קובי שמעוני פחד כל החיים מהרגע הזה. גם כשמחלת הכליות שבה נלחם אביו עמוס במשך שנתיים כבר השתלטה לגמרי על הגוף התשוש, הבן סירב לוותר והקים מחלקה סיעודית בבית של אבא שלו, כולל גיוס אנשי צוות רפואי. אבל לפני חצי שנה האב נפטר. קובי, להלן סאבלימינל, פשוט התרסק.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"הרשיתי לעצמי להתנפץ", הוא מספר. "לא ידעתי איך אוכל לחיות. בדרך כלל אני מטביע את עצמי בעבודה, אבל את זה לא יכולתי לטאטא. לא עניתי לטלפונים ולהודעות. בכיתי שלושה חודשים. המשכתי ללכת אליו לבית ולטפל בגינה, עד שיום אחד יצאתי משם בארבע וחצי בבוקר ואמרתי לעצמי, מה אני עושה? יש לי אישה וילדים. הלכתי הביתה וכשסגרתי את הדלת אמרתי בקול רם, ביי.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
"אני חושב שכל השנתיים האלה של המחלה הביאו אותי לאיזו קהות חושים", הוא מוסיף. "עכשיו יש לי פחות סבלנות לאנשים. פעם היה לי חשוב שלא יהיה אף בן אדם בעולם שירגיש שעשיתי לו משהו לא בסדר. היום כבר לא. גם אין לי את הדחף למצוא את האמן הבא לריב עליו או להתאבד עליו. אני לא רוצה להתאבד על כלום. רק להיות בזמן איכות עם המשפחה שלי".
ופעם?
"המילה להתאבד הייתה שגורה בלקסיקון. עובדים בלי לישון, לא משנה איזה מחירים משלמים, בריאותיים או משפחתיים, העיקר לכבוש את הפסגה. בשנתיים האחרונות, יחד עם המחלה של אבא שלי, הגיעה הקורונה. ההכנסות העיקריות שלי ירדו ב־90 אחוזים. קחי את כל זה ואפשר להבין למה לא היה לי כוח לאנשים. אני רואה כל מיני חברים שהולכים לאירועי השקה ומחייכים ומתאמצים מאוד להיות נחמדים לכאלה שהם לא אוהבים, כי אולי בעתיד יהיה איתם משהו. לי יש אפס כוח לדבר הזה. אני כבר כל כך נקי שזה לפעמים שם אנשים בהלם".
סאב המחודש מרוכך יותר כלפי עצמו, אבל בכל מה שקשור להבעת דעות, כלום לא השתנה. בתחילת המילניום הוא היה מחלוצי הפריצה של ההיפ הופ למיינסטרים, אבל היה היחיד שעשה את זה עם טקסטים כמו "המדינה מתנדנדת כמו סיגריה בפה של ערפאת" ושרשרת של מגן דוד, שהפכה בזכותו לאקססורי חובה אצל קהל צעיר. 20 שנה אחרי, בגיל 42, סאבלימינל לא גילה לפתע את הדיפלומטיה.
אתה טקסט פוליטי?
"אני ציוני. משפחה של ליכודניקים. אבא שלי עבר חיים קשים. ידעתי מה המקום שלי בשרשרת הדורות. המשפחה של אבא שלי נרצחה בתוניס, לא בשואה. יש לנו מדינה, יש לנו בית ואף אחד לא ייקח לנו את זה. על זה גדלתי. אנשים לוקחים את זה ואת המסורת כמובן מאליו. ביום כיפור מזמינים אותך לעשות על האש. לראות סרטים. נדפקו. אומרים שהמדינה הזו קמה בגלל השואה. לא, גם ב־1922 היה פה יישוב יהודי. וגם 100 שנה לפני. לאורך כל ההיסטוריה היו פה יהודים. למה קוראים לנו רוב ולהם מיעוט, לנו כובשים ולהם ילידים? רוצים שהילדים שלי ילכו מכאן וילכו לחיות איפה שסבא שלי חי. אני לא מבין את זה, זה לא יכול להיות. אני נלחמתי על הדבר הזה".
עדיין מרגיש ככה?
"היום יש טמטום לא פחות גדול. אנשים פתחו את העיניים באינתיפאדה. אנחנו הלכנו עם מגן דוד ואני זוכר שסוחרים היו שמים עליי שרשרות וכובעים כי עשיתי להם פרנסה. כולם רצו מגן דוד. כשהייתי ילד עם מגן דוד קראו לי ערס. היום יש בלבול. אם אתה רוצה להגדיר את עצמך כמשהו, זה מראש מסמן אותך כגזען כלפי מישהו אחר".
גם השתתפת בעצרת למען אלאור עזריה.
"אני היחיד שעליתי להופיע ותמכתי בו בפומבי. כל השאר התקפלו. זה חיסל לי שני קמפיינים מסחריים ותוכנית טלוויזיה שהייתי אמור להשתתף בה, אבל זה לא עניין אותי. המסר שלי היה שאני לא תומך במה שהוא עשה, אלא שהוא חייל שלנו. יכול להיות שעשה טעות. הרמטכ"ל היה צריך לשפוט אותו במקום להכניס אותו לכלא. מה מבלבלים לנו את המוח על 'הצבא הכי הומני בעולם'? מי צריך צבא הומני? זה פיגור. צריך היה להגיד להם: יורים טילים ולא משנה באיזו צורה? נירה עליהם חזרה. ימותו פה? אז שם ימותו פי אלף".
נולד בשכונת צהלה בצפון תל־אביב. הוריו, יוצאי מעברה, עבדו קשה עד שהאבא נכנס לעסקי ליטוש היהלומים והצליח יפה. אבל שמעוני לא הסתמך על הכסף המשפחתי. "היה עליי חרם קבוע מכיתה א' עד ט'. לא היו לי חברים. הייתי הולך מכות כל הזמן. ככה הייתי מתקשר".
בגיל 15 פתח מועדון לילה משלו. אביו רצה שיצטרף לעסק המשפחתי ולא הבין מי עושה כסף ממוזיקה? כששמעוני הצעיר השיב "ריטה", אביו ענה לו, "קובי, כפרה, אתה לא ריטה". "הם לא הבינו שמה שאני עושה בחדר זה לא רעש", הוא נזכר. "השכנים היו זורקים לי אבנים על החלון".
אבל בסוף הוא זה ששבר את תקרת הזכוכית עם היפ הופ קשוח כמו באל־איי, חיבור מקורי בין ראפ למוזיקה מזרחית וכמובן אמירות פוליטיות הפוכות מהבון־טון של הברנז'ה. הקהל חיבק, התקשורת לא. "כשהוצאתי את האלבום הראשון אמרו עליי שאני אלים, שאני נוער הגבעות שצומח בתל־אביב. 'עשב שוטה שצריך להוקיע מהחברה'. הגיעו עד נאציזם. אבל מה כבר אמרתי בשיר? ש'המדינה מתנדנדת כמו סיגריה בפה של ערפאת'. שירתי בצבא, אני ילד טוב ומשמיצים אותי כאילו אני אויב המדינה. אמרו לי, 'ברדיו בחיים לא נשמיע אותך'. הייתי חלוץ מזרחי".
הטקסטים שלך באותה תקופה היו סקסיסטיים להחריד. "נדבר על העתיד אבל בינתיים בואי תרדי לי". אין מצב שהיום זה היה עובד.
"אם הייתי היום בן 17, יכול להיות שכן. אז עניין אותי מה חושבים? הייתי מפוצץ הורמונים, וזה מה שהיה לי בראש אז. עד היום 'תני לי' הוא להיט ענק, עדיין עפים איתו לשמיים במועדונים. בעיקר בנות אגב. אבל זה לא טקסט שהייתי אומר היום. מצד שני, אני חושב שאפשר גם להוריד את הרגל מהגז עם כל המי־טו. מייצרים סיטואציה שבן מפחד לגשת לבת. הופכים לחננות, מפחדים להתחיל עם בחורה. מפחדים ליזום. מפחדים להחמיא לה. זומבים כאלה. הטובים להייטק והבנות חיות רעות, הולכות למג"ב. למה לבלבל? יש שוויון בזכויות אבל אין שוויון פיזי בין בנים לבנות. אני מכליל ויש יוצאי דופן, אבל בנים זה חיה מסוג מסוים ולבנות יש יכולות ואיברים שאין לבנים".
אתה באמת חושב שצבא צריך להיות עם תפקידים של בנות ותפקידים של בנים?
"בנות יכולות לעשות כמעט הכול. אבל יש שדברים שבנות יכולות לעשות יותר טוב. מה לעשות, כי יש להן רחם וכי יש להן חוש אימהי. לאבא יש חוש אבהי. אני מצדיע למישהי שהולכת עם מאג של 20 קילו על הגב ורצה בשטח, אבל לא הייתי שולח בחורה להיות טנקיסטית. זה לא מתאים. למה היא צריכה להרים 20 קילו? זה יפגע לה ברחם. לקחת בת ולהפוך אותה לרמבו לא הייתי רוצה. למה לעשות לה את זה?"
בתחילת שנות האלפיים הם היו צמד. עבדו יחד, שרו יחד, נשבעו זה לזה אמונים בחברת התקליטים תאקט ששמעוני הקים. עד שהמשפחה התפרקה. הצל, יואב אליאסי, וסאבלימינל כבר מזמן לא על אותה במה. ומאז יש הכול, חוץ מדממה. מה שהחל ממחלוקת על אופי ותוכן אלבום שאליאסי רצה להוציא הפך לסכסוך גירושים טעון ויצרי. "אמרתי לו שאני מוותר על חוב של חצי מיליון שקל ועדיין מוכן לעזור לו ביצירה", מספר שמעוני, "אבל הוא קם וטרק את הדלת. יצא שונא. יצא אויב. הקים לייבל שאמור להתחרות בי. אח שלו הוציא שיר שנקרא 'סאבלמינז"ל'. הייתי כמו משפחה שלהם, אבל יואב יצא וליכלך בלי הפסקה, האשים אותי שבגדתי בו".
היו ניסיונות לסולחה במהלך השנים.
"לפני עשר שנים נפגשנו. הוא התנצל ובכה. ביקש שנעשה מוזיקה יחד, אבל לא הצלחתי לתת לזה לקרות. הוא צילק אותי. ב־2015 התראיינתי אחרי הרבה שנים של שתיקה. שאלו אותי על הצל. אמרתי שאני מאמין שהוא אדם טוב עם ערכים. זה היה בתקופה שהתקשורת הייתה אחוזת דיבוק לגביו. העלו תמונה שלו משתין על אוטו של מרצ. צלבו אותי על הריאיון הזה, והוא, במקום להכיר תודה, כתב באינסטגרם ש'סאבלימינל מכר את עצמו לאלוהי השמאל'. מאז ניתקתי קשר".
הייתם אמורים לשיר יחד את "מנגלים" עם ססטיק ובן אל?
"דולי ופן, הכותבים, פנו אליי והתחננו שאקשיב לשיר. אמרו שזה ירים את מדינת ישראל. יואב עשה את זה כי הוא חיפש להיט. אבל צריך להיות מטומטם להוציא שיר ליום העצמאות שבוע לפני החג. מה תעשה עם שיר שעוד חמישה ימים פג תוקפו? אמרתי להם ששמעתי, שהם מדהימים ואני אשמח לעשות משהו בעתיד, אבל בשיר הזה אין סיכוי. אחר כך הופץ לתקשורת שכבר הייתי בפנים והקלטתי, אבל ברגע האחרון החלטתי לצאת בגלל הצל. הוא שוב מלכלך עליי ושורף אותי על לא עוול בכפי. קודם עוד תיכננתי לארח אותו במופע שאני אעשה. אבל אני מרגיש שגם אם הוא ירוויח מיליון דולר, הוא יהיה מוכן לשרוף את אמא שלי בשביל עוד שני דולר. אני מאחל לו הצלחה, אין לי שנאה אליו, אבל יש לי פצע פתוח. הוא לא פתוח סתם".
הפינאלי: שמעוני לא מתעסק בנקמות. מעדיף יצירה. עובד על אלבום בשם "חופשי לשמוח", ממנו כבר שיחרר את הסינגלים "שומר עליך" עם אושר כהן שהוקדש לאביו, ו"באדי באדי" יחד עם יוסי שטרית. הוא מתכנן מופע מיוחד לציון 25 שנות יצירה והופעות נוספות ומככב עכשיו בעונה השנייה של הלהיט המעולה "מנאייכ" (ימי חמישי וראשון בכאן), שם הוא מגלם ראש משפחת פשע. הבחירה בו היא הברקה. "כל החיים היה לי חלום לשחק. רציתי תפקיד רציני והרגשתי שיש לי את זה, אני חיית במה".
ואיך היה בפועל?
"חוויה אדירה. הסצנה הראשונה שצילמנו הייתה איומה במיוחד. אני מכניס למישהו מכות בתוך לול של תרנגולים ודוחף לו את הראש לחרא שלהן. ביקשתי עצות מחברים בתחום. הם אמרו לי, 'תהיה אתה. תחשוב על פרצוף של גנגסטרים שאתה מכיר'. ולצערי אני מכיר. אז הלכתי ופירקתי אותו במכות, מסכן. דפקתי לו את הראש בתוך חרא של ציפורים. כל הקאסט היה בהלם. זה היה מדהים. זו הייתה טבילת האש שלי וכולם כל כך החמיאו לי. זה פתח לי את הרצון לשחק. עשיתי כמה אודישנים ואני נהנה מזה. אני אוהב את התפקידים הדרמטיים, העמוקים יותר".
איך אתה מכיר גנגסטרים?
"מגיל 15 יש לי מועדונים. זה אומר להיתקל בכל משפחות הפשע, בכל זוויות שאת רוצה. חוץ מזה הופעתי במשך השנים מול המון קהלים. חברי כנסת, אנשים מהיישוב וגם עבריינים. יצא לי להכיר לדעתי את כל משפחות הפשע בישראל. ערבים, יהודים, כולם".
ולא הייתה לך שאלה אם להופיע מולם?
"שום שאלה. למה, אני בא לעשות איתם עסקים? אני יכול להגיד שעבריינים בישראל הקטנה הם לא הגנגסטרים של לוס־אנגל'ס שנלחמים באיזו כנופיה. זה לא שם. אני נורא מכליל, אבל הרוב המוחלט דואגים לשכונה שלהם. מזמינים אותי דרך הצוות שלי. אני מגיע, מופיע ונעלם משם. לא מפחיד אותי הדברים האלה".
אליאסי מסר בתגובה: "אני מאחל לקובי הרבה הצלחה בהמשך הדרך. אם יש לו טענות כלפיי הוא מזומן לפנות אליי או למנהל שלי (שהיה פעם שלו) באופן אישי. אני כרגע כל כולי בעשייה וביצירת חומרים חדשים, אז רק אוסיף שכל מה שנאמר מפיו הוא שקר או חצי אמת שהוצא מהקשרה".
