זה הרומן השני של הסופרת האמריקנית אוֹטֵסָה מוֹשְפֶג שתורגם לעברית, וכמו שקרה עם קודמו, "איילין", אתה חש שיש בסופרת הזאת משהו למרות מגבלותיה הברורות: הילדותיות וההקצנה. ה"משהו" הזה קשור ודאי לכך שזו ספרות נשית שמונעת באנרגיה של שנאה עצמית, אנרגיה שיכולה להיות מקור עוצמה אדיר לסופרת, כמו שמוכיחות אלפרידה ילינק ואמלי נותומב.
איילין מהרומן הקודם הייתה אישה צעירה, חסרת אמצעים, שלא מותירה חותם, החיה בעיירה סתמית. היא מוקסמת מאישה זוהרת שהגיעה לעיירתה ומפנטזת על עקירה לניו-יורק. ואילו המספרת (חסרת השם) ב"שנת המנוחה והמרגוע שלי" היא, במובן מסוים, אותו מושא להערצה מהרומן הקודם. היא צעירה בת 26 ,יפהפיה ועשירה, שחיה במנהטן. אלא שהמתוסבכות הרגשית של שתי הגיבורות לא שונה בהרבה. באיילין הגיבורה התייתמה מאמה וחיה עם אב אלכוהוליסט, ואילו כאן האם היא האלכוהוליסטית והגיבורה התייתמה משני הוריה. אבל ההורים גרועים באותה מידה בשני הרומנים. עיקר העלילה כאן: הגיבורה מנסה לישון את ימיה (כלשון הביטוי היפה של ר' נחמן מברסלב: "יש אנשים שישנים את ימיהם") - אך לא באופן מטפורי.
אחרי פיטוריה מעבודה ששנאה בגלריית אמנות יוקרתית, אחרי עוד סיבוב בקשר הנוירוטי וההרסני שלה עם איש כספים שעובד במגדלי התאומים ולא אוהב אותה, היא מאתרת פסי־כיאטרית מפוקפקת שמעניקה לה מרשמים לכ־דורי שינה למיניהם. הגיבורה שונאת את חייה ולכן רוצה לישון, אבל היא לא מעוניינת ממש להתאבד. תקוותה היא שאחרי תקופה של שינה אינטנסיבית היא תתעורר מחדש לחיים. היא כמעט לא יוצאת מדירתה באפר-איסט וסובלת בינתיים את ביקוריה של חברתה רֶוָוה, בחורה קלישאתית והולכת בתלם, המקנאה בחברתה על יופייה ועל עושרה ומשיאה לה עצות שהיא מלקטת מאופרה וינפרי או מספרי עזרה עצמית.
רוח שנות ה-90 מרחפת מעל פני הרומן הזה, המתרחש בשנים 2001-2000. אבל יש כאן משהו מעבר למיקום הכרונולוגי, וגם מעבר לעיסוק הנרחב האופייני לתקופה בזפזופ בין ערוצי טלוויזיה ובמנייה כמו-קטלוגית של תרופות פסיכיאטריות ושל מוצרי צריכה שונים (במנייה הקטלוגית הזאת, ובעיסוקו בסיטואציות פסיכוטיות, מזכיר הרומן באופן ספציפי את הלהיט הספרותי האמריקאי-מנהטני של שנות ה-90, "פסיכופת אמריקאי"). יש כאן עיסוק אופייני לשנות ה-90 בשאלת האותנטיות: האם בני האדם מסוגלים לתגובות רגשיות אותנטיות או שהם מחקים את השפע האינסופי של הייצוגים שהם נחשפים אליהם?
כבר בשנות ה-90 הסוגיה הזאת הייתה מעט משעממת ואנטי-הומניסטית בעיניי. מושפג גם פוסעת באופן מסוכן על קו הגבול שבין ייצוג של דמות קלישאתית, כמו אותה רווה (לגיטימי), לבין ייצוג קלישאתי של הדמות (בעייתי); בין ייצוג של דמות שטוחה רגשית כמו הגיבורה (לגיטימי), לבין ייצוג שטוח רגשי של הדמות (בעייתי). אבל למרות האנכרוניזם המסוים של הרומן (אנחנו בתקופה כל כך שונה משנות ה-90); למרות הילדותיות, הקלישאיות והשטחיות לא רק של הדמויות כי אם של הסופרת ("יפהפייה בלונדינית עשירה", לשון הכריכה האחורית. סבבה, אבל איזה גוון של בלונד?) - יש כאן, כאמור, משהו, יש כוח מסוים לטקסט הזה. קודם כל, אצל מושפג קיימת היכולת ההכרחית לכותב רומנים, והיא להבחין בין ניואנסים.
במפגש עם רוקחת שממנה היא מקבלת את התרופות, מבחינה הגיבורה: "בכל פעם שהעבירה שקיק מתחת לסורק היא נאנחה, כאילו מתיש אותה לטפל בי ובכל הבעיות הנפשיות שלי". הגיבורה רומזת לרוקחת שהיא שמה לב לכך. ובעקבות זאת מעירה: "היא שפטה אותי, ולא לטובה. הרגשתי את זה. איך היא משנה איכשהו את הקול שלה כדי לא להישמע מתנשאת". זו דוגמה להבחנה קטנה-גדולה: דווקא שינוי הקול כדי לא להישמע מתנשאת חושף את ההתנשאות. ויש ברומן בְּזיקה של הומור שחור מוצלח.
הפסיכיאטרית מבשרת לגיבורה שלאנשים מהמזרח הרחוק יש תופעת לוואי של הזיות מאחת התרופות. ואז שואלת: "מה הרקע האתני שלך?" למשמע התשובה ("אנגלי, צרפתי, שוודי, גרמני") היא פוסקת: "לא תהיה לך שום בעיה". או, דוגמה אחרת להומור השחור הלקוני, המחשבה העוינת של הגיבורה ביחס לחברתה הצדקנית אך הבולימית: "תיארתי לעצמי שרווה הייתה מחסירה פעימה אם הייתה רואה כמה אוכל אני זורקת, כאילו שלאכול הכל ואז להקיא לא בזבזני באותה מידה". ויש הבלחות של תובנות מבריקות המוסברות במטפורה קולעת: "רווה גירדה איזה גירוי שלא יכולתי להגיע אליו בעצמי. כשראיתי אותה לוקחת משהו עמוק ואמיתי וכואב והורסת אותו בניסוח מדויק ונדוש לגמרי, הייתה לי עילה לחשוב שהיא אידיוטית ולכן אני יכולה לזלזל בכאב שלה, ובאותה הזדמנות גם בכאב שלי. רווה הייתה כמו התרופות שלקחתי".
אך מתחת להכל, אותה עוצמה של הרס עצמי מעניקה אנרגיה לרומן, ההתעקשות לישון, לישון, ולצורך כך לקחת את הכדור הזה ולנסות את הכדור ההוא, התעקשות להירדם ולהיעלם שלמרבה האירוניה היא זו שמעוררת את הרומן לחיים ולקיום.
"שנת המנוחה והמרגוע שלי", אוטסה מושפג, תרגום: ליה נירגד, עם עובד, 248 עמודים
