"הוא מסוגל למכור איגרות מלווה בונדס ישראליות לשייחים ערבים מסעודיה - הם עוד יודו לו על כך", כך נכתב ב-1972 ב"ידיעות אחרונות" על טום פרקר, המנהל המסור, השאפתן, החידתי, הנכלולי והבלתי-ניתן לעצירה של אלביס פרסלי, שזכה לכינוי "הקולונל", ולא הודות לעבר צבאי מפואר. 50 שנה אחרי אותה קביעה בעיתון, מערכת היחסים המרתקת והמורכבת שנרקמה בין פרקר ומלך הרוקנ'רול ניצבת במרכז סרט חדש, "אלביס", שהבכורה החגיגית שלו נערכה בחודש שעבר בפסטיבל קאן, ועכשיו הוא מגיע אלינו. "הראיתי בסרט את חייו של אלביס תוך התייחסות מכבדת אליו ואל מעריציו ואהבתם אליו, אבל בעיקר רציתי להראות את הקשר בין השואו של אלביס לבין הביזנס של פרקר", אמר הבמאי באז לורמן ("מולן רוז'", "גטסבי הגדול") במהלך הפסטיבל. "רציתי גם להראות איך פרסלי מייצג את אמריקה של שנות ה-50, ה-60 וה-70".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
באוגוסט ימלאו 45 שנה למותו של פרסלי, בגיל 42, ועדיין הפולחן סביבו מסרב לגווע. לורמן רצה להנגיש את האייקון ולהפוך אותו לאנושי, עבור דורות של צעירים שפחות מכירים מה מסתתר מאחורי המיתוס ולא מתחברים למוזיקה שלו. לתפקיד פרסלי הוא ליהק את אוסטין באטלר הממריא אך הפחות מוכר, אך לתפקיד קולונל טום פרקר האניגמטי, המוחצן החמוש בסיגר נצחי, הוא הלך על בחירה מפתיעה: טום הנקס, עטור שני האוסקרים. "למה בחרתי בטום? אחת ההנאות הגדולות שלי היא לעזור לשחקנים לנגן על הכלי שהם בדרך כלל לא זוכים לנגן עליו", הוא מסביר. "ולכן זה היה מרתק ללהק את הבחור הטוב של אמריקה לתפקיד הנבל".
צפו בטריילר לסרט "אלביס"
(.)
הנקס לא היה צריך הרבה כדי להשתכנע לגלם מישהו שכל כך שונה ממנו. "ביקרתי את טום במשרד שלו וסיפרתי על הקולונל, והוא היה מאוד קשוב", משחזר לורמן. "דיברתי על העניין שיש לי עם הקולונל, וכעבור 40 דקות בערך הוא אמר: 'טוב, אם אתה רוצה אותי, אני הבחור שלך'. אפילו לא הייתה לי הזדמנות להפעיל את הסרטון שהכנתי. אחד הדברים שריתקו את טום זה שקולונל פרקר היה אדם מופרז, וכשהוא נכנס לחדר הוא שאב ממנו את האוויר וכולם התמקדו בו".
וכאן הנקס מצטרף לשיחה. "בהתחלה אמרו לי שבאז רוצה לדבר איתי על אלביס וחשבתי שזה יהיה בזבוז של זמן. ואז הבנתי שהוא רוצה שאני אגלם בכלל את קולונל פרקר", הוא מספר. "בפגישה, באז אמר: 'לא היה אלביס בלי קולונל פרקר ולא היה קולונל פרקר בלי אלביס. אלה היו יחסים סימביוטיים'. לא היה לי מושג איך פרקר נראה, וחשבתי שהיה לו קול חזק ושהוא דיבר בבומבסטיות. במקום זאת, נוכחתי לגלות שהוא נוכל גאון, שנראה היה שנהנה מאוד מלגנוב 25 סנט מילד שרצה תמונה של אלביס - לא פחות משנהנה לשדוד 25 מיליון דולר מקזינו בלאס-וגאס. מבחינתו העונג היה זהה וזה לא היה נעוץ בסכום הכסף, אלא בסחר החליפין. מיד אמרתי: 'אני האיש לתפקיד'. רק אחר כך חלפה בי המחשבה: 'אלוהים שישמור, מה עשיתי'".
טום פרקר נולד ב-1909 בעיר ברדה בדרום הולנד תחת השם אנדריאס קורנליס ון קואק, הילד השביעי במשפחה המונה 11 ילדים. בילדותו הוא עבד בקרנבלים בתור כרוז, שתפקידו לפתות את העוברים ושבים להיכנס לקרנבל. הניסיון שצבר, הטריקים שלמד והחוויות שחווה עזרו לו בהמשך להפגין יצירתיות בשואו-ביזנס האמריקאי ובניהול הקריירה של פרסלי. "כבר בפגישה הראשונה שלנו, באז תיאר את הקולונל בתור העובד המצטיין של הקרנבל, אנשים שכל תפקידם למשוך את הקהל לאורות הנוצצים בשולי העיר, להבטיח להם משהו שלא חוו עוד", סיפר הנקס בקאן.
בגיל 15 הוא עקר לעיר הנמל רוטרדם ועבד בספינות. בגיל 18 הוא קפץ מספינה שעגנה בארצות-הברית וסייר בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. הוא שב לארצו והיה נחוש לממש את החלום האמריקאי ולהתעשר. בגיל 19 הוא היגר לארצות-הברית באופן לא חוקי. מקום הולדתו האמיתי ומעמדו כמהגר נטול תעודות ואזרחות אמריקאית לא נחשפו במשך שנים רבות, וזו אולי הסיבה לכך שהתעקש שפרסלי לא יערוך סיבובי הופעות ברחבי העולם - לפרקר לא היה דרכון, ולכן לא יכול היה ללוות את בן טיפוחיו.
הנקס: "הקולונל ראה את אלביס מתפתל ומתנועע על הבמה כמו משוגע, אבל מה שתפס אותו זו התגובה של הקהל - הוא הבין מהר מאוד שאלביס הוא הפרי האסור, ושממכירת פרי שכזה אפשר לעשות לא מעט כסף"
לאלנה נאש, מחברת הביוגרפיה "הקולונל", יש סברה למה פרקר בחר להיכנס לארצות-הברית בדרך לא חוקית. היא מייחסת זאת לרצח שהתרחש ב-1929, בעיר הולדתו: אנה ואן דר אדן בת ה-23 נמצאה מוכה למוות בדירה מאחורי חנות ירקות, סמוך למשכנה של משפחת ואן קואק. המשטרה לא מצאה עדים לרצח וגם לא רמזים וראיות, מלבד העובדה שהרוצח-השודד פיזר פלפל על הגופה, בתקווה שכלבי המשטרה לא יקלטו את הריח שלו. הרצח מעולם לא פוענח, ונטען שאולי פרקר הנער היה חשוד או מעורב ברצח. מכיוון שלהולנד יש הסכם הסגרה עם ארצות-הברית, ייתכן שהוא לא הצטייד בדרכון כי רצה להימנע ממעצר והסגרה לידי הרשויות ההולנדיות. "אף אחד לא ממש יודע על הרקע של הקולונל בהולנד", אומר הנקס. "יש כמה סיפורים צהובים, מלודרמטיים ובלתי רגילים על הסיבה בגללה עזב את מולדתו, ואיך עשה זאת. אני מעדיף להאמין שהיה משהו בעבר שלו, שגרם לו לברוח מהעיירה הקטנה שלו כדי לעבוד בשואו-ביזנס האמריקאי".
תחילה עבד בקרנבלים, וחודשים אחדים לאחר מכן התגייס לצבא ארצות-הברית והחל להתכנות "טום פרקר" - שם שגנב מהקצין שראיין אותו בלשכת הגיוס. הוא שירת בהוואי ובפלורידה, הואשם בעריקה, נענש בבידוד - וממנו יצא עם פסיכוזה, שבעקבותיה אושפז בבית חולים לחולי נפש. פרקר שוחרר מהצבא בגלל מצבו הנפשי ועבד בעבודות שונות ומשונות בתחום הבידור, והחל לצבור קשרים שסייעו לו מאוחר יותר. ב-1935 התחתן עם מארי פרנסיס מוט, וביחד שוטטו ברחבי אמריקה בניסיונם לשרוד את השפל הכלכלי הגדול. בשנות ה-40 וה-50 עבד פרקר בקידום זמרי קאנטרי, וגם סייע לקמפיין של ג'ימי דייויס בבחירות לתפקיד מושל לואיזיאנה. כפרס, דיוויס העניק לו דרגת כבוד של קולונל במיליציה של המדינה.
ב-1955 פרקר שמע על זמר צעיר ומוכשר בשם אלביס פרסלי. אחרי שחזה בו בהופעה ונפגש אתו, הוא קלט בחושיו המחודדים שפרסלי הולך לכבוש את העולם, ולכן זנח את שאר עיסוקיו, נטש את הלקוחות שלו והפך ב-1956 לנציג הבלעדי של פרסלי - שמקבל יותר ממחצית מההכנסות. בתוך חודשים, פרסלי זכה בחוזה הקלטות, ובאותה שנה פרץ עם הסינגל הראשון Heartbreak Hotel. "וכשמישהו שאל אז את פרקר איזה מין כשפים הוא מפעיל עם אלביס, הוא השיב: 'בשנה שעברה היה לברנש שלי כישרון בשווי מיליון דולר, והשנה, יש לברנש שלי מיליון דולר'", מספר הנקס. "הייתי אומר שכעשרה אחוזים מהסכום הזה נותרו בכיסו של פרקר".
פרקר שלט בקריירה ובחייו של אלביס והחליט כמעט על כל צעד - החל מניהול משא ומתן על עסקאות המרצ'נדייז, ההופעות בטלוויזיה והתפקידים בסרטי קולנוע, ועד ההחלטות של פרסלי להתגייס ב-1958 לצבא כדי לשפר את תדמיתו, ולהתחתן ב-1967 עם פריסילה בולייה. ב-1975 נכתב ב"ידיעות אחרונות": "על-פי הדרכתו של הקולונל פרסלי הדיר רגליו מאירועים פומביים, סירב להעניק ראיונות לעיתונים ומעולם לא יצא להופעות מחוץ לתחומי ארצות-הברית. בגיל 40 פרסלי שומר עדיין על אווירת מסתורין סביבו ואין ספק שלאווירה זו חלק חשוב בפופולאריות הנצחית שלו". אגב, לפרסלי היו כנראה שורשים יהודיים מצד אימו ונטען שפרקר שהיה אנטישמי, חשש שעניין הזהות היהודית יתפרסם ויפגע בפופולריות ובמכירות של "המלך".
בשנות ה-70 נרשמו מתיחויות בין פרקר, שהתמכר להימורים, לבין פרסלי, ששקע בהרס עצמי וסבל מבעיות בריאותיות ומהשמנת יתר, והם מיעטו להיפגש. ב-1977, יום לפני שעמד לצאת לסיבוב הופעות, פרסלי מת במשכנו באחוזת גרייסלנד, כנראה ממנת יתר של כדורי מרץ. יש שמאשימים את פרקר שגרם להרעה במצבו הבריאותי של פרסלי ולמעשה הביא למותו: נטען כי בגלל החובות שלו עצמו לבתי הקזינו של לאס-וגאס, הוא עודד את פרסלי להופיע בצורה אינטנסיבית בבתי המלון של בירת ההימורים, למרות שהוא לא היה כשיר לעומס הזה. כבר בהלוויה, פרקר שכנע את ורנון, אביו של פרסלי, לחתום ולתת לו את האפשרות להמשיך לשלוט בקריירה של המנוח. פרקר ניהל את גרייסלנד, אך לאחר שמכר את הזכויות על ההקלטות המוקדמות, הוא התקשה להשיג הכנסה קבועה, ומצבו הכלכלי היה עגום בשל הפסדי הימורים. בשנותיו האחרונות הוא חי בלאס-וגאס, מצבו הבריאותי הלך והתדרדר, והוא מת ב-1997.
הדמות של פרקר זכתה למספר מחוות ופארודיות בתרבות הפופולרית, כולל ב"בוב ספוג" וב"משפחת סימפסון" המצוירות. "הוא היה אדם שהביא שמחת חיים לכל דבר שעשה, בניחוח קל של רמאות", אומר הנקס. "כמות הדרכים שבהן עשק את האנשים מסביבו הייתה פשוט מדהימה, אבל הוא היה איש כיפי. האם היה נוכל קמצן ששיחק בקלות דעת בכסף? כן, הוא היה קצת קמצן ורמאי, אבל הוא ומשפחת פרסלי הגיעו לפשרה שסיפקה את כולם. לא רציתי לשחק אותו סטייל הנבלים של סרטי ג'יימס בונד. המטרה שלי הייתה אחרת. עניין אותי להציג דמות שראתה הזדמנות להפוך כישרון בלתי רגיל - אלביס, שהיה גאון כמו פאבלו פיקאסו וצ'רלי צ'פלין, אחד בדורו - לתופעה תרבותית. יש רגע בסרט שמבוסס על המציאות: הקולונל רואה איזה בחור בשם אלביס עושה דברים על הבמה, שלא יצא לו לראות לפני כן ומתפתל ומתנועע כמו משוגע. מה שתפס אותו לא היה מה שהתרחש על הבמה, אלא התגובה של הקהל - הוא הבין מהר מאוד שאלביס הוא הפרי האסור, וממכירת פרי שכזה אפשר לעשות לא מעט כסף".
במהלך השנים נעשו מספר סרטים וסדרות טלוויזיה של חייו ומותו של פרסלי ושחקנים כמו בו ברידג'ס ורנדי קוויד גילמו את דמותו של פרקר. משפחת פרסלי לא אהבה את כל היצירות שנעשו על מלך הרוקנ'רול. אז מה היא חשבה על "אלביס" של לורמן? "אף ביקורת או סיקור לא יכלו להיות יותר משמעותיים מבחינתנו מדעתה של האישה שפעם הייתה נשואה לאלביס פרסלי", התוודה לורמן בקאן. "אין לך מושג איך התכווצה לנו הבטן כשהיא באה לצפות בסרט. הייתי בדיוק בטיסה וקשה לי לתאר כמה ארוכות היו השעתיים האלה. כשהמטוס נחת, שמעתי שפרסילה בכתה. ישר נחרדתי: 'אוי, מה עשינו?'. אבל אחר כך פריסילה אמרה לי: 'אם בעלי היה איתנו כאן היום, הוא היה מישיר מבט לאוסטין ואומר: לעזאזל, אתה ממש אני'".
