החיבור בין הסופר הבריטי רואלד דאל ובין הבמאי ווס אנדרסון לא רק מתבקש, אלא גם הוכח כמוצלח בסרט האנימציה הנהדר "מר שועל המהולל" (2009). מצד אחד, הסופר שמציע לקוראיו המבוגרים והצעירים פרספקטיבה על המין האנושי הממוסגרת באמצעות חוש הומור אפל ומקברי. ומהצד השני, הקולנוען שסגנונו מקיים יחס אירוני עם העליות (ובעיקר המורדות) בחיי הדמויות שלו, ומדגיש ובוחן, במידה שהקצנתה הולכת וגוברת, את פעולת הסיפור עצמה.
"הסיפור המופלא של הנרי שוגר" - טריילר
(צילום: באדיבות נטפליקס)
לא מעט מספריו וסיפוריו של דאל כבר עובדו לקולנוע ולטלוויזיה, אבל בשנים הקרובות צפוי לנו שפע נוסף של עיבודים. לפני שנתיים וחצי נטפליקס רכשה את הזכויות להפקת העיבודים מעבודותיו של דאל בלמעלה מחצי מיליארד דולר, וברור שסכום גרנדיוזי זה יצדיק את עצמו רק אם המאגר יעובד ללא מעט סרטים וסדרות. בשנה שעברה כבר הוקרן "מטילדה – המחזמר", צילום של העיבוד התיאטרלי המוזיקלי לספר הילדים של דאל מ-1988. נכון לעכשיו ידוע גם על פיתוח סדרה בעקבות ספרי "צ'ארלי והשוקולדה", וסרט על פי "הטוויטים" (1980) שאמור לצאת ב-2025.
לביקורות סרטים נוספות:
ווס אנדרסון בחר לעבד ארבעה מסיפוריו הקצרים של דאל והם עלו בנטפליקס החל מסוף השבוע שעבר כסדרת סרטים קצרים שנפרשה לסרט בכל יום. הראשון שבהם הוא "הסיפור המופלא של הנרי שוגר" (The Wonderful Story of Henry Sugar), שהוא גם הארוך שבהם (39 דק') – ועוסק במסעו של אדם עשיר וקל דעת בדרך להבנה חדשה לגבי מהות חייו. לאחריו שלושה סרטים באורך של כ-17 דק' - "הברבור" (The Swan), שבו מתרחשת התעללות של נערים בנער צעיר ונבון, "לוכד העכברושים" (The Rat Catcher), המציג את דמותו הגרוטסקית של מדביר מכרסמים שנושא תכונות אופי חייתיות, ו"רעל" (Poison), על הניסיון להציל אדם שנחש ארסי ביותר השתכן מתחת לבגדיו. הסיפורים שאנדרסון בחר לא נכתבו עבור קוראים צעירים, וכך גם העיבודים שאנדרסון מציע.
ב-2017 אולפני אמזון קנו את הזכויות לעיבוד "שר הטבעות" של ג'. ר. ר טולקין, ועד כה התוצאות היו מצערות ביותר. הסדרה שהופקה בעקבות קניית זכויות זו, "שר הטבעות: טבעות הכוח", חטאה בניסיונה המגושם לעצב את טולקין במתכונת רדוקטיבית מבחינה תרבותית-עכשווית. בנכס שנטפליקס קנתה, האתגר גדול אף יותר. שמירה על דאל, ככתבו וכלשונו, עשויה לפגוע ברגישויות ה-woke העכשוויות. הוא מעולם לא נרתע מלעג סאטירי המצביע על תכונותיהן הגרוטסקיות של הדמויות הלקויות בספריו וסיפוריו. התייחסויות שעשויות לעורר אי נוחות בקרב מי שחושבים שתפקידם לעשות סטריליזציה פוליטית של אמנות ותרבות העבר (אם לא ביטול מוחלט שלהן).
בפברואר השנה התגלה שבאישור יורשיו של דאל עומדות לצאת מהדורות חדשות לספרי הילדים שלו לאחר שנעשו בהם עשרות "תיקונים". התייחסויות למראה החיצוני שעשויות להתפרש כשיפוטיות בוטלו או רוככו. למשל, הילד אוגוסט גלופ ב"צארלי והשוקולדה" לא יתואר עוד כ"שמן", ועובדי המפעל בני ה"אומפה לומפה" לא יתוארו באופן צבעוני כ"זערורים" או כ"לא יותר גבוהים מהברך שלי" אלא בפשטות מאופקת כ"אנשים קטנים". בספר "המכשפות" מתגלה הקרחת שיש לנשים הרעות מתחת לפאות שלהן. כעת הוסף לכך המשפט "יש עוד הרבה סיבות אחרות מדוע נשים עשויות לחבוש פאות, ובהחלט שאין דבר פסול בכך". הסירוס השיטתי של דאל באמצעות "צנזור נאור" זכה לתגובות נזעמות מצד סופרים ואנשי תרבות שגדלו על הנוסחים המקוריים. בתגובה לכך ניתנה התחייבות שבמקביל לגרסאות הערוכות, הספרים ימשיכו לראות אור גם בניסוחיהם המקוריים.
מה שקרה בספרים רלוונטי שבעתיים גם לעיבודים של דאל למדיומים ויזואליים, ולכן יש חשש מוצדק מפני ריכוך "נאור" של אלמנטים גרוטסקיים מבחינה פיזית, או של מילים ומעשים שאותן מבצעות הדמויות. ניתן לסמוך על אנדרסון, הבמאי שמפגין בסרטיו פעם אחר פעם את מסירותו למילה הכתובה ולאנשי המילה ("מלון גרנד בודפשט", "הכרוניקה הצרפתית" – כדוגמאות בולטות), שהוא לא היה מתקרב לעיבוד סרטיו של דאל אם לא היה מרגיש חופשי להישאר נאמן לרוחם.
כעת נותר להתמודד עם הבעיה השנייה, לפחות עבור חלק מהצופים, הסגנון של אנדרסון עצמו. לא ניתן להישאר אדיש לאופן העיצוב הוויזואלי הקיצוני המזוהה עם סרטיו. סגנון שהתפתח והקצין עם השנים, והפך בעבודותיו האחרונות למערכות ויזואליות גדושות המוצבות ללא כל הפוגה. לא מעט מאלו שחיבבו את סרטיו המוקדמים, החלו בהדרגה למאוס בהם. ומה שנכון לגבי הסגנון הוויזואלי, נכון שבעתיים ביחס למבנים הנרטיביים. מאז "מלון גרנד בודפשט" אנדרסון משתמש במבנים בסגנון "תיבה סינית", שבהם יש מספר מסגרות נרטיביות הממוקמות זו בתוך זו. הגודש הוויזואלי זוכה להשלמה בגודש נרטיבי, ומשחקי התנועה בין רמה נרטיבית אחת לאחרת עשויים להתיש לא מעט צופים. עבורי, כחובב גדול של אנדרסון, הגודש המשולב הזה הוא לא מנייריזם, אלא חיבור ההכרחי לעיצוב הטון והרעיונות של סרטיו.
בגלל משכם הקצר של הסרטים שעלו בנטפליקס, היכולת להשתמש במורכבות נרטיבית כמו זו שהופגנה בפיצ'רים האחרונים של אנדרסון (למשל, "אסטרואיד סיטי" שעלה רק לפני שלושה חודשים), היא מוגבלת וממילא לא נדרשת. היא נוכחת רק ב"הנרי שוגר", שהוא מספיק ארוך כדי לייצר ארבע רמות נרטיביות זו בתוך זו. בסרטים האחרים אנו נמצאים בתוך סיטואציה אחת, אבל גם כאן הדברים רחוקים מלהיות פשוטים. כל הסרטים מתקיימים באזור ביניים של ספרות, תיאטרון וקולנוע המשולבים יחד. המילים של דאל נשמעות כל הזמן – הסיפור מסופר לנו בעודו נראה, ונוכחותו של הסופר (המגולם על ידי רייף פיינס) חוזרת בכל הסרטים. לעיתים גם הדמויות עצמן בעודן בתוך הסיטואציות, נכנסות ויוצאות מהעמדה הרגילה שלהן כדמויות, לעמדת המספר וחוזר חלילה.
בכל הסרטים השימוש בתפאורות וההחלפה ביניהן נעשות באופן מופגן ורב דמיון, התואם את אופני הסיפור הגלויים והמשתנים. סיטואציות שהיו יכולות להיות קשות לצפייה – רגעים שבהן חיות נפגעות, או התעללות אכזרית, מועברים באמצעות הדמיון ולא בהמחשה ישירה. אנדרסון מנטרל את הקושי, אבל לא כדי לצנזר את דאל, אלא כדי למנוע את אפקט החלחלה ובכך לשמר את אפשרות הניסוח של עמדה אמנותית כלפי המתרחש. הווירטואוזיות, הנדמית כה טבעית לאנדרסון, מופגנת לאורך ולרוחב הסרטים.
בכל הסרטים אנדרסון משתמש בכמה משחקניו הקבועים, אלו המנוסים היטב באופן ההבעה הנדרש בסרטיו. הם מופיעים בכל הסרטים הקצרים, ולעיתים ביותר מתפקיד אחד באותו סרט. הם כוללים את רייף פיינס, בנדיקט קמברבאץ', בן קינגסלי, דב פאטל, רופרט פריינד וריצ'רד איואדי. לאור כישוריהם וניסיונם עם אנדרסון, הם משתלבים באופן מושלם בסגנונו של הבמאי. סרטי "הנרי שוגר" יסבו הנאה רבה לאלו הממשיכים לשמור אמונים לאנדרסון בסרטיו האחרונים, ועשויים להיות מנה קטנה וקלה יותר לעיכול של סגנונו עבור אלו שפחות מכירים את עבודותיו או מתקשים ליהנות מהן בפורמט של פיצ'ר.
