת איתו דייויד בואי, שרק לאחרונה ציינו 50 שנה לאלבום המופת שלו זיגי סטארדאסט. את אבק הכוכבים וכל הגלאם שלו, הביאה הלהקה הניו יורקית של דווייט רודאן ודזמונד ריצ'רדסון לארץ. בחלקו הראשון של המופע, שנמשך כ-120 דקות (כולל הפסקה כמובן), עלו לבמה העירומה 16 רקדנים מיומנים וללא שהות התמסרו לבלט ולצלילים הקלאסיים של משפחת באך. היו שם פוינטים ופירואטים למכביר ותנועות עדינות שטופפו על צלילי הפסנתר האופייניים ונעו בתיאום עם הניואנסים הקטנים של המוזיקה. לפרקים היה זה בלט חצוף וקורץ, תנועה קטנה ששוברת את הרצף, בגד גוף מטאלי מהפנט, רגל מקפצת לצליל כינור ואפילו חיוך שסדק את הפאסון. 16 רקדנים ירדו ועלו מהבמה ברכות ועם זאת במהירות מלאת התרחשות שלא השאירה רגע של שקט.
3 צפייה בגלריה
מבלט חצוף וקורץ ועד וירטואוזיות תיאטרלית. מתוך "קומפלקשנס" רוקדים דייויד בואי ובאך
(צילום: Rachel Neville)
כשהמסך האדום ירד להפסקה, נותרה ציפייה מרגשת להמשך, כשהוא עלה שוב היא התמלאה עד גדותיה. הפלטפורמות ננעלו, השיער התפזר, בגדי הגוף הוחלפו בתלבושות צבעוניות וחתוכות והפנים נצבעו. "הסתכלו למעלה, אני בגן עדן, יש לי צלקות שלא ניתן לראות, יש לי דרמה שאי אפשר לגנוב, כולם מכירים אותי עכשיו". השורה הפותחת של החלק השני Star Dust הייתה השורה המסיימת של בואי, מי שנפרד מהעולם בשנת 2016, יומיים אחרי ששחרר את אלבומו האחרון והמופתי Blackstar. הבחירה לפתוח עם השיר הראשון באלבום האחרון הייתה חכמה מאין כמותה ואפילו אזעקת האש באולם לא הצליחה לקלקל.
ומהעדינות של החלק הראשון הלהקה כולה התמסרה אל האש והתיאטרליות של להיטי הענק של בואי בביצועים המקוריים. הרקדנים מילאו בווירטואוזיות ואנרגיה, שיר אחרי שיר, את הבמה שנותרה עירומה פרט לווילון זהב שעלה וירד. כמה מהרגעים היו כה יפים שהיה חשק להנציח אותם – כמו שש רקדניות זקופות על קצות האצבעות ורקדן אחד שרוע בשפגט לפניהן. מדי פעם הכוריאוגרפיה זלגה אל תוך תנועות כמעט מפורשות של המילים ולכל ביצוע מונה סולן אחר ששר לכאורה – גימיק שאפשר היה לוותר עליו אחרי פעם או פעמיים. גם הבחירה להשמיע את הביצוע הנהדר, הנימוח והשקט של פיטר גבריאל ל-Changes במקום את המקור הייתה תמוהה. אבל כמה מהנאמברים היו חזקים עד דמעות, בהם Space Oddity ו-Rock and Roll Suicide. זה היה ספקטאקל של ממש והוא נגמר בחלוקת ורדים לרקדנים ולכוריאגרף הנהדר שלה ריצ'רדסון לקול מחיאות הכפיים של הקהל שעמד דקות ארוכות שרק ופרגן ואפילו רקד קצת בסוף.
אם בחלק הראשון התזוזה המשותפת של הרקדנים לא הייתה תמיד מדויקת, בחלק השני השוני לא רק הדגיש את היופי והגיוון שבלהקה המוכשרת הזו, אלא גם את ההשקפה הגדולה יותר שעומדת מאחורי היצירה ומאחורי להקת הבלט המודרני של רודאן וריצ'רדסון – "להביא אחדות לעולם, ריקוד אחד אחרי השני" – והיא עושה זאת ביופי הבלתי נתפס של הגיוון שבה על כל רבדיו ועם ריח ואופי ניו יורקי חזק וברור.
3 צפייה בגלריה
התמסרות מוחלטת ללהיטי הענק של בואי. מתוך "קומפלקשנס" רוקדים דייויד בואי ובאך
(צילום: Sharen Bradford)
לכאורה החלק השני Star Dust יכול היה לעמוד בזכות עצמו, אך לא היו בו את התנופה והאש בלי החלק הראשון, משום שכדי לשבור את החוקים ואת הקלאסיקה, צריך בראש ובראשונה להבין ולדעת אותה.
