50 שנה אחרי שהגיע לראשונה ללונדון, כבר לא צריך להסביר למה בוב מארלי ראוי לתערוכה באחת הגלריות היוקרתיות של בירת אנגליה. האייקון הגדול ביותר של הרגאיי וחבר בכל היכל תהילה שמכבד את עצמו, הוא חלק מהרוח הלונדונית לא רק בזכות ההצלחה הגדולה שלו שם, לרבות שנתיים של מגורי קבע באמצע שנות ה-70 (אחרי ניסיון כושל להתנקש בחייו בג'מייקה): מארלי נוכח עוד בחייו וגם אחרי מותו בחיים המרתקים והעשירים של מהגרים ממדינות אפריקה ומהאיים של יבשת אמריקה, אלה שהגיעו ללונדון עם חלום, נאבקו עד כלות בגזענות ובאליטיזם והם חלק בלתי נפרד מהקסם הקוסמופוליטי של העיר.
לא במקרה, הבמאי סטיב מקווין קרא לסדרת סרטי המופת שלו, שעוסקת בקהילות הללו ובמאבק שלהם להכרה ולשוויון, בשם "גרזן קטן": הביטוי נלקח מתוך שיר של מארלי, שהפזמון שלו הוא "אם אתה העץ הגדול, אנחנו הגרזן הקטן". הסרט היפה בסדרה, "רוק אוהבים", חוגג את סצנת מסיבות הרגאיי הביתיות, שם הנוכחים לא היו צריכים שיכירו להם את מארלי: הם העריצו אותו הרבה לפני שזה היה מיינסטרים.
לכן אם יש משהו מרגש באמת ב-Bob Marley: One Love Experience, התערוכה שהושקה בראשית החודש בגלריית סאצ'י שנמצאת במערב לונדון, זה לראות הורים מסתובבים בחלל לצד הילדים הקטנים שלהם. בין עשרות התמונות של מארלי, הדפים עם הטקסטים המקוריים שכתב, הבגדים שלבש וגם יצירות אמנות חדשות שנולדו בהשראתו, עוברת מורשת שלמה. שם הילדים שומעים על החזון של מארלי, על עולם המושגים שבתוכו הוא פעל וכמובן מדוע השירים שבוקעים מהרמקולים מגדירים חלק ניכר מהזהות התרבותית של כל כך הרבה אנשים.
עם זאת, הקהל שרוצה לחוות את מארלי ותרומתו האדירה באופן מעט מעמיק יותר, צפוי לקבל חוויה קצת יותר שטוחה. התערוכה לא מתיימרת להיות רטרוספקטיבה מקיפה של מארלי בכל הנוגע לביוגרפיה שלו, או לנתח את התפתחותו המוזיקלית. גם שותפים שונים לאורך הדרך, כגון חברי להקת ה-Wailers האגדית ואחרים, לא מקבלים את הזרקור הראוי להם.
התערוכה נשענת בעיקר על השילוב בין המוזיקה הנצחית של מארלי שמתנגנת כל הזמן ברקע, אמירות מפתח שמרוחות על הקירות והכריזמה האדירה שניבטת מכל תצלום שלו. ניתן לחזות בהופעה של מארלי על גבי מסך חד למדי תוך כדי האזנה באוזניות וגם להתרשם מהגיטרה שלו, מרשימות שירים מהופעות שונות וגם מחלק מהפרסים והתארים שבהם זכה. חדר אחד אף מוקדש לקשר המשמעותי בין מארלי לספורט האהוב עליו, כדורגל, כולל תלבושת מיוחדת של קבוצת איאקס ההולנדית שעוצבה בהשראתו (אחד משיריו אהוב מאוד על האוהדים). באותו חדר מוצבים גם שני מתקני כדורגל-שולחן ומשחק פינבול.
אולם החדר היפה והמרשים ביותר, זה שגם מצליח לחדש במעט, מורכב מיצירות אמנות שנעשו כפרשנות על צילומים איקוניים של מארלי. סדרה שלמה של אינטרפרטציות כאלה נוצרו על ידי Mr.Brainwash, שם הבמה של תיירי גואטה, האמן הצרפתי המוכר יותר בתור גיבור הסרט של בנקסי, "היציאה דרך חנות המזכרות". גואטה הרכיב דיוקנאות של מארלי מחומרים שונים, אבל בעיקר מחלקי תקליטים שבורים. התוצאה היא שחזור מרענן של המבע המהפנט של מארלי תוך הישענות על החומר שאמור להשמיע את המוזיקה שלו, כלומר המקום שבו מארלי עדיין חי.
One Love הוא עוד מוצר במפעל ההנצחה המשגשג של המותג בוב מארלי, שמנוהל על ידי סדלה מארלי, הבת של. בהתאם, חדר שלם מוקדש לצאצאיו, חלקם אכן מוזיקאים מוכרים ומוערכים, כגון זיגי מארלי ודמיאן מארלי. תמונות שלהם עם סופרסטארים כמו בונו מונחות על הקירות, מה שמסמן אותם כחלק מהמורשת של האב, שמת מסרטן בגיל 36.
הפן הזה של התערוכה מדגיש את הפוטנציאל המוחמץ של האירוע: במקום חוויה בלתי נשכחת, שמסוגלת למשוך אליה מעריצים מכל האזור, One Love סובלת מטעם לוואי של עוד יום בפס הייצור, כמו המחזמר משירי מארלי ברובע ווסט אנד בלונדון והמרצ'נדייז ואפילו הסרט שמתהווה סוף-סוף בהוליווד, שגם מצא את השחקן הראשי בסוף השבוע (קינגזלי בן-אדיר המצוין, שכבר גילם את ברק אובמה בסדרה "חוק קומי" ואת מלקולם אקס בסרט "לילה אחד במיאמי"). ברור שהמטרה ראויה, אבל דווקא משום שהחיבור בין מארלי למוזיאון נכון, קשה להבין מדוע לא ללכת עם זה עד הסוף.
במקרה, ואולי לא, העוצמה של מארלי מהדהדת דווקא בתערוכה אחרת שמוצגת בסאצ'י. "אמריקה במשבר" היא המשך לתערוכה משנת 1969, שכללה צילומים שתיעדו את המתיחות הרבה בארצות הברית. בשנים האחרונות, כידוע, לא חסרו חומרים בנושא, ואכן חדרי התערוכה מרכזים אליהם את כל מה שקורע את האימפריה האמריקנית מבפנים: מתיחות גזעית, פוליטיקה רעילה, משבר האקלים ועוד. על הקירות מוצגים טקסטים מאז ומעכשיו, כדי לראות כמה השינוי הוא עניין שביר. ודווקא שם, מול המראות מהמחאה נגד המשטרה אחרי הרצח של ג'ורג' פלויד, מהדהד המשפט ההוא של מארלי, על העץ הגדול והגרזן הקטן.