בין סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 שגשג תת הז'אנר של המותחן הארוטי בקולנוע האמריקני. סרטים כמו "חיזור גורלי" (אדריאן לין, 1987) ו"אינסטינקט בסיסי" (פול ורהובן, 1992) היו המוצלחים והמוכרים שבהם, לצידם סרטים מוערכים אך פחות מצליחים כמו "הפיתוי האחרון" (ג'ון דהאל, 1994), וכמה פיגולים קולנועיים כמו "גוף הראיות" (אולריך אדל, 1993) בכיכובה של מדונה. סרטים שנוצרו על רקע שינויים ביחסי הכוח המסורתיים בין גברים ונשים וביטאו, באמצעות ההיסטריה הגברית של גיבוריהם, את החרדה מפני דומיננטיות מינית נשית. היום אנו נמצאים בעידן מאוד שונה מבחינת הנכונות של הקולנוע המסחרי לעסוק במיניות מאתגרת.
"רצח ממבט ראשון" – טריילר
במחקר שתוצאותיו התפרסמו לפני כשלושה חודשים נבחנו 250 הסרטים הרווחיים ביותר מאז תחילת המילניום ועד שנת 2023. הממצאים הם הפחתה של 40 אחוזים בכמות התכנים המיניים מאז תחילת תקופת הבדיקה. כאשר מספר הסרטים נטולי כל תוכן מיני עלה בתקופה זו מ-18 אחוזים ל-46 אחוזים. ניתן להעלות כל מיני השערות מדוע תהליך זה מתרחש – מהעיצוב התרבותי-פוליטי הספציפי של דור ה-Z, ההתכנסות של התעשייה לקולנוע למוצרים המיועדים לטווח גילים רחב, והצורך הכלכלי של הוליווד השוקעת לא לעשות סרטים שהקרנתם תיאסר בתרבויות שמרניות יותר. בכל זאת מאוד סביר להניח ששינוי זה גם מושפע מעידן ה-MeToo, וחוסר הרצון של יוצרים להיקלע לסיטואציה שבהם יתפסו כאחראיים לדינמיקה מינית שלא עלתה יפה על הסט.
זהירות היתר הזו מתרחשת דווקא בתקופה שבה התרבות הפופולרית יכולה לא רק להסתפק בשיקוף החששות, אלא גם להפגין נכונות לאתגר אותן. "רצח ממבט ראשון" (Strange Darling) מנסה לעשות זאת. סרט שנעשה בתקציב נמוך (כארבעה מיליון דולר), עם שחקנים יחסית לא מוכרים בתפקידים הראשיים, והוא מטלטל את הצופים לדינמיקה של יחסים שמערבבים מין ואלימות. נדמה שהבמאי והתסריטאי ג'יי. טי מולנר לקח מוטיבים מוכרים היטב מהמותחנים הארוטיים מלפני 30 שנה ושקשק אותם עם ניטרוגליצרין. הסרט עורר תגובות התפעלות של מבקרים אמריקאים, אבל לא מעט צופים צפויים לצאת ממנו מתוסכלים בגלל מוזרות המבנה הנרטיבי, והתכנים בסצנות האלימות. הוא בפירוש חוצה את הגבול ממותחן לסרט אימה.
סרטים כמו "רצח ממבט ראשון" מאתגרים את מלאכת הכתיבה של ביקורות בגלל אי היכולת להתייחס למהלכים מהותיים בעלילה. כאן זו דוגמא קיצונית מכיוון שכל התייחסות למה שקורה בו מעבר לחמש הדקות הראשונות היא בגדר ספוילר מהותי. אפילו לא ניתן לציין פרט כזה או אחר לגבי איכויות שמופגנות (למשל אופן הצטיינותו של שחקן או שחקנית) – כי גם זה עשוי לרמוז על מה שעתיד להתחולל. לכן הביקורת תהייה במתכוון כללית ומעורפלת.
3 צפייה בגלריה
כל התייחסות למה שקורה בו מעבר לחמש הדקות הראשונות היא בגדר ספוילר מהותי. מתוך "רצח ממבט ראשון"
(צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
יש לציין כי למרות שסיטואציה מינית תופסת מקום מאוד מרכזי בעלילה, זה לא סרט שמשתמש בה כתירוץ לערטל את השחקנים ולגרות את הצופים. בהשוואה למותחנים הארוטיים שהוזכרו, ואשר כוללים לא מעט אקטים מיניים בעירום חלקי ולעיתים אף מלא, "רצח ממבט ראשון" מאופק יותר מבחינת הנחשף. גם בלי ערום הסרט מצליח לעצב סיטואציה מינית אמביוולנטית שנעה בין ממשות אלימה והעמדת פנים – עמדה שמעט מאוד סרטים עכשוויים מעיזים לבחון.
הסרט מתחיל בסדרה של פרטי מידע קצרים. הראשון שבהם הוא צילום בשחור לבן (הסרט מציע כותרת המתגאה בכך שצולם בפילם 35 מ"מ) שבו נראה גבר גבר משופם (קייל גאלנר) שמעשן סיגריה במכונית בשעות הלילה. הוא מצולם מהמושב שלצד הנהג, ובמקום בו היא ממוקמת נמצאת אישה ששואלת אותו "האם אתה רוצח סדרתי?". הוא לא עונה אלא מסובב ראשו באיטיות לעברה ולעברנו.
סמאש קאט לשוט הבא שבו אותו גבר מצולם מפלג גופו העליון והחשוף במהלך מה שיכול להיות אקט מיני שכולל אלימות בהסכמה הדדית, או פעולת רצח של אישה. לאחר מכן כתובית שנותנת אינפורמציית רקע אודות המסע של "הרוצח הסדרתי הקטלני ביותר" שהתרחש בלב ארצות הברית בין השנים 2020-2018. במהלך המסע הוא נע מערבה וצפונה מדנבר בקולורדו, דרך מדינות ויומינג ואידהו, ועד שהגיע לאורגון (המדינה שבה צולם הסרט).
כותרות הפתיחה של הסרט מופיעות על גבי שוט ארוך שבו אישה צעירה ובלונדינית שלובשת סרבל אדום רצה ממרחק רב ובהילוך איטי לעבר המצלמה. אלו שעות היום והסביבה היא של שדה פתוח. ככול שהיא מתקרבת למצלמה אנו רואים את המאמץ הפיזי, את ההבעה המפוחדת על פניה, ואת העובדה שהצד השמאלי של הראש שלה פצוע ומדמם. הסרט מתחיל ממה שיכול להיות קלישאת הסוף בסרטי אימה - דימוי "הנערה האחרונה" ששרדה את התופת ומצליחה לברוח מהמפלצת. אבל עבור ג'יי טי. מולנר קלישאה זו היא לא יותר מנקודת המוצא.
לכאורה הדברים מאוד פשוטים - אבל הם לא. "רצח ממבט ראשון" (שם איום ונורא בגנריות המשמימה שלו) מחולק לשישה פרקים כשכול אחד מהם ממוספר ונושא כותרת. הפרקים מופיעים באופן לא כרונולוגי, ובמהלך העלילה אותו חלק עשוי להופיע יותר מפעם אחת. במהלך הסרט דימויי הפתיחה יישאו משמעויות חדשות ומשתנות. מי שחובב שילובים בין קולנוע ז'אנרי ותחכום נרטיבי בהחלט עשוי למצוא כאן את מבוקשו.
זהו הפיצ'ר השני של הבמאי-תסריטאי מולנר. חלפו שמונה שנים מאז סרט הביכורים שלו Outlaws and Angels, מערבון ברוטלי שבו חבורת שודדים מגיעה לחווה שבה מתגוררת משפחה הכוללת שתי נערות. גם בו הייתה לא מעט אלימות מינית, והעלילה התפתחה בדרך שנושאת מידה של דמיון (שאותו לא ניתן לפרט) למה שיקרה גם ב"רצח ממבט ראשון". שני הסרטים אותם הוא ביים מושפעים בהיבטים שלהם מהקולנוע של טרנטינו – בסרט הראשון בדמיון המסוים שיש בין עלילתו ל"שמונת השנואים", וב"רצח ממבט ראשון" במבנה הנרטיבי הלא ליניארי והמחולק לפרקים נוסח "קיל ביל". אין צורך למהר ולהכריז שבסרטו השני ג'יי. טי. מולנר מתגלה כבימאי גדול, בוודאי לא כיורש לטרנטינו, אבל הוא בכול זאת שם ששווה להכיר ולחכות לעבודתו הבאה.
