גבר מתעורר באישון לילה ומגלה שאשתו המכורה לכדורים אשפזה את עצמה במרכז גמילה. הוא נותר לבדו, מטופל בשני ילדיו, תאומים בני תשע, מנסה להציל את הגלריה היוקרתית שבבעלותו מסגירה, ובמקביל צריך לפתור חשבונות רגשיים ישנים עם בתו הבכורה, מנישואיו הראשונים, שנמצאת בחודשי הריון מתקדם. תודו שהצורך לג'נגל בין כל אלה הוא רק קצת יותר מדי מופרך בשביל איש אחד, בעשור השביעי של חייו, גם אם את האיש הזה מגלם ביטלג'וס בכבודו ובעצמו. אכן, אם מייקל קיטון לא היה מופיע בתפקיד הראשי – בנסיבות אחרות זה היה יכול להיות גם ג'ק ניקולסון – סביר שהסרט הזה, "להיות גודריץ'" (Goodrich) שמו, לא היה עובד.
להיות גודריץ' - טריילר
(צילום: באדיבות פורום פילם)
זה לא אמור לעבוד. בעיקר משום שהסרט, אותו כתבה וביימה היילי מאיירס-שייר, מתקיים במציאות שבה המופרך הוא הנורמה. היוצרת היא בתם של ננסי מאיירס וצ'רלס שייר, הזוג ההוליוודי המלכותי שהביא לתודעת הציבור את "טוראית בנג'מין" עם גולדי הון כנסיכה יהודייה בטירונות, ואת הרימייק של "אבי הכלה" שהתבסס, אכן, על תסריט מאת פרנסס גודריץ' (אם מישהו מחפש לקשור קצוות), שבו סטיב מרטין הוא אב שעולמו האמיד והיציב מתפרק סביב ההכנות לחתונת בתו. סרטה של מאיירס-שייר הבת מתאר אף הוא אבהות במשבר – גודריץ' אינו האב היחיד בסרט שחווה משבר – ולזכותו ייאמר שהוא מלהטט כהלכה בכדורים שהוא מעיף באוויר. רוב הזמן, הסרט המופרך הזה פשוט משכנע מבחינה דרמטית וקומית. מוזר ככל שזה יישמע.
כאמור, קיטון הוא גודריץ' שבכותרת, והסרט עוקב אחריו בעודו מנסה לשלוט בחייו: להביא את הילדים לבית הספר בזמן, להתמודד עם תסכולה של בתו הבכורה (מילה קוניס), מנישואיו הראשונים, שנמצאת בהריון מתקדם וחשה שסדר העדיפויות שלו תמיד היה דפוק, להציל את הגלריה שלו דרך תערוכה שתוקדש ליצירתה של אמנית שזה לא מכבר הלכה לעולמה, ובכלל – לנסות להיות אבא לכל שלושת ילדיו, לשם שינוי. העובדה שעל הדרך כמעט נשכחת האישה, שהחליטה לאשפז את עצמה, לא באמת מפריעה. איכשהו הוא אפילו לא שם לב שהיא מכורה לכדורים. עד כדי כך הוא שקוע בעצמו. הדינמיקה (שלא קיימת) בינה ובין גודריץ' שייכת לסרט אחר, לא לזה שלפנינו שעוסק בגבר לבן, טוב ועשיר, כמתבקש משמו, good rich, שחווה גאולה בלי שיצטרך לוותר על משהו באמת.
גודריץ' אינו אדם רע. אדרבא, אנחנו מחבבים אותו כבר מההתחלה. אבל נראה שזעמן כלפיו של הנשים הבוגרות בחייו – אלה כוללות גם את אשתו הראשונה בגילומה של אנדי מקדואל – הוא לא יותר מתכסיס תסריטאי. הן רוטנות על היותו גבר ואב נעדר, מבלי שיהיה לנו ברור באמת מדוע הוא לא מסוגל לתפקד כאיש משפחה. כיוון שאיננו רואים את גודריץ' בתקופה שלפני עזיבתה אותו של אשתו השנייה, כל מה שנותר לנו הוא להאמין שהוא אכן איש מזופת למדי. הסרט לא ממש מוכיח את זה. כן, הוא שכחן ומאחר סדרתי, אבל איכשהו נראה כאילו יש לו מספיק זמן לדאוג לכולם – כן, גם לבת הבכורה והכועסת. במילים אחרות, הדימוי שלו כמי שלא ממש מסתדר עם הזמן נדמה מאולץ למדי. הוא יכול היה להיות בעל ואב למופת לו רק הסרט היה רוצה בכך.
בשנות ה-90 נפוצו בקולנוע האמריקאי סרטים על גברים לבנים עשירים כמו גודריץ', האיש והסרט, שהופכים לגברים לבנים עשירים טובים יותר. כל מה שצריך הוא אירוע טראומטי שיעזור להם בכך. אחד הסרטים האלה היה "בנוגע להנרי" שמייק ניקולס ביים ב-1991, ובו גילם הריסון פורד עורך דין אמיד שפגיעה מוחית משנה אותו מן הקצה, ובזכותה הוא הופך לאדם טוב יותר לסביבתו ומשפחתו. גודריץ' אמנם אינו נזקק לקליע בראש, אבל כמו בסרטו של ניקולס – תפקידן של הדמויות הסובבות אותו, בעיקר אלה הנשיות, הוא לסייע לו להפוך לאדם טוב יותר. זהו סרט על גאולה, אבל כזו שלא מצריכה מצד הגבר הלבן קורבן אמיתי. אפילו סכנת הסגירה שמרחפת מעל הגלריה לא באמת משפיעה עליו מבחינה כלכלית. הוא את שלו כבר עשה, ובינינו – בגיל 73 (זהו גילו של קיטון. בסרט משכנעים אותנו שהוא צעיר בכעשור), יציאה לפנסיה והשקעה במשפחה לא נראית כמו אופציה נוראה כל כך.
בסופו של דבר, "להיות גודריץ'" הוא סרט על אבא שלא באמת רע לו בחיים שלומד סופסוף להיות אבא (וסבא). הוא עושה זאת, גאווה ישראלית, בין היתר בזכותה של בייביסיטר בשם טלי (נועה פישר), בוגרת צה"ל, שגם היא נמצאת שם על תקן אחת הנשים שמראות לגבר הלבן את האור. אנחנו שמחים שטוב לו, מקווים שייהנה בחברת משפחתו המורחבת, ומודים למייקל קיטון על שהפך את הדמות הזו ליותר מאשר קלישאה שנכתבה על ידי גברת שהפנטזיה שלה על משפחה לבנה עשירה לא מתערערת אפילו לרגע. אחרי הכל, היא הבת של הוריה.
