בחינת הקיום האנושי מול התנועה המתמדת של הזמן היא נושא יסוד בפילוסופיה ובאמנות. דוגמה מכוננת לכך היא החידה שחדה מפלצת הספינקס לאדיפוס, שקיימת בנוסחים שונים אך בצורתה הפשוטה והמוכרת היא "מי החיה המהלכת בבוקר על ארבע, בצהריים על שתיים ובערב על שלוש?". המבנה המטאפורי של החידה מייצר הקבלה בין חלקי היום לשלבים בחייו של אדם – הזחילה על ארבע בינקות, ההליכה על שתי רגלים בבגרות, והזקן הנשען על מקלו המתפקד כ"רגל שלישית". ככל שמתעמקים בחידה ובפתרונה, בוודאי בקונטקסט של "אדיפוס המלך", עולות שאלות עמוקות על הכוחות הפועלים בחייו של אדם, ועל יכולתו של האדם להבין את עצמו – לראות מבחוץ את מסלול חייו ולהבין את משמעותן של פעולותיו.
אני נדרש לחידת הספינקס בגלל הנושא שבו עוסק "זמן" (השבח לתרגום המדויק להפליא של Old), סרטו החדש של מ. נייט שאמלאן ("החוש השישי", "שביר"). העלילה קולעת את דמויותיה לסיטואציה על-טבעית שבה הם חווים על בשרם (ועל בשרם של הסובבים אותם) את תנועתו המהירה באופן לא טבעי של הזמן. מה שמתארת חידת הספינקס הוא מה שמתרחש בפרק הזמן הקצר שבו מתרחשת העלילה. לרעיון יש פוטנציאל אבל כל מי צפה בסרטיו הקודמים של הבמאי יוכל לנחש שהפער בין הפוטנציאל למימוש הוא רב. כהרגלו שמאלאן הוא במיטבו הקומי כשסרטיו הם בשיא מופרכותם הפילוסופית, והסרט הזה מספק לא מעט רגעים של צחוק לא מכוון. הוא מרדד את הרפלקסיה האפשרית על היחס בין שיני הזמן וגוף האדם ללא יותר מ"אימת גוף" (Body Horror) מגוחכת.
"זמן" הוא עיבוד לרומן הגרפי "טירת חול" (2013) של הדוקומנטריסט הצרפתי פייר אוסקר לוי ואמן הקומיקס השוויצרי פרדריק פיטרס. הסיטואציה הבסיסית זהה, אך חלק מהדמויות שונו. הייצוגים המפורשים יותר של מיניות עודנו, האופי הנוגה יותר של המקור הוחלף בגרוטסקה, ובעיקר התווסף סיפור מסגרת שמעניק למערכה האחרונה של העלילה את "הטוויסט" השאמאלאני הידוע (לשמצה).
בתחילת הסרט אנו פוגשים את משפחת קאפה המגיעה לכפר נופש טרופי שנראה כמו גן עדן עלי אדמות. האב גאי (גאל גרסייה ברנאל) והאם פריסקה (ויקי קרייפס) הבן בן ה-6 טרנט (נולן ריבר) והבת בת ה-11 מדוקס (אלקסה סווינטון). הדימוי הראשוני של המשפחה ההרמונית נסדק כאשר אנו שומעים את השיחה בחדרי חדרים. הזוג על סף גירושים מסיבות שטרם הוסברו, ואלו עומדים להיות שלושת הימים האחרונים שלהם כמשפחה לפני שהילדים יקבלו את הבשורה המרה. בנוסף, כי ברור שזה לא מספיק, אנו גם מבינים שלפריסקה יש סרטן קטלני.
לעוד ביקורות קולנוע:
ידו הכבדה של התסריטאי והמעבד שמאלאן ניכרת כבר בפתיחה. מי שיש לו מושג כללי על הכיוון אליו הולכת העלילה עשוי להשתעשע מהאופן שבו חילופי הדברים "הסתמיים" בין בני המשפחה בעודם נוסעים לאתר הנופש, מכילים התייחסויות בווריאציות שונות לרעיון של "זמן" ושינוי. גודש מלאכותי שנותן רמז בעובי של פיל לגבי "התמות" שיפותחו בהמשך.
במקצועו גאי הוא אקטואר ביטוח – ולכן יצטט בהמשך כל מיני סטטיסטיקות על תוחלת חיים. פריסקה היא אוצרת אומנות – עובדה שתוזכר כמה וכמה פעמים, ואף פעם לא בדרך שהיא פחות מאידיוטית ביחס לרגעים בהם היא מוצאת לנכון להדגיש זאת. לברנאל יש מראה ומבטא מקסיקני, לקרייפס מבטא גרמני ופער של כמעט 10 סנטימטרים בגובה לטובתה. מאיפה שלא מסתכלים על זה המשפחה הזו נראית כפרי מחשבתו של יוצר שבאופן עדין אגדיר כ"אקסצנטרי". רק להבהיר, אני לא חושף כאן סוד שיתגלה אודות המשפחה. הם באמת משפחה ולא חייזרים בתחפושת או רוחות של אנשים שלא יודעים שהם מתו. אבל זו דוגהא אחת מרבות לאופן שבו עיצוב הדמויות והיחסים נושא את חותם ה-WTF השאמאלני.
מנהל אתר הנופש (גוסטף האמרשטיין) מצ'פר את משפחת קאפה. בין מגוון הפעילויות יש גם אטרקציה ייחודית – חוף ים סודי "פלא טבע" שאליו הם יוסעו בבוקר שלמחרת, יחד עם עוד כמה אורחים ששפר עליהם מזלם. הנהג שמסיע אותם לשם הוא שמאלאן עצמו, הנוהג לתת לעצמו תפקידים קטנים אך כאלו המתפקדים כציר רעיוני בסרט (עיין ערך "נערה במים" – סרטו המטורלל מ-2006). כמובן שאי אפשר להסביר מה עוד ייעשה עם דמות זו, אבל אני מבטיח שמי שנהנה מההומור הלא מכוון בסרטיו של הבמאי יפיק מכך הנאה.
האורחים על החוף כוללים ראפר בשם "מיד-סייז-סדאן" (ארון פייר) שתוך זמן קצר יהיה חשוד ברצח נערה שגופתה מתגלה בחוף. צ'ארלס (רופוס סיוול) רופא שסובל מבעיה נפשית שתחריף במהירות, אשתו הצעירה והחטובה קריסטל (אבי לי מ"ארץ לאבקראפט") שהזמן יחולל שמות ב"גוף הביקיני" שלה, הבת קארה בת ה-6 (קיילי ביילי), ואמה אגנס (קתלין צ'לפנט). עוד זוג יהיה ג'ארין קארמייקל (קן לאונג) אח במקצועו המטפל באשתו פטרישיה (ניקי אמוקה-בירד) פסיכולוגית אפרו-אמריקנית חולת אפילפסיה.
רוב הפרופילים של זהות מקצועית וחולי הם פרי המצאתו של שאמאלן. כל אחד מהם אמור לתת אספקט רלוונטי לסיטואציה הקיצונית שבה הם יבינו שני דברים: הזמן בחוף נע בקצב מהיר הרבה יותר מהמציאות המוכרת להם, ואין דרך לעזוב את המתחם הסגור בגלל מחסום מסתורי המונע מהם לעשות זאת. הם נידונים לצפות בתהליך ההזדקנות המואץ זה של זה.
הרעיון עצמו ברור למדי בחצי השעה הראשונה של הסרט. השאלה היא כיצד שמאלאן מטפל בהתפתחותה של הסיטואציה מלבד הצגת האימה שבגוף המזדקן. מטבעם של סרטים ממין זה לא ניתן לחשוף פרטים על רוב העלילה והדבר מגביל את היכולת לדון ברעיונותיו. מה שאוכל לומר הוא שבערך 40 דקות לתוכו מתבצע בו אקט של טרללת רפואית, שגם בפרמטרים הייחודיים של הסיטואציה מופרכותו תעורר פרצי צחוק. ומשם שמאלאן ממשיך לעוד שעה הכוללת לא מעט רגעים קיצוניים. צריך הרבה רצון טוב למצוא בכל הטרפת אמירה בעלת עומק או ערך.
"זמן" הוא לא סרט מוצלח ובוודאי שלא חכם, אבל הוא מהנה יותר מכפי שהוא אמור להיות דווקא בגלל שפגמיו כה בולטים. הצפייה בו תהיה מתגמלת עבור מי שנהנה לשבת עם חבריו ולספור יחד איתם את הרעיונות המגוחכים, התפניות הבלתי אפשריות, וההפרות המרושלות של חוקי העולם הבדיוני. כהרגלו שמאלאן מנסה לחבר בין ז'אנרים "נמוכים" (אימה, פלישה חייזרית, גיבורי-על) ומה שהוא מדמה כחייטות עילית של אומן-פילוסוף. במקום רפלקסיה על האדם מול הזמן הסרט מציע בעיקר קקופוניה היסטרית של דמויות וסיטואציות קיצוניות שיש בהן מידה לא מובטלת של אכזריות. לא ניתן להתכחש להנאה הפרוורטית שנובעת מאיכויותיו המפוקפקות.