ביקום חלופי היה שמור לסכנדר קובטי מקום של כבוד בדברי ימי הקולנוע הישראלי. דרמת המתח "עג'מי", שביים יחד עם ירון שני נחשבת עד היום לאחת מהיצירות המקוריות, המסעירות והמטלטלות שהופקו אי פעם בארץ. היא התקבלה בתשואות מצד המבקרים וגם מצד הקהל שנהר בהמוניו לבתי הקולנוע ב-2009 כדי לצפות בסרט רווי-האקשן שהביא למסך הגדול את רחובות האלימים של יפו. שני הבמאים אף נשלחו כנציגי ישראל לאוסקר והגיעו עד לטקס בלוס אנג'לס כמועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר. הישג נדיר, וראוי ביותר, מהגדולים בתולדות התרבות המקומית. אבל במציאות המורכבת, הטעונה ונטולת-הניואנסים שלנו, קובטי זכור בעיקר בגלל ההתנגשות שלו עם שרת התרבות דאז לימור לבנת, שיצאה נגדו בתגובה לראיון ערב האוסקר שבו הצהיר שהוא אינו מייצג את ישראל. דוגמה נוספת, אחת מיני רבות, לאופן שבו אמנות נהדרת ורגישה מוצאת עצמה בצל השיח הפוליטי הגס שהיא עצמה מעוררת.
"עג'מי" – טריילר
(באדיבות ירון שני)
"לא ציפיתי שכל הסיפור הזה יתפוצץ ככה, אבל הסכיזופרניה הזאת היא חלק מהחיים שלנו", אומר היום בדיעבד קובטי בראיון בלעדי ל-ynet, ומסביר מדוע היה חייב להבהיר בפני התקשורת הבינלאומית שהוא וסרטו אינם מייצגים את המדינה ששלחה אותם לאוסקר. "זה היה חייב להיות ככה. לא יכולנו לטמון את הראש שלנו בחול ולהגיד הכל בסדר. מבחינתי יותר מייצוג יש פה ניכוס תרבותי. זה לא רק הניכוס של האוכל והמקומות והשמות, אלא של כל מה שקשור לתרבות ערבית. וזה הכל חלק מהבועה". לא בטוח שקובטי הצליח לנפץ את הבועה במהלך אותה תקרית, אבל זמן קצר אחריה הוא העדיף פשוט לצאת ממנה. הוא העתיק את מגוריו לקטאר שם עבד במסגרת מכון הקולנוע בדוחא. כיום הוא מתגורר באבו-דאבי שם הוא מלמד.
החלטה זאת לעזוב, ולקחת מרחק מהמציאות החברתית והפוליטית בישראל, אולי לא הניעה שינוי בתודעה הקולקטיבית בארץ, אבל הביאה לו שחרור אישי בדומה לאלה שחוות הדמויות בסרטו החדש "חגים שמחים". הדרמה היפה והצנועה הזאת צולמה בחיפה במימון זר שמקורו בגרמניה, צרפת, איטליה וקטאר, והקיץ יצאה לסיבוב מוצלח בעולם כהפקה פלסטינית שהתחיל בבכורה העולמית בוונציה, עבר בטורונטו והמשיך עם זכיות בפרסים הגדולים בפסטיבלים היוקרתיים של סלוניקי ביוון ומרקש במרוקו.
עלילת "חגים שמחים" מתרחשת בחיפה, ובה דמויות שונות יהודיות וערביות שנאלצות להתמודדות עם סיטואציות חברתיות שמציבות אותן כאינדיווידואלים מול משפחותיהם השמרניות, התרבויות והמסורות על פיהן התחנכו. הדרמה האינטימית, דוברת הערבית והעברית, משלבת סיפורים אישיים קטנים כמו זה של פיפי (מנאר שהאב), ערביה צעירה שמנסה להסתיר מבני משפחתה את נסיבות פציעתה בתאונת דרכים אחרי ליל הוללות. אמה הדומיננטית חנאן (וולא עאון), שנמצאת באמצע ההכנות לחתונת בתה האחרת, מתקשה להשלים עם צרות כספיות לא צפויות בעקבות קריסת העסק של בעלה.
במקביל, אחיה של פיפי, ראמי (תאופיק דניאל), מוצא עצמו במשבר קיומי משלו כשחברתו היהודיה שירלי (שני דהרי) מודיעה לו כי היא בהיריון - התפתחות שמציפה חילוקי דעות בין השניים בנוגע להווה והעתיד שלהם כזוג מעורב, בצל העבר של העוינות רבת-השנים בין הקהילות מהם הם באים. האם יש תוחלת לזוגיות שלהם בישראל? לא לפי מירי (מרב ממורסקי), שדוחקת באחותה שירלי לעשות הפלה, ובו זמנית מתקשה לתקשר עם בתה המתבגרת (נעמי ממורסקי) שמנסה להתחמק מגיוסה לצה"ל.
תפיסתו של קובטי כקולנוען היא להעניק לצופה מגוון של נקודות מבט דרך תהליך ההזדהות עם הדמויות שמחזיקות לעתים בדעות מנוגדות. בהתנגשויות העדינות הללו בין בין קידמה למסורת, בין פתיחות לשמרנות, בין יהודים לערבים ובין נשים לגברים, אין טובים או רעים, צודקים או טועים. גם אין פה מנצחים. כולם בסרט מנסים להסתגל באופן אישי לסביבתם הקרובה ובהתחשב בדעות קדומות, הלכי-רוח פוליטיים ואידיאולוגיים ומצב כלכלי. מהי הדרך הנכונה לפעול? יש מי שמכחישים ומתכנסים בתוך עצמם, אחרים מתמסרים לציפיות האחר, ויש כאלה שמתריסים, או לכל הפחות מתנערים ונמלטים. כך במקרה של פיפי, וגם של קובטי כקולנוען שפשוט העדיף לעזוב ולהתחיל דרך עצמאית משלו בנכר, ולקדם את "חגים שמחים" כסרט מתוצרת פלסטין ומכיוון שבניגוד ל"עג'מי" לא הושקעו בו כספי ציבור ישראלים, אף אחד גם לא יכול לבוא אליו בטענות. אפילו לא הפוליטיקאים.
"לקח לנו שלוש שנים לסיים את הסרט", משחזר קובטי שהתחיל לצלם ב-2020, רגע לפני הטלת סגר הקורונה בישראל, ולדבריו היה תקוע בחיפה עם משפחתו במשך תשעה חודשים עד שהתחדשה ההפקה. "מה שהכסף הזר מאירופה והעולם הערבי מאפשר לי ולאחרים לעשות זה דווקא להתחבר באמת למקום שאנחנו שייכים אליו. זו המציאות כפי שהיא כרגע. ואני חושב שאני כן שייך למקום הזה. תמיד הייתי שייך אליו תרבותית והיסטורית. בעולם מושלם הייתי גם אזרח שווה בין שווים. אבל אנחנו לא חיים בעולם מושלם. קשה לעבוד תחת כל המגבלות הללו, כמו הדרישות לנאמנות והחוקים למיניהם, אז הכספים הזרים משחררים אותי לעבוד בלי כל ההגבלות הללו".
ולמרות שהתרחקת מישראל, חזרת ליצור בה יותר מעשור אחרי "עג'מי" וכל הפרשה סביבו.
"אכפת לי מהמקום הזה ואני לא יודע איך לכתוב על תרבויות אחרות. אני באמת לא יודע. יש המון סיפורים טובים שם בחוץ, אבל אני לא עוסק באמנות כדי לעשות סתם עוד סרט אחר. אני לא עושה את זה לצורך אסתטיקה או משהו כזה. בשבילי, כשמשהו מרגיז אותי, אני רוצה לדבר על זה. אני מאוד אוהב את האנשים שם וזה לא שאני חוזר למקום הזה. אני שייך לשם. מעולם לא עזבתי. נכון שאני גר במקום אחר, אבל אני מחובר לחבריי ולאנשים שיקרים לי מהם וזה מה שדחף אותי להפקה הזאת. מבלי להישמע שחצני, ניסיתי לעורר משהו ולהאיר סוגיה שאכפת לי ממנה ואני חושב שאפשר לתקן אותה".
מה שהרגיז את קובטי בן ה-49 בסרט הוא פחות המתח בין יהודים לערבים ויותר זה שצף בין גברים ונשים בחברות שמרניות. הרגישות הזאת התעוררה בעקבות נישואיו של הבמאי, שהוא כיום אב לבת. "בזמנו, ירון (שני) ואני היינו רווקים ו'עג'מי' היה כמו התינוק המשותף שלנו. השקענו בו כל כך הרבה זמן ומאמצים ורצינו ליצור משהו שמושפע מהקולנוע שאנחנו אוהבים, והיווה לנו השראה. מאז התבגרתי והאסתטיקה של הדברים היא פחות חשובה, יותר משמעותי עבורי זה לדבר על בעיות", הוא מסביר, "עכשיו אני נשוי ויש לי בת, ואני חשוף יותר לנשיות. אני מגיע ממשפחה של ארבעה בנים, יש לי שלושה אחים. והחוויה הגברית הזאת שונה מאוד מהחיים שלי עם אשתי. ועכשיו כשיש לי בת, אני מנסה להבין איך מה זה אומר לגדל אותה".
קובטי מספר כי העניין שלו במקומה של האישה בחברות השמרניות הללו התעורר לראשונה כששמע קרובת משפחה נוזפת בבנה בנוגע ליחסיו עם אשתו. "לעולם אל תיתן לאישה להגיד לך מה לעשות", אמרה לו במטרה להכתיב לו מה לעשות. "הפרדוקס הזה נשאר איתי - איך בני אדם, ולא רק נשים, מאמצים דיכוי עצמי ומנרמלים אותו. נראה לי שזה התחיל משם. ניסיתי להבין את חוסר ההיגיון הזה", הוא מסביר. משם יצא קובטי לחקירה לתוך יחסי הפרט, המשפחה, הקהילה והחברה שהינה מורכבת ורגישה ורב-שכבתית, ואין בה תשובות חד-משמעיות וגם השאלות לא תמיד מנוסחות ברור. ממש כמו בחיים. הגישה הזאת יוצאת-דופן במיוחד בזירה הקולנועית במזרח התיכון, בה הכל נתפס כפוליטי ומנוסח על פי הגדרות של ערבים ויהודים, במקום של בני אנוש.
הבמאי מכיר בכך שהוא אולי חורג מהשיח השגרתי ולא עומד בציפיות הקהל למניפסט שמצביע על התנגשויות התרבויות ומתמקד במקום בחוויות האישיות של הפרטים. "אני נמצא בעמדה פריווילגית. קולנוע הוא לא הקריירה שלי. אני וירון התלבטנו רבות, במיוחד אחרי 'עג'מי', ואמרנו לעצמנו שעכשיו יש לאנשים ציפיות מאיתנו ונהייה חייבים למלא אותן. זה הקפיא אותי. אבל אז החלטתי שקולנוע לא יהיה הקריירה שלי. אני לא מחפש לקבל פרסים ואני לא מחפש קידום כקולנוען. זה משחרר אותי מהרעיון של הצלחה וכישלון, ואני חופשי לעשות מה שאני רוצה", קובע קובטי.
7 צפייה בגלריה
לא מחפש פרסים, אבל הם עדיין מוצאים אותו. סכנדר קובטי בפסטיבל ונציה
(צילום מסך, יוטיוב)
"מוזיקאים יוצרים בגלל אהבתם למוזיקה אבל בקולנוע זה לא תמיד המקרה. אתה עושה סרטים עבור קהל שלא בהכרח אוהב את הנושאים שאתה עוסק בהם, ואתה מנסה איכשהו לפתוח פרספקטיבה חדשה עבורם. אז אני מזכיר לעצמי שאני חופשי מכל שאיפות ההצלחה. אני שמח להיכשל, או להיחשב בכישלון בעיני אחרים אם כך הם רואים את זה. אני לא פוליטיקאי. אני לא מישהו שכותב מאמרים. יצרתי סרט מאוד אנושי ואני לא מנסה להאשים אף אחד או להתקרבן. אני לא מנסה להתנשא מעל אף אחד. זה לא מי שאני. זו לא האישיות שלי. אני לא חושב שמישהו יכול להשתנות אם אתה מאשים אותו, או גרוע מכך - מסמן אותו שהוא קורבן או מה שלא יהיה. בסרט יש שתי בועות והן נפגשות באיזורים של תמימות או של אובדן חשיבה ביקורתית. הסרט מנסה להצביע על זה בלי לתקוף, בדרך מעודנת מאוד".
זה נראה כמעט בלתי אפשרי ליצור היום סרט שמקדם חמלה בין בני אנוש בישראל, עם כל העוינות והחשדנות שיהודים וערבים חשים אחד כלפי השני.
"הסרט מראה אנשים טובים, ואני באמת מאמין בכך. אפילו על רקע הדברים הכי נוראיים שקרו בהיסטוריה, אני לא מאמין שזה אפשרי שכל בני האדם רשעים. למשל הלבנים בתקופת העבדות. היו להם ילדים והם דאגו להם, והם היו התאבלו כשהוריהם מתו. יש מערכת שמשחיתה אותם, ובסרט אנחנו רואים בני אדם טובים, אמהות טובות, שבאמת אכפת להן. אבל בשני המקרים חנאן ומירי עושות דברים נוראיים בשם הערכים המסורתיות שכל אחת מהן ירשה. והמסורות הללו משמרות נרטיב של מוסר שמחלק את העולם לטוב ורע. מכיוון שכולנו רוצים לתפוס את עצמנו כטובים וליישם את הערכים הללו, אנחנו לכודים בתוך זה".
הסגנון הקולנועי הדמוי-דוקומנטרי החביב על קופטי מיישם את התפיסה ההומניסטית הכנה הזאת שאף מתעצמת בהופעות של השחקנים הלא-מקצועיים שלוהקו לסרט. "המטרה שלי היא לעצב את המבנה הזה ששם את הצופים בנעליים של הפרוטגוניסטים כבני אדם שסובלים תחת המערכת הזו. כדי לבנות דרמה צריך להרגיש הזדהות עם הדמויות ולחוש חמלה כלפיהן. השאיפה היא להבין שמה שהן עושות לא נובע מרוע אלא מאיך שהן בעצמן נשלטות על ידי קפיטליזם וכסף או על ידי המסורת והשאיפה להיות חלק מקבוצת השתייכות גדולה. כל הדברים הללו הם חלק מהמערכת שקשה מאוד להיחלץ ממנה. היא שולטת בחיינו, דרך שכר ועונש. כולנו רוצים לצאת נשכרים. כולנו רוצים שיגידו לנו שאנחנו טובים".
עצוב שגם כשיש סיפור אהבה כמו במקרה של שירלי וראמי, זה לא נתפס כמשהו יפה. לא בהקשר של מערכות יחסים מעורבות.
"אם רק ננקה את כל מה שמסביב, מה שנשאר זה שני אנשים מאוהבים. תשים אותם על אי, והחיים שלהם יהיו מושלמים. הסיבות שהם אוהבים אחת את השנייה הן אישיות, יהיו אשר יהיו. אבל הם לכודים כי הם לא רוצים לפגוע בהוריהם. האינדיווידואלים מתבטלים במקרים האלה, במיוחד בחברה שלי שבה הכל קשור לקולקטיב. הסביבה שלך שופטת אותך בהתאם לייצוגים שלך כערבי או פלסטיני. אבל זה קורה גם מהצד היהודי, למשל כשאחותה של שירלי אומרת לה ש'ילד חצי-ערבי זה לא טוב בשבילך'. רציתי להדכיש את הדיסוננס. רציתי שהצופים יפתחו אכפתיות לראמי ושירלי שמתמודדים עם סבל שלא נובע מהם. אני לא רוצה להאשים אף אחד, אבל כן לעורר מודעות לכוחות האלה שמושכים אותם אחד מהשני. ואולי יש בי גם תקווה שהקהל יצפה ויגיד לעצמו שזה מגוחך, וישאל את עצמו למה אי אפשר אחרת כשיש כל כך הרבה כאב וסבל? הסיבה שזה מגוחך היא שכולם תקועים בתוך הרעיונות שלהם בנוגע למה נכון ומה לא נכון לעשות, לפי ערכי השבט שלהם".
הפתיחות של קובטי וההכלה הרגישה שלו לחברה הישראלית היא מפתיעה. ובחלק מהרגעים היא אף מפתיעה מאוד, כשהוא פותח צוהר ליחס החברה האזרחית בישראל לצה"ל. הצצה להתלבטויות של בני נוער לפני גיוס, כמו אורי שמנסה להתחמק משירות, מאירה באור שונה, אנושי יותר, את הציבור הישראלי שנתפס כמיליטריסטי בעולם. בנוסף לכך, מופיעה סצנה בגן ילדים בחיפה, שבו פיפי העובדת כסייעת מלווה פעוטות כשהם כותבים מכתבים לחיילי צה"ל. "אני מפחד שהוא ימות במלחמה", אומר אחד מהם ברגע שהוא מכמיר-לב, קצת מכעיס על עולם התוכן של הילדים התמימים הללו, ובכל מקרה מלא חמלה. לא דבר של מה בכך בתוך השיח הפוליטי האלים, ובטח שלא כיום על רקע המלחמה המדממת בעזה ותפיסה של חיילי צה"ל כפושעי מלחמה.
"אני לא מתאמץ לשכנע אנשים בדרך זו או אחרת, אלא רק להראות את הדברים כפי שהם. כשאני מראה ילדים שכותבים מכתבים לחיילים, זה משהו שקורה, ואני מצלם את זה בסגנון תיעודי", אומר קובטי שמספר כי ביקש לצלם את הפעילות בגן לרגל יום העצמאות. "זה מדגים כמה נורא זה, לקחת ילדים בני ארבע ולשים עליהם את האחריות הזאת, לדאוג לסוגיות שהם לא אמורים לדעת עליהן. אני חושב שזה מאניש את הילדים. מראה עד כמה הם טהורים. בני אדם הם טהורים, הם נולדו כאלה, ואז אנחנו משמידים אותם. אני חושב שזה לא הוגן כלפי הדור החדש. אנחנו יכולים וצריכים לעצור את זה. אנחנו צריכים לחשוב מחדש מה אנחנו עושים, איך אנחנו מתבנתים וכופים מסורות שאולי אינן לטובת בני האדם עצמם. זה שהילד אומר שהוא חושש שהחיילים ימותו, אלה רגשות אמיתיים. אבל זה משהו שלא אמור להדאיג אותו".
אני לא חושב שיש מישהו בישראל ובעזה, מבוגר או ילד, שלא מודע למצב הנורא שבו אנחנו נמצאים ומודאג ממנו מאז 7 באוקטובר. איך זה מרגיש מהצד שלך?
"יום לפני חגגנו את יום ההולדת שלי, ולמחרת, כשהאירוע התגלגל, לא קיבלנו מידע. לא הצלחתי להבין ולעבד את מה שקורה. אבל מבחינתי כל עוד יש לך דיאלוג פתוח עם אנשים, זה בריא, אפילו אם אתה לא מסכים איתם. מה שאני שמעתי שקורה לאנשים זה שהם פשוט חסמו את את עצמם מתוך פחד לנסות לדבר עם האחר. זה טבע האדם. לפעמים אתה שוכח שאפשר להרגיש חמלה לקורבנות משני הצדדים. זה לא משחק כדורגל. זה לא כמו לתמוך בקבוצה ולשנוא את הקבוצה השניה. יש לנו יכולת להרגיש אמפטיה לשני הצדדים במובן מסוים. זה לא משחק סכום אפס. שאם משהו הוא רע, אז הכל רע. ואם משהו מוצדק, אז הכל מוצדק. לכן אני חושב שזה חשוב לשמור על קשרים ואני באופן אישי הצלחתי לעשות את זה, ואני מדבר עם אנשים באופן חופשי. אבל זה מצב קשה להיות בו, ואני לא יודע למה לייחל כי אין לי פתרונות".
ובכל זאת, אתה ממשיך להאמין בבני אדם. זה מבטא אופטימית נדירה בזמננו.
"אני לא יכול להרשות לעצמי לא להיות אופטימי בחיי. האירים חוו 800 שנה של כיבוש אנגלי, אז מי אני שלא אהיה אופטימי? כאמן וקולנוען, יש לי אחריות ליצור תקווה עבור האנשים. יש בסרט תקווה. פיפי עוזבת בסוף, והיא מחליטה להשאיר מאחור את כל האחרים סביבה שתקועים. אני חושב שאנחנו צריכים להיות פרו-אקטיביים. אני חש שיש הרגשה אצל פלסטינים וישראלים שהם לא יכולים לשנות שום דבר, וזה קורה הרבה באיזור שלנו לצערי. התפיסה היא שהם נשלטים על ידי הפוליטיקאים ושהם עצמם לא נחשבים וכל מה שנותר להם לעשות זה ללכת עם הזרם. אני לא חושב שזה נכון. אני חושב שאנחנו צריכים לפתח חשיבה ביקורתית כשאנחנו בוחנים את חיינו, ולהחליט שיש לנו משמעות. כל אחד מאיתנו הוא טיפה בים, אבל הרבה טיפות יוצרות ים, ולכן שינוי אפשרי. זה קורה כל הזמן לאורך ההיסטוריה. הכל מתחיל באדם אחד, מנהיג אחד. אבל כולנו יכולים להנהיג אם נפעל. וזה קורה לאחרונה בישראל. לאנשים נמאס והם יוצאים לרחובות. משהו רע מאוד קורה וצריך לשנות את זה".
איך קולנוענים ישראלים ופלסטינים יכולים לתרום לשינוי הזה?
"מה שחסר הוא קולות ביקורתיים בשני הצדדים. כשיש עימות, אפילו בין אישי, הנטייה הטבעית היא להאשים אחד את השני מבלי לקחת אחריות. אני חושב שהקולנוע באופן כללי, ובמיוחד במקום שממנו אנחנו באים, הוא ביקורתי, אבל הוא לא צריך לפחד מלהיות ביקורתי יותר. מה שהייתי מייחל לו הוא שהיצירה הקולנועית תהיה יותר נגישה לאנשים. שכל ילד יוכל לקחת מצלמה ולהתנסות בחוויה הזאת שמפתחת חשיבה ביקורתית ויכולת להתבונן פנימה לתוך עצמך, וגם לבחון מחדש חיים של אחרים ולהגיד משהו על כך. אנחנו תקועים בעולם שנתפס במונחים של שחור ולבן, כי אנחנו לא פתוחים לפרספקטיבות מגוונות. הדור הצעיר פורץ את זה דרך הרשתות החברתיות, אבל החשש שלי הוא שזה מתמצה בסרטונים של 20 שניות ולא בעבודות עמוקות יותר".
לא נראה שבמדינות ערב מקדמים יצירה ביקורתית. סרטים שלא שירתו את הנרטיב הלאומי בוטלו והוחרמו במזרח התיכון. גם "חגים שמחים" עלול לסבול מגורל דומה.
"השאלה פה היא של הביצה והתרנגולת. האם השינוי יבוא מתוך החברה שתיפתח לקולות חדשים או שהאינדיווידואל צריך לקחת יוזמה ולפעול לשינוי בחברה? אני חושב שזה הולך יד ביד. אתה לא יכול להפסיק ליצור בגלל שהחברה אומרת לך שזה לא מקובל. אתה חייב לעשות סרטים שידברו על סוגיות ובעיות ואולי יפתחו את החברה. זה מעגל. אתה לא יכול לחכות שאנשים יקבלו את הנושאים שאתה רוצה לעשות עליהם סרטים. זה לא יכול לעבוד כך. ממש כמו בכל מקום אחר בעולם. כשאתה ביקורתי, אתה משנה קצת את החברה והיא מצידה פתוחה קצת יותר כלפייך. זה תהליך וגם אם אנשים נכשלים פה ושם, זה לא אומר שאנחנו צריכים להפסיק. אפשר לראות שהדור הצעיר בחברה הפלסטינית מתחיל לעשות סרטים קטנים וזולים בכוחות עצמם. זה כיף, זה יפה, וזה מאפשר ראייה ביקורתית".
מה שמחזיר אותנו לקולנוע הישראלי, ממנו לקחת מרחק בצל אותה תקרית אוסקר עם שרת התרבות לימור לבנת, שנחשבת ליברלית ביחס לממשלה הנוכחית.
"אני חושב שהישראלים חיים בבועה ולא מודעים למציאות בשטח. הם רק סופגים את הנרטיב שמזינים אותו בו, מבלי להטיל בו ספק. הם לא מנסים להבין מי אלה הפלסטינים האלה שחיו ביפו לאורך השנים. מאיפה הם באו. האם הם הגיעו מאירופה או צפון אפריקה כמו רוב הציבור הישראלי, או האם הם אוכלוסייה ילידית? הסיפור של 'עג'מי' ניפץ את הבועה הזאת. אני חושב שהקולנוע הישראלי צריך לשאוף ליותר התבוננות פנימית. יש כמה יוצרים תיעודיים שעושים את זה נהדר, אבל כשמדובר בקולנוע עלילתי זה חוזר לבועה, ואנשים מתעסקים בעניינים אישיים במנותק מנושאים שהם צריכים להיות ביקורתיים לגביהם. זה מצריך אומץ, והייתי שמח לראות יותר אומץ. יש כמה יוצרים כאלה, כמו ערן קולירין למשל, אבל אני לא רוצה להישמע נאיבי. יש המון עבודה לפנינו וצריכים עוד אנשים אמיצים".
