צדקנות, חסד, או תחושת אשמה כבדה. מהם בדיוק מניעיה של אלמנה צעירה (ברניס בז'ו), שאחרי מותו הטרגי של בעלה הפילנתרופ-מיליונר, פוצחת במבצע של הרעפת טוב-לב וכסף על כל החלכאים והנדכאים שנקרים על דרכה? מבצע ששיאו הוא הקמת מאהל בחוף הים שמול חווילתה המהודרת בקיסריה, שבו היא מספקת להם אוכל ומיטה ודואגת למכאוביהם. מי היא אותה שומרונית טובה, אלמה (נפש בלטינית) שמה, שמעניקה תועפות של חסד נוצרי לקבצנים ולשקופים של החברה הישראלית?
"הסירו דאגה מלבכם" – טריילר
(באדיבות יונייטד קינג)
זו הסיטואציה שעומדת במרכז סרטו המשובח של תום שובל, "הסירו דאגה מלבכם", שזכה לפני כשנתיים בפרס חג'ג' לסרט הישראלי הטוב ביותר בפסטיבל הסרטים בירושלים ומגיע רק עתה אל האקרנים. תיאור העלילה כפי שסופק עד כה מזכיר לכל סינפיל באשר הוא את עלילת "וירידיאנה", יצירת המופת השערורייתית של הבמאי הספרדי לואיס בונואל מ-1961, שבמרכזו נזירה צעירה היורשת את אחוזתו וממונו של דודה העשיר, ואוספת אליה קבצנים ומוכי-גורל במטרה להיטיב עמם. אלה, מצדם, גומלים לה ברעה תחת טובה. שם סרטו של שובל (שכתב את התסריט יחד עם אחיו דן) לקוח משירו של אשלי בומונט, Shimmy Doll, שחותם את "וירידיאנה" – כך שהקשר בין הסרטים הוא יותר מאשר אנקדוטה קולנועית.
לביקורת סרטים נוספות:
זהו, כמובן, לא הקשר היחיד. בשיאו של "וירידיאנה", בסצנה ממושכת שעוררה את חמת הכנסייה, משחזרים פושטי-היד והזונות את תמונת הסעודה האחרונה של דה וינצ'י לצלילי האורטוריה "משיח" של הנדל. בסרטו של שובל מתרחשת בכחנליה דומה במהלך ליל הסדר, שאותו חוגגים ההומלסים בחווילתה המפוארת של האלמנה. שירת "מה נשתנה" אף נשמעת מפיו של ילד פלסטיני שבית משפחתו בכפר הסמוך נהרס על ידי הרשויות הישראליות. ספק אם הסצנה הזו ב"הסירו דאגה מלבכם" תעורר בישראל תגובות דומות לאלה שעוררה הסצנה המקבילה מסרטו של בונואל בספרד, אבל מרתק לצפות בדיאלוג שנוצר בין שני הסרטים באופן שאינו מנותק מההוויה הישראלית-יהודית.
3 צפייה בגלריה
סרט שעובד במישור האלגורי. מתוך "הסירו דאגה מלבכם"
(צילום: ורד אדיר, באדיבות יונייטד קינג)
בעוד וירידיאנה התמימה היא נערה שנפשה הזכה מושחתת על ידי דודה הקפיטליסט וכפיות טובה, אלמה בסרטו של שובל היא יורשת עשירה שחוותה טראומה נוראה. בעקבותיה, נדמה שהיא נפתחת לקיומם של אותם "שקופים" חברתיים – ביטוי שכמה פוליטיקאים כבר נדרשו אליו בדרכם הצינית והמניפולטיבית – ומחפשת להיטיב עמם, אולי כדי לכפר על רגש אשמה שרודף אותה. לא בטוח שהתסריט עושה די כדי להסביר איך רגש האשמה הזה מוביל בהכרח לפעולה הקיצונית שבה נוקטת אלמה, אבל כיוון שהסרט עובד במישור שהוא יותר אלגורי מאשר ריאליסטי – התהייה הזו נדחקת אל השוליים.
המימד האלגורי הזה הוא מהותי לקולנוע האירופאי המודרניסטי של שנות ה-60, שסרטו של שובל מתייחס אליו. הצפייה בסרט, על כן, כמו מבקשת לבחון את תקפותו של הקולנוע הזה בישראל של המאה ה-21. בדיוק כפי שסרטיו של נדב לפיד ("השוטר", "הגננת") מתייחסים אף הם אל הקולנוע הזה דרך הדיאלוג המעניין שמתקיים בהם עם סרטיו של ז'אן לוק גודאר, ממנסחי השפה הקולנועית המודרניסטית. השפה אף היא אלמנט מרכזי בסרט: "הסירו דאגה מלבכם" דובר אנגלית, צרפתית, רוסית, ערבית ומעט עברית. סביר להניח שליהוקה של בז'ו (שהייתה מועמדת לאוסקר על הופעתה ב"הארטיסט") נעשה מטעמים הקשורים להיות הסרט קופרודוקציה, ועובדה זו תורמת בדרכה לרוח קולנוע ה-art house של שנות ה-60 ששורה על הסרט, שהתאפיין לא פעם בריבוי של שפות כתוצאה מהמפגש חוצה הלאומיות שהתקיים בו.
בה בעת, כוחו של "הסירו דאגה מלבכם" צומח מהיותו סרט הנוגע במציאות הישראלית העכשווית. זהו סרט בעל מימד אפוקליפטי שמתאר פער מעמדי קיצוני שבו חלכאי ונדכאי החברה זוכים לחסד דווקא מצד האישה הזרה, הלא יהודייה, ולא מצד גורמים מוסדיים שאמורים לדאוג להם. הסרט מציג מציאות הנחלקת להומלסים ועשירים מופלגים בלבד. ישנה בו סצנה יפה שבה רגליה של אלמה גוררות אותה אל דרום תל אביב הלילית, שם היא נתקלת באקראי בחסרת בית ותינוקה המחטטת במכולת אשפה, ומעניקה לה את התיק היוקרתי שלה ובו סכום כסף רציני. דימוי זה מעניק לסרט עוצמה סימבולית בעלת קונוטציות נוצריות: הגאולה שאלמה מבקשת לחוות דרך הירידה אל האשפתות והצלתם, לידתם מחדש, של מוכי-הגורל.
3 צפייה בגלריה
נוגע במציאות הישראלית העכשווית. מתוך "הסירו דאגה מלבכם"
(צילום: זיו ברקוביץ', באדיבות יונייטד קינג)
החיבור של הסרט אל המציאות העכשווית – וכמה מדימוייו נדמים בעלי תוקף דווקא בימים אלה של מחאה חברתית ההולכת ומתעצמת – עולה גם דרך ליהוקו של ישי הדס, ממנהיגי מחאת בלפור, לתפקיד הטייקון המנוח, נח קפלן. הסרט מתאר את ההתנכלויות שחווים שוכני המאהל, הן מצד המשטרה והן מצד בריונים. גם זה מזכיר את המציאות הישראלית במקומות עירוניים שונים. שיאו של הסרט המתרחש, כאמור, בליל הסדר מייצר דיאלוג מרתק בין שתי סעודות, סעודת החג היהודי והדימוי הנוצרי (הסעודה האחרונה) בסרטו הנ"ל של בונואל. האם האופן שבו מיוצגים פה דחויי החברה לוקה בהתנשאות? האם הסרט אומר שאינם ראויים, אחרי הכל, לחסד? האם זהו דימוי לקריסתה של חברה הנעה אל עבר קיצוניות מעמדית? האם אלמה מבקשת לכונן סדר חברתי חדש שקורס אף הוא באותו מרחב אוטופי מסוים שבו היא, האישה הזרה, חותרת לבטל הקשרים מעמדיים, פוליטיים ומגדריים? ואולי, קצת כמו בבחינה אמריקנית, כל התשובות נכונות. אפשר גם להסתייג מהאופן שבו האיום המרכזי על האידיליה-לרגע בא מצד עבריין מזרחי, אלי אמזלג שמו (יובל מנדלוביץ').
לזכות סרטו של שובל – שמתהדר בשמותיהם של הבמאים זוכי האוסקר אלחנדרו גונזלס איניריטו ("בירדמן") ומישל הזנאוויציוס ("הארטיסט") כמפיקים – עומדות גם הבחירות האסתטיות והליהוק. מרענן לראות סרט שבו כמעט אף אחד מהשחקנים אינו מוכר. זאב טנא מבליח בתפקיד הומלס, אבל שאר המשתתפים נותרו, לפחות עבורי, אלמוניים. המוזיקה של אשר גולדשמידט יפהפייה, וכך גם עבודת הצילום שחולקים דניאל מילר וזיו ברקוביץ'. ראוי לשבח גם את הבחירה בחווילה המהודרת בקיסריה (בפועל היא בארסוף) שבה מתרחשת מרבית עלילת הסרט. קשה לדבר היום על וילה בקיסריה מבלי לחשוב על וילה מסוימת מאוד ודייריה, ובכל מקרה הבחירה כאן בווילה מזכוכית, שכמו נפתחת לגמרי אל החוף – הופכת את טשטוש הגבולות הפיזי והמעמדי למוחשי מאוד.
"הסירו דאגה מלבכם" הוא מסוג הסרטים שיפלגו את הצופים. הוא פרובוקטיבי ומעורר תהיות, ועולם הדימויים שלו נותר לא פעם חידתי – בעיקר כאשר הוא נע אל קטעי פלאשבק מעברה של אלמה. גם בזה הוא מזכיר את הקולנוע האירופאי המודרניסטי, מצדיע לו, ומעיד על הרלוונטיות שלו גם היום, גם כאן.
