בתוך הקריסה הקולוסאלית של רוב מערכות המדינה, מהבהבות נקודות אור יקרות בעידן האופל מאז ה-7 באוקטובר. אמני ישראל התגייסו כבר מהפוש האיום הראשון, בלי מדוע ובלי כיצד ובלי איך ולמה. הם שרים על קברים, מופיעים לפעמים גם בפני שלושה חיילים באוהל מאובק, אחרי או לפני קרב, בלי מערכות הגברה, בלי להקה, רק עם גיטרה, לפעמים אפילו בלעדיה. מנחמים משפחות שכולות, מחבקים את היתומים, לא מסרבים לאף בקשה של משפחות החטופים.
אנחנו לא עוצרים לשאול מה איתם, כי זה כל כך מובן מאליו שזה מה שאמנים צריכים לעשות. אבל גם הם מסתכנים, לפני הכול פיזית, כי הכדורים לפעמים שורקים מסביב ואיזה פצמ"ר משמיע קול, אבל גם נפשית. קשה ומורכב להתמודד עם נהרות האבל והשכול הבלתי אפשריים שמקיפים אותנו כרגע, מאיימים להטביע. אין אפשרות אלא להישרט. חלק פחות, חלק יתקשו להתאושש ומי יחבק את המחבק? זה הזמן לומר לאמני ישראל: אנחנו רואים אתכם. באמת רואים אתכם. תודה גדולה.
**
גיא זו-ארץ: "יעלי התחננה אליי לא להישבר, שהילדים לא יקלטו אותי"
אני כותב לך עילי, האחיין האהוב שלי ומבין שזה עליי, אי אפשר באמת להפריד איפה אני מתחיל ואיפה עילי נגמר. אני לא באמת מעכל שעילי שלנו, הנסיך המחייך, השמש, האור של המשפחה שלנו כבר לא כאן. גם בחדר מלא אנשים אי אפשר היה לפספס את עילי, גם ממרחקים הייתי מרגיש אותך, וכשאני עוצם עיניים אני רואה אותך, ואני רואה אותך מעבר לדמעות. בכל פעם שאני מסתכל על המדרגות שמובילות לבית שלנו הנה אתה צועד שם בא לקראתי גבוה ויפה ויודע איך לעקוץ ולגרום לי לחייך, "היי דוד שלי" היית קורא לי.
עילי היה במסיבה ברעים. עילי היה מסיבה בפני עצמו, בעיניים שלו מוזיקה, בחיוך שלו אורות, כשהוא הולך הוא מזיז את הגוף לפי מוזיקה שרק הוא שומע. קיבלנו הודעה על ההיעדרות שלו כשהיינו בחופשה משפחתית, בתוך דקות ארזנו מזוודות, רצינו מהר לחזור הביתה להיות ליד המשפחה, לחכות לו שיחזור אלינו.
עלינו על הטיסה כשידענו שעילי נעדר וכשנחתנו בטיסת הביניים בגרמניה פתחנו את הטלפון והחושך הכה בנו. יעלי התחננה אליי לא להישבר, להחזיק מעמד עוד קצת, כדי שהילדים לא יקלטו אותי. חיפשנו מהר עם מי להתייעץ, איך אומרים לילדים דבר כזה? איך מספרים להם שהבן דוד הכי אהוב, הכי מקסים, הכי עילי, הוא עכשיו רק זיכרון. עוד לא הספקנו כלום יחד, עילי. והספקנו הכול.
יעלי ואני אספנו את המזוודות, פתאום הכול כבד יותר, קשה לנשום, אבל פשוט התחלתי ללכת בלי לדעת לאן. ידעתי רק שאני מחפש לנו איזה אי של שקט בתוך שדה סואן, בתוך ים של אנשים שחיים את חייהם בשקט, בשגרה, ואצלי אסון מתרחש. ההליכה סידרה לי את המחשבות, ידעתי מה אני צריך להגיד לילדים, אבל לא הייתי בטוח שאצליח להוציא את המילים מהפה.
ברגע שהם ייצאו זו תהיה המציאות גם של הילדים שלי, עילי כבר לא יהיה איתם. מצאנו פינה שקטה וביקשתי מהם שנעמוד רגע צמודים במעגל משפחתי קרוב ואז כבר הייתי חייב להגיד את מה שלא רציתי להגיד לעולם: "אמא ואני מצטערים לספר לכם שעילי נפטר". ברגע אחד קרסנו כולם אחד לתוך השני, הוצאנו החוצה את כל הכעס והזעם ובכינו בקולי קולות. זעקות השבר מילאו את כל שדה תעופה. משהו חדר גם לתוך אותם אנשים שלא ידעו את עילי, לא ידעו את הכאב.
הבטחנו לילדים שנעבור את זה ביחד. כשחזרנו לארץ אנחנו רואים בכל מקום את המילה "יחד", שהפכה למילה חזקה בשבועות האחרונים, חזרנו אליה אחרי גלות של קיטוב ובידול בינינו.
הרגשתי יחד בשבעה של עילי, עטוף בחברים קרובים, משפחה, שכנים ועוברי אורח שנכנסו לנחם. קיבלתי כוח מהביחד כשיצאנו להופיע מול הלוחמים והלוחמות בשטח, ובפגישות עם המפונים שכולם רצו לנחם. אני נזכר במעגל המשפחתי שלנו בשדה, ורואה היום מעגלים גדולים של ביחד בחברה הישראלית המדהימה שלנו, בהתגייסות, בכוח להפוך עולמות למען חייליה ואזרחיה שנפגעו.
אני גאה, מתרגש, וכואב יחד. זה העם שלי, זה עילי שלי, זו המדינה שלי, זו המשפחה שלי. וכמו שאמרתי לילדים שלי, כשאנחנו יחד אנחנו אגרוף, אי אפשר לעצור אותנו. עילי שלנו נרצח ולא ישוב עוד, אבל את אור השמש לא יוכלו להסתיר לעולם. האור שלך עילי, ימשיך למלא את חיינו.
עידן רייכל: "פתאום לא מצאתי מילים. זה היה ספק קריסה, ספק התקף חרדה בשידור חי"
תחושת המחנק סגרה עליי בימים הראשונים, כנראה כמו על רבים אחרים. כשהתארחתי בתוכנית של ארז טל ואברי גלעד והם העלו שאלות, לכאורה מתבקשות נוכח האירוע, פתאום לא מצאתי מילים. זה היה ספק קריסה, ספק התקף חרדה בשידור חי, אבל זה גם היה מבחינתי איזה רגע שיש בו הבנה שכולנו נצטרך לתמוך במשפחות הנרצחים, החטופים, הנעדרים, ותוך כדי נהיה חייבים לטפל, כל אחד מאיתנו, בפצע עמוק שנפער אצל כולנו.
הרי בכל ערב יום השואה, כל ראש ממשלה בישראל הבטיח שזה לא יקרה שוב. בימי הזיכרון הרמטכ"ל שלנו תמיד היה אומר, זה לא יקרה שוב. ואז שר או חבר כנסת נאם בבית העלמין הצבאי והבטיח, כמו כל חברי הכנסת לפניו ואלה שלפניו: זה לא יקרה שוב. כך הצלחנו לעבור במהירות לא מוסברת מהאבל של יום הזיכרון לחגיגות יום העצמאות, גם כי ידענו בתוכנו שזה לא יכול לקרות שוב, שאנחנו מאמינים במנהיגים שלנו ובוטחים בהם.
מהמפגשים שלי עם הפצועים, עם המשפחות השכולות, עם החיילים בחזית, אני מצליח כן לראות את האור בימים האלה, אור כמעט יחיד - כוח ההנהגה האזרחית שקמה בבת אחת, ממש מתוך העם, מתוכנו. הנהגה מדהימה. עוד יגיע הזמן שבו נעשה חשבון נפש עמוק מול כל מי שרצה שנאמין לו ואמר ונאם והבטיח כל השנים. אבל לא עמד במילותיו.
כרגע אני מאמין רק ללוחמים כמו אל"מ רועי לוי ז"ל ורבים מאחיו ואחיותיו לנשק שנפלו. הוא הבטיח לי שתמיד יהיה ראשון להילחם. בניגוד לאחרים, הוא באמת עמד בהבטחה שלו. אני גם מאמין לאמוץ אבני שאיבד כל כך הרבה, כמו רבים מאחיו ואחיותיו להתיישבות בעוטף, אבל הבטיח לי שיהיה חזק בשביל 22 נכדיו. הוא עומד בהבטחתו. אני רואה את מרים פרץ, שהבטיחה לנחם, להכיל כאב של אחרים, ומקיימת מדי יום. אני מאמין גם לה כמובן. אני מאמין בכל מאות האלפים שעושים כל כך הרבה בשקט, מאחורי הקלעים, למען כולנו. אנחנו מדינה שכולה ואומה כואבת. אבל אנחנו נקום, נתאושש ונפרח.
שלישיית מה קשור: "כשאתה נותן ומשמח מישהו אחר, אתה מקבל הרבה יותר"
בכל רחבי הארץ הקטנה שלנו, בין אזעקה מחרישה אחת לבין זעקה קורעת לב של ייאוש, הבנו כולנו, כל אחד בדרכו ושלושתנו ביחד, את הכוח הבלתי ייאמן של עם ישראל. מה שתמיד אמרו וסיפרו לנו הפך בימים האלה לאמת החשובה ביותר - כשאתה נותן ומשמח מישהו אחר, אתה מקבל הרבה יותר. יש הרבה רגעים שאנחנו כבר יודעים שלא נשכח לעולם במלחמה הזו.
הרגעים האלה שבהם אתה מגיע לבסיסים, לבתי החולים ולבתי הארחה למפונים, שפותחים בפנינו את השער שלהם. אנחנו אף פעם לא שוכחים שבעצם הם גם אלה שנותנים לנו את הזכות הענקית לשים לרגע את הכאב בצד ולפנות את הדרך לחיוך ולצחוק בימים האלה, גם אם זה לשעה אחת בלבד. היה לנו ביקור אחד בלתי נשכח לא מזמן בבסיס בדרום הארץ שאולי מבהיר קצת את התמונה, דווקא כי הוא לא נגמר על הבמה. באופן טבעי כל אחד מאיתנו לקח פיקוד: שלום היה אחראי על המורל, ציון גילח את הראשים של החיילים ואסי דאג לבשל לכל מי שהיה קצת רעב. עם ישראל חי.
אביב גפן: "נעמד מולי שוטר ואמר לי ששיניתי לו את החיים. לא דמיינתי שאקבור אותו"
בתוך הכאב, האובדן, הטבח המזעזע והאבל - שעתו היפה של עם ישראל. קיבלנו ניעור מכל כיוון: יש התנגדות חזקה להיות מופרדים כמו שהשלטון רצה. ימין ושמאל כבר לא חשובים, מה שחשוב זה המהות להיות ישראלי.
זו הרגשה שהיינו קבוצות נמלים שנלחמו על מקום בענף על העץ ופתאום כל העץ התמוטט. לפני הופעתי האחרונה בקיסריה נעמד מולי שוטר ואמר לי ששיניתי לו את החיים. במקום לעלות לבמה פשוט המשכתי איתו את השיחה. אדם רגיש ומרשים עם עיניים מלאות טוב. לא דמיינתי שאקבור אותו לצלילי השיר האהוב עליו. גם אותו חייל בצפון שביקש שאחתום לו על הקסדה למקרה ש-. אלו דברים מאוד עוצמתיים שגורמים לך להבין כמה החיים שבירים וזמניים. וכל דקה כזו צריכה להיות מוקדשת לחיים.
ירדנה ארזי: "אני כבר יודעת שהחיים שלנו יתחלקו לשניים - לפני ואחרי ה-7 באוקטובר"
המלחמה הזו התחילה בהלם גדול. בשונה מקודמותיה, כולל מלחמת יום כיפור שפרצה במפתיע, הפעם, המתקפה האכזרית והמסויטת היא על אזרחים, על חברים ובני משפחה של כל ישראלי באשר הוא. וכשהכול מועבר בשידור חי בטלוויזיה, ברשתות החברתיות - זה רק העצים את תחושת ההלם.
ואחרי ההלם בא האלם. חוסר יכולת להכיל ולהבין את ממדי האסון. חוסר אונים נורא במחשבה על החטופים ועל בני המשפחות שלהם. העין רואה והלב מסרב להאמין. לאורך השבת השחורה התכתבתי עם חברה מקיבוץ בארי. היא ובעלה היו נצורים בממ"ד 24 שעות ותודה לאל ניצלו. אבל ההודעות שלה בשעות הארוכות ארוכות של לחימה, מהדהדות בי עד עכשיו.
הן שולחות אותי אל זיכרון ילדות מבהיל. בגיל חמש מצאתי ספר עם תמונות מתקופת השואה, וכילדה קטנה התמונות הציפו בי סיוטים בלילה. הכרחתי את אמא שלי להגיד לי שזה לא אמיתי. שזה לא קרה. והנה זה שוב קרה. כאן. אצלנו. בתוך הבית. בתוך חדרי ילדים. בתוך מרחבים מוגנים. בתוך שדות ירוקים. אותו הרוע. אותה אכזריות. סיוט שהפך למציאות.
אני כותבת את הדברים האלה מספר שבועות אחרי פרוץ המלחמה, וכמו כולם אני לא יודעת אם היא תתפתח ולאן, אבל אני כבר יודעת שהחיים שלנו יתחלקו לשניים - לפני ואחרי ה-7 באוקטובר. לא מזמן עסקנו בציון 50 שנה למלחמת יום כיפור. גם על המלחמה הזו עוד ידברו וינתחו אותה שנים קדימה.
אבל מתוך ההלם והאלם צמח עוד דבר. אולי לרגע כמעט שכחנו עד כמה מופלא ומיוחד הציבור הישראלי. המלחמה הזכירה לנו ולעולם כולו את הפלא, את האחווה, את כוחות הנפש, את ההתנדבות, את הנדיבות, את ההירתמות, את כל מה שאפשר לנו לבנות כאן מדינה באמת יוצאת מן הכלל. עם כל המגרעות שלנו, אנחנו עדיין מדינה לתפארת וזה בזכותנו, בזכות האנשים שבונים אותה גם עכשיו מתוך ההריסות.
יובל דיין: "עם ישראל הוא אוסף של שברים, אבל לפחות הוא עדיין אוסף"
באחד מימי המלחמה הגיעה אליי הודעה קצרה בפייסבוק בצירוף תמונה של בחור גבוה שעומד לצידי, במקום שנראה כמו מאחורי הקלעים. זכרתי את הפנים שלו. זכרתי שהוא ממשפחת מורנו, ותוך כדי קריאה הבנתי שהוא נהרג בקרב. איתי מורנו ז"ל, לוחם מגלן.
נסענו לנחם. בימים האלה יש דבר אחד חשוב, וזה המדינה - האנשים שחיים בה, הלבבות שפועמים בתוכם, והאחדות שזורמת בדמם. כולנו מגויסים למילואים, כולנו בפוסט טראומה. ואיך היטיב לדייק רייכל, כולנו מדינה שכולה. רק כשהגעתי לביתם, הבנתי עד כמה הבקשה הייתה צנועה. מאות אנשים הגיעו לאנשים היקרים האלה, והצטופפו במשהו שהיה צריך להיות ניחום אבלים אבל הפך מהר מאוד לחיזוק מנחמים.
על הדלת של משפחת מורנו הקישו פעמיים. הפעם הראשונה הייתה עמנואל מורנו ז"ל, שנהרג בהיתקלות בצפון בתום מלחמת לבנון השנייה, וסיפור עליו הפיח בי חיים חדשים. "מי שעושה, ודאי שובר", סיכמה אימו של איתי, תמי, וציטטה את מילותיו. ואחריה הוסיפו "שובר, ונשבר". נכון, עם ישראל הוא אוסף של שברים. אבל לפחות הוא עדיין אוסף.
התקופה הזאת גורמת לי לחשוב על החיים שהיו כאן לפני, כי ברור לכולנו שאף אחד לא לחץ pause על השיר והוא ימשיך להתנגן מאותה הנקודה כשהמלחמה תסתיים. ברור לכולנו שאנחנו בדרך לחיים חדשים לגמרי.
אני חושבת על כמה חיוורת נראית פתאום השנה החולפת נוכח הזוועות שאנחנו חווים. על איך שכשאנחנו עסוקים בלירות אחד על השני משפטי שנאה, ולפורר את האחדות מבפנים, אנחנו נותנים מקום לאויבים שלנו להיכנס מבחוץ. ולפעמים, כמו יתרון האור מן החושך, אני בטוחה שכולנו נמצא סיבות להתאחד ולא רק סביב אסונות וכאבים. אחדות היא הכוח הכי חזק שלנו, ואנחנו המנהיגים.
זהבה בן: "יש רגעים שבהם אני כבר לא יכולה לשיר. אני מסתכלת לכולם בעיניים ורואה את הגבורה"
מאז התחילה המלחמה אני במילואים. מופיעה מדי יום, לפעמים כמה פעמים, ומנסה להגיע לכמה שיותר לוחמים בבסיסים, לפצועים ולמשפחות שנעקרו מהבתים שלהן אל הלא נודע. יש רגעים שבהם אני כבר לא יכולה לשיר, אני פשוט מסתכלת לכולם בעיניים ורואה את הגבורה, את האחדות ואת אהבת החינם, וזה מרגש אותי כל כך. הרגעים האלו, הסיפורים, ומה שראיתי וחוויתי, ילוו אותי לתמיד.
לפני זמן קצר זכיתי לשיר בברית אברהם אבינו למשפחה מיוחדת: לזוג המדהים רחלי ואייל. הם ניצלו מהתופת בקיבוץ עין השלושה שבעוטף ב-7 באוקטובר. הם עברו 30 שעות בממ"ד עד שחולצו, רחלי ישירות לניתוח קיסרי. למה זכיתי? כי מעבר לברית, חוויה עוצמתית בפני עצמה, הכרתי זוג מיוחד ואופטימי, למרות הכול, שהצליח למלא לעצמו את הלב. עם ישראל מאוחד יותר מתמיד. עם ישראל חי וקיים. יחד ננצח את הכול.
