כשאתם ילדים, כל דבר יכול להפחיד. כשאתם מבוגרים, עדיין כל דבר יכול להפחיד. אבל תיזכרו בילדים שהייתם
בשני בבוקר אני מקפיץ את הילדה לבית הספר. מחלץ אותה מהמכונית, מעמיס עליה את תיק הגב שמשקלו האט את הנסיעה שלנו, נותן לה נשיקה קצרה ולא מפדחת ומתכוון לחזור למכונית ולהתחיל במדרון הארוך שהיום הזה עומד להיות – אבל אז אני שם לב למשהו מוזר: הילדה לא זזה. למעשה, היא תקועה על המדרכה וקצת מתחבאת מאחורי המכונית.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אני מתקרב אליה, שואל "מתוקה, הכל בסדר?" והיא עונה "כן" ועדיין לא זזה. עקרונית, נראה לי לגיטימי, בגילה, להחליט לבלות את היום בעמידה על מדרכה והצצה מאחורי מכוניות חונות, כך שאני מתכוון להתניע ולעוף משם, אבל אז הילדה אומרת לי ממש בשקט: "יש פה מורה שאני לא רוצה שתראה אותי". אהה. "היא תמיד שואלת למה לא באתי למגמה שלהם".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אה, נכון. כלומר, אני חושב שנכון, אין לי ממש מושג (לפעמים אני תוהה לרגע קצרצר באיזו כיתה היא בעצם. אני יודע שזו ו'. כן, ללא ספק. או אולי בעצם ה'? לא, מה פתאום, ו'), אבל הילדה לא הצטרפה למגמת אמנות מסוימת, שברה להם את הלב והם עדיין לא ויתרו עליה לגמרי. לא חשוב. כרגע הילדה נטועה במקומה, מסתתרת.
אנחנו מסתתרים יחד עד שהמורה ההיא תיבלע בבניין, לוקחים עוד דקה מרווח ביטחון, ואז אני משגר אותה פנימה, חוזר למכונית, ופתאום זה מציף אותי: כל הפעמים שבהן גם אני, כילד, הייתי מתחבא לרגע עד שמישהו או משהו יעבור.
כל הפעמים שבהן מבוגר שאני יודע שיעצור אותי וישאל שאלות ויסיים ב"תמסור ד"ש לאמא שלך" ביצבץ לרגע, ואני שיניתי כיוון הליכה או חתכתי הצידה. כל הפעמים שבהן עברתי, מספיק זמן מראש, לצד השני של המדרכה, כי כלב די גדול ישב עליה, וזה מפחיד לעבור סתם ככה בהליכה ליד כלב די גדול.
כל הפעמים שבהן ישבתי מצונף בכיתה בהפסקה, חרד לצאת החוצה מחשש שאני אחזור ויתברר שנכנסתי לרשימת הקורבנות הקבועה שבריוני הכיתה החביאו להם את התיק לטובת ההשפלה שתבוא מרגע זה. כל הפעמים שבהן פחדתי ללכת למסיבות כיתה, אבל הפחד התגמד ליד פחד גדול יותר: שלא יזמינו אותי. או שיזמינו ואני לא אלך וכל השאר כן. כל הפעמים שפחדתי מהלילה הרועש, הקר ומלא הסכנות – האנושיות בעיקר – שאני אצטרך לסבול בטיול השנתי.
וכמובן, היו הנגיעות הקטנות הייחודיות לשכונה שבה גדלתי – למשל הזקנה המפחידה, המשוגעת, שעוצרת ילדים, גם אותי, סתם ככה על המדרכה, תופסת בשתי ידיה את ראשנו משני צדדיו, וממלמלת: "ראש כבד... ראש כבד..." זה היה מקריפ בכל כך הרבה רמות, בעיקר כי המילה עצמה טרם הומצאה.
והיה בית הזקנים בקצה הרחוב – כלומר בית האבות, כמו שהיינו אמורים להקפיד לקרוא לו – שהיה עטוף בריח ספציפי של זִקנה מהולה בבישולים מוסדיים – ושגם לעבור לידו היה מפחיד, כי תמיד נשמעו משם צעקות.
והיה הפחד ממתמטיקה לכיתה ז'. אמיתי. אני זוכר את הצפייה המבוהלת שלי, בסביבות כיתה ד', בשיעורי חשבון לכיתה ז' ששודרו בטלוויזיה הלימודית – עם המורה בשחור־לבן שלומית דקל – וההבנה שאני לעולם לא אבין משהו כמו "התחלקות ושארית", אין סיכוי, זה מסובך ברמות אחרות, בלתי נתפס ממש, והפחד הכי גדול: זה בדרך אליי. זה יקרה. אני אגיע יום אחד לכיתה ז', זה כמעט ודאי, ואז אני אצטרך ממש להבין את זה על בשרי, אולי אפילו להיבחן על זה. אלוהים, זה הולך לקרות!
כל הפחדים האלה – פחדי ילדות בסיסיים, יורשיהם החוקיים של פחדי הילדות המוקדמת כמו פחד מחושך, פחד ממפלצות ופחד מדברים ירוקים באוכל – הם פחדים מהסוג שבדיעבד היה מיותר. כל הפחדים האלה הופרכו כעבור זמן, הפכו לאבק ברוח השנים המתחלפות.
הגעתי לכיתה ז' והבנתי על מה שלומית דקל דיברה (לא אהבתי את זה, אבל הבנתי). מסיבות כיתה עברו בשלום, נדמה לי שאפילו רקדתי פעם עם (או ליד) נילי, סגנית שנייה של מלכת הכיתה החליפית. לא החביאו לי את התיק בהפסקה. הכלב על המדרכה לא עושה כלום כשעוברים לידו. בית הזקנים הפך לדיור מוגן עם בריכה מחוממת, מדריכת פילאטיס מקוררת ושלמה בראבא פרזנטור. ורק הזקנה שממלמלת "ראש כבד..." לא יוצאת לי מהראש הכבד. מעניין איפה היא היום, אם היא עדיין תופסת ראש.
ואז חשבתי על כל הזמן המיותר הזה שביליתי, כילד, בלפחד. כל הרגעים שבהם סטיתי מהמסלול, איחרתי בכוונה, חציתי כביש, הסתתרתי מאחורי משהו, ואפילו לא היה לי אבא כמוני, שמבין את הבעיה ועוזר לי להסתתר.
ומי אומר לי שהפחדים המיותרים האלה – פחדים שהזמן עצמו מפורר – שונים, באיזשהו אופן, מהפחדים הנוכחיים שלי, שלנו? הפחד שזה לא נראה טוב, שזה ייגמר רע, שאין למקום הזה בעצם שום סיכוי ועתיד שכוללים אותי או את הילדים שלי. שלא יהיו תקומה או התחדשות או שיקום ממשיים. שדת וקיצונות ושחיתות וטמטום יכסו הכל. שההידרדרות תימשך, שאפילו ב־7 באוקטובר עוד לא פגענו בקרקעית. והמלחמה בצפון. והמלחמה בינינו. והחטופים. והכתף הקפואה ממה שמתחיל להיראות כמו כל שאר העולם וזוכי אוסקר די יהודים כשלעצמם. ומשפחת נתניהו ולהקתם ועושי דברם. ועלייתם ועלייתם של הבן גבירים.
ולאן תברח. ולמה שתברח. ובעצם בחוץ לא מחכה כלום מלבד הפחד לדבר עברית בקול רם, ובפנים מחכה רק מלחמת נצח בפלסטינים, בישראלים שיעדיפו למות ולא לתרום ובאיגוד שידור אירופי שלא מוכן לקבל שיר גרוע על (נניח) 7 באוקטובר, אבל מוכן לקבל שיר גרוע על עוד יום במשרד של קרן פלס. וכל הדברים האלה נראים לפעמים כמו קיר אטום, בלתי עביר. כמו אין מוצא. כמו חשבון לכיתה ז' כשאתם בכיתה ד'.
וכן, אני אומר לעצמי, לכאורה אין מה להשוות – פחדי ילדות הם, בדיעבד, מיותרים, ופחדי בגרות הם בטח הדבר האמיתי. אבל בעצם, מי אמר? האם לא ייתכן מצב שבעוד, נניח, חמש שנים, אני אסתכל אחורה על הרגע המפוחד הזה בזמן ואבין ממה פחדתי, אבל אדע גם שבדיעבד דברים הסתדרו, או לפחות השתנו מספיק? אולי לא עד הסוף, אולי לא בדרך שחשבתי, אבל הם חדלו, למעשה, להוות איום דחוף?
זו מחשבה שמעודדת אותי קצת, כי היא אפשרית; כי גם קירות שנראים בלתי עבירים הם משהו שבני אדם, לא פעם, עוברים. לא תמיד; לפעמים מתרסקים אל הקיר. לפעמים הפחד מתממש. לפעמים הכלב שיושב על המדרכה מתחיל לנבוח כשאתם חולפים לידו וכמעט עושה לכם התקף לב. אבל אז אתם פשוט ממשיכים ללכת.
ואולי אנחנו צריכים פשוט להמשיך ללכת. יש לנו עוד דברים לעשות ולהשיג כאן, בחיים האלה, במקום הזה. ואולי לפחד קצת פחות. אולי ללמוד משהו מעצמנו של גיל עשר; איך, בפשטות, להמשיך קדימה. ישר קדימה.
המטרה: להבין למה כולן שונאות את הבלוגרית נארה סמית'. האמצעי: לזהות את הרף הבלתי אפשרי
השבוע התוודעתי בפעם הראשונה לתופעה ששמה נארה סמית'. זה היה כשמישהי בטוויטר צייצה שהיא כל כך מתעבת אותה שהיא ממש מעוררת בה דחפים אלימים, ומיד הצטרפו אליה עוד עשרות אנשים שכתבו דברים כמו "וואי, איזו אישה איומה. כל נקבובית בגוף שלי רוצה להכות אותה עם תרווד". כמובן שמיד רציתי לראות מי האישה הזו, שמצליחה לעורר כאלו נחשולים של רגש שלילי. חיפשתי את השם שלה בטיקטוק ונכנסתי לעולם אפל.
נארה סמית' היא משפיענית רשת שמתמחה בסרטוני בישול ולייף סטייל וחיה באחוזה ענקית בלוס־אנג'לס. במקביל, היא גם דוגמנית רזה כסליל של תנור בגובה מטר שמונים, ובכלל לא נראית כמו בן אדם אמיתי, אלא כאילו מישהו ביקש מתוכנת AI "ציירי לי מישהי שקמה בבוקר ונראית כאילו שהיא ישנה 40 שעות בתוך מכל חמצן". והנה העניין, כל העליונות הפיזית שלה היא אפילו לא הסיבה העיקרית שלא לסמפט אותה. לא, הסיבה שהיא הצליחה לעורר בי תיעוב אותנטי לגמרי תוך משהו כמו שלוש שניות, זה הסרטון הראשון שלה שראיתי באותו היום.
בסרטון רואים את נארה עומדת במטבח המצוחצח והיקר שלה כשהיא לבושה בשמלת מקסי שחורה ואלגנטית שבטח עלתה 2,000 דולר אצל אלכסנדר מקווין. מהשמלה הזו ביצבצה בטן, כמובן מושכת להפליא גם היא, של היריון מאוד מתקדם. "כששאלתי את הפעוטות שלי מה בא להם לארוחת צהריים", היא התחילה, "שניהם ישר אמרו שבא להם טוסט גבינה".
זה כבר היה מוזר, כי איזו אמא, ועוד אחת שסוחבת בטן של שבוע 35, בכלל שואלת את הילדים שלה מה בא להם לארוחת הצהריים? האם האישה הזאת לא יודעת שמדובר בשאלת הקיטבג האולטימיטיבית של ההורות? כולנו יודעים שילדים יכולים לענות על השאלה הזו בכל מיני דרכים מייסרות, החל מ"תעשי לי חמין מקרוני בדיוק כמו שסבתא שושי עושה בארוחות שישי", ועד "בא לי קערת קצפת ענקית עם תותים ומרשמלו ונחשי גומי". עכשיו לכי תנסי לסרב לזה ולמכור להם איכשהו את מרק העדשים הכתומות הצנוע שהכנת מבעוד מועד. את תחטפי שני טנטרומים בסדר גודל הוריקן קתרינה שיוציאו לך כל חשק לאכול.
והנה, זאתי לא רק שלא דוחפת לילדים שלה איזה ספגטי זריז מול הטלוויזיה, היא שואלת את שני הקטנים שלה מה בא להם לאכול כמו איזו מארחת כנועה במסעדת פארם טו טייבל. ופה כבר ממש התחלתי לפעור את העיניים, כי האישה הוציאה מארונות הטריקה השקטה שלה קערת עץ אפריקאי, שפכה לתוכה שמרים וקמח, ואמרה "התחלתי בלהכין את הלחם שלי. זה מתכון מאוד פשוט, רק צריך לתת לזה לתפוח שעתיים". בשלב הזה התחלתי להתעצבן ממש, כי למיטב זיכרוני ילדים קטנים לא בדיוק יודעים להתאזר בסבלנות כשהם רעבים. יותר מאוחר ראיתי עוד כמה סרטונים שלה וגיליתי שזה עוד כלום; הבחורה הזאת גם מכינה לנסיכים שלה מרשמלו וגם קורנפלקס מאפס. במו עיניי ראיתי אותה מכינה בצק קמח תירס מעורבב בקקאו, ואז עומדת בסבלנות אין־סופית ופשוט מגלגלת כדורים פצפונים זה אחרי זה, וככה זה נמשך לתקופת זמן שהרגישה כמו נצח, עד שבשלב מסוים רציתי לתחוב את הראש המטופח והמשוח בג'ל יוקרה שלה לתוך קערת הבצק ולצרוח "די עם העבדות הזאת, אישה, אלה כולה ילדים בני שנתיים, אלה יצורים עם אפס אנינות קולינרית שמסוגלים לטעום את הגולגולים של הנזלת מהאף שלהם, אז מה את עומדת פה וקורצת להם פתית תירס אחרי פתית תירס, אין לך משהו יותר טוב לעשות?"
בחזרה לסרטון של טוסט הגבנ"צ, מזון ביתי פשוט ביותר שגם אותו נארה הצליחה איכשהו לסבך לדרגה של מנת קפוצ'ינו שרימפס עם פחמן חנקני במסעדת שף איסלנדית. כי כשהיא סיימה להעמיד את הלחם, היא עשתה דבר אפילו עוד יותר נורא. היא פשוט התחילה לחבוץ בעצמה את הגבינה בשביל הטוסט. האישה המשוגעת הזאת פשוט עמדה וגיבנה את המוצרלה הביתית שלה בעצמה בתוך סיר מתכת כבד של סבתות. אז בסדר, גם אני שונאת אוכל תעשייתי ומעובד, אבל להגיע עד לדרגה שאת חובצת משהו שמגיע באריזה של מאתיים גרם מהסופר וממילא יישרף בתנור אותו דבר?
"פשוט לקחתי קצת חומצה אסידית וחלב וחיממתי אותם בסיר", היא אמרה, "ואז, כשהם התמצקו עירבבתי את זה בעדינות לפני שניקזתי את הנוזלים מהקרומים שנוצרו". את כל הדברים האלו היא אמרה למצלמה בלחישות איטיות ורגועות כמו של נזיר זן שמקריא רשימת קניות, שזה הקול הקבוע שבו היא תמיד משתמשת. זו אחת מהסיבות שהיא הפכה להיות כל כך מפורסמת. יש לדרך שבה היא מלחששת מין איכות מסמרת עור כזאת שבעולם קוראים לה "ASMR". המון אנשים צעירים מסביבי מכורים לסרטונים עם צלילים אסמריים, למשל בולי עץ שמתפצפצים לאט־לאט באח, אבל כשנארה מלחששת ככה, במין טון מתנגן כזה של הכל רגוע, בעודה מבצעת עבודות פרך כמו לחבוץ גבינה או לכתוש צנוברים במכתש ועלי? זה כבר משהו אחר. זה מרגיש יותר כמו אצבע בעין. כאילו היא אומרת לך "רואה, אפשר להישאר גם נעימה וסקסית ונשית כמו פלג מפכפך ביער כשאת מבשלת לאהובים שלך, זו רק את שמתכסה כולך בקמח כשאת אופה. תלמדי ממני, הנה, הכנתי עוגת מרנג שווייצרי וגם עוף צלוי ואפילו לא ליכלכתי לרגע את השיש של המטבח".
"מה זה צריך להיות?" סימסתי מיד לעורכת שלי קרן. "אה, נארה", אמרה קרן, שהיא אמא נפלאה שמגדלת שלושה ילדים בנוסף לקריירה תובענית, "בחיים שלי לא שנאתי מישהי ככה. הסוודרים הצמודים מאנגורה, החולצות הקטנטנות, הלחשושים, אלוהים, הלחשושים, כי את חייבת להיות תמיד סקסית, גם כשאת מפלטת במו ידייך את דג המושט הטרי שכמובן דגת בעצמך. בחיי שאני לא מבינה בשביל מה היא צריכה להתפיח לחם שאור ולחבוץ את הגבינה שלה לבד. לא היה יותר קל פשוט לבוא ולומר לנו 'אני כל כך הרבה יותר טובה מכולכן?'"
סמית' מציבה מודל מקומם של מושלמות נשית, כזה שכבר חשבנו שעבר מהעולם. אמנם היו פעם נשים כאלו, בשנות ה־50 של המאה שעברה, עקרות בית חייכניות עם חצאיות פעמון תפוחות, כאלו שחיכו לבעל שיחזור מהעבודה על עקבים אדומים כשהן אוחזות במגש עם מתאבנים שהן הכינו לכבודו. לקח המון זמן עד שהבנו שסמלי הנשיות האלו היו כל כך כלואות בבית וסבלו משעמום פטאלי שהן התמכרו לכדורי הרגעה בשם "בובות".
ועכשיו הן חוזרות בגרסה חדשה, באנגלית קוראים לזה "טרד ווייף". טרד, זה קיצור של טרדישיונל, שמרנית. ווייף זו רעיה. מדובר בטרנד שקשור מאוד לעליית הימין הקיצוני בהמון ארצות ברחבי העולם, ובפשטות הוא אומר שהגיע הזמן לחזור להיות רעיה של פעם. הנשים האלו, ברובן צעירות ויפות מאוד, החליטו שנמאס כבר לשתף פעולה עם השקר הזה של הפמיניזם. שאם הדיל הוא שאת גם צריכה לפרנס, וגם צריכה לגדל ילדים, וגם לרצות סקס בסוף הערב, עדיף לחזור אחורה, לתפקידים יותר מסודרים, שלפחות הגבר ייקח ממך את התיק של הפרנסה. ולכן הצעירות האלו מעדיפות לא לצאת לעבודה אלא להישאר בבית, לטפל בילדים, לבשל, לחכות לבעל שיחזור הביתה מהעבודה עם ארוחה תאילנדית שהכנת בעצמך.
הבעיה היא שאת הסרטונים האלו רואות המוני ילדות ובחורות צעירות, והן רואות רק את הפנטזיה. להישאר יפה ומטופחת לנצח כי את לא צריכה לקום לעבודה בשש בבוקר ולא מתמלאת בקמטים של סטרס מהג'וב התובעני בהייטק. לשבת בבית הגדול והיפהפה שלך כל היום, לחפש מתכונים באינטרנט. וזה גם סקסי, להיות קצת האישה הקטנה, זו שמחכה לבעלה בשמלה מתנפנפת עם קערת עוגיות שוקולד צ'יפס הום מייד. והאמת, כשאני מסתכלת על מה המרדף אחרי הקריירה עשה לנפש שלי ולמצב קמטי הדאגה במצח שלי שכבר מזכירים כלב שרפיי? אני לא יכולה להאשים אותן. מה רע בלהעביר את הגילים הצעירים והכי יפים שלי בבית, לבלות זמן איכות עם הילדים שלי ולהכין להם חביתות ספרדיות מושקעות מול חלון מטבח שמשקיף למטע תפוחים?
ואולי בגלל זה נארה סמית' כל כך מעצבנת אותי. גם בי יש משהו שחולם על גבר שיוצא לעבודה בבוקר בחליפת עסקים, ועליי שנשארת מאחור כדי למדוד שמלות קאנטרי מתנפנפות. רק שמעטות מצליחות להתחתן עם גבר שהוא מבוסס מספיק לפרנס לבד, ואם את כבר נאלצת לעבוד, אפילו בחצי משרה, את יכולה לשכוח מליהנות מהאושר המדיטטיבי שיש בהלשרות נתחי בקר במרינדה, מרגע זה והלאה תרוצי על גלגל האוגרים.
האמת היא שאני קצת דואגת שהבת שלי תתאהב בנארה סמית' ובדומותיה. אני מפחדת שהיא תחשוב שהחיים זה ללבוש טופ תחרה ולעמוד במטבח שלך, לקשור במשך שעות סרטים ורודים על צנצנות ריבת המשמש הביתית שבילית שלושה ימים כדי להכין. אני רוצה שהיא תהיה מסוקרנת, שיהיו לה תחומי עניין. לא רוצה שהיא תבזבז את כל הזמן שלה על להכין קורנפלקס מאפס, וגם לא שבע ארוחות ביום אחד.
אלא שאף אחת לא קופאת בדיוק כמו שהיא הייתה בגיל 24. מתישהו הזמן ישיג גם את גברת סמית'. האם היא עדיין תיראה כזאת חמודה כשהיא תעמוד בגיל 53 ליד השיש, ותכין כנפי באפלו כשהיא לבושה בחולצת בטן קטנטנה? זה לא שלא הכרתי אמהות שנשארו בבית כשהן מוגשמות ושמחות, זה פשוט שהטרנד הנוכחי הוא ברובו שואו־אוף ואסתטיקה. מתישהו צריך להפסיק לייצר תוכן ומגיע הזמן לנסות להיות תוכן. וזה קורה, לפחות מהניסיון שלי, רק כשאת מפסיקה לנסות להיות מיס פרפקט המושלמת שהיא גם בת הזוג וגם האמא וגם הבשלנית הכי וואו.
שב תקשיב / "חיינו הם גלגל" שר פעם בועז שרעבי בשיר “חייך וחיי” של דודו ברק. אז מה חיינו עכשיו? זו השאלה שאני הכי שומע מאנשים. וככה בין לבין הלכנו השבוע עמרי ואני, שעובדים יחד על אלבום חדש שלי, לאולפנו של ארן הסאונדמן, כדי להתארגן לאיך ממקססים אותו (את האלבום) שהוא אשכרה וינטג', משמע מרים לשנים שהיו, יחד עם השנים האלה, כולל המאורעות האחרונים, כי איך אפשר בלי?
זה היה שישי בבוקר, הציפורים צייצו באזור האולפן שירי אירוויזיון וגיוס חרדים ואחרי ששתינו קפה מגורען, הציע ארן לי ולעמרי לשבת במרכז החדר באולפן. "בואו תקשיבו למשהו. אבל תעצום עיניים תוך כדי כאילו אתה מתפלל", פנה אליי. וכך עצמתי עיניים ובאמת התפללתי. על מה? לא חסר בימים הלא־פשוטים האלה למה להתפלל.
ואו אז בעודי ישוב עצום עיניים בקעו מהרמקולים שירים תחת הכותרת אטמוס (נגזרת של המילה "אטמוספרה" שהיא בעברית אווירה), שזו תוכנת סאונד, שדרכה אתה מקבל תחושה שאתה לא שומע את השיר פרונטלית כרגיל משני הרמקולים שמולך, אלא כאילו שאתה נמצא בתוכו, ב־hole שלו, כלומר בחור השחור שלו. וזה היה מטורף, כאילו שמעתי את כל התפילות והנשימות של הזמר והשיר והעולם והארץ ביחד.
הטכנולוגיה / בסוף שנות ה־80 נכחתי באולפנים כשהגיעו אליהם המחשבים הראשונים ובעזרתם עשינו מיקסים (מיקסים זה השלב הסופי של עשיית השיר, ובו ממקמים את כל הכלים עם הזמר).
היינו אז חבורת ג'נטלמנים נפעמים, וכיוון שלא ממש ידענו איך עובדים עם המחשב החדש והתוכנה שלו עבדנו בשיטת הלימוד העצמי עם חוברת הוראות עבה, ועל כן פה ושם נמחקו לנו ערוצים חשובים בהיסח הדעת. זה היה המחיר הכבד ששילמנו עבור השימוש בטכנולוגיה החדשה ההיא, שעה שפחות ופחות השתמשנו בידיים כפי שעשינו עד אז.
הגל הטכנולוגי הזה, שהציף אותנו באותם ימים באולפן, הפך אותנו לשאננים ומבסוטים על עצמנו. נהיינו אז אוכלי ביסקוויטים ושווארמות אבל מצד שני מרוב שנתקלנו בקדמה חשנו "חשובים" כאילו נחתנו לפתע על הירח. המיקסים נהיו משוכללים אבל איבדו משהו מה"יומניטי", כלומר מהאנושיות שלהם.
מילא באולפן. אבל האם זה מזכיר לכם משהו? כלומר אובדן היומניטי במקומות אחרים הרי גורל, שבהם ויתור על החושים האנושיים, על האותות והסימנים, לעומת הטכנולוגיה הדיגיטלית יכול להפוך את הגלגל והגורל על פיהם?
בית / בכל מקרה, יצאתי נפעם מהאטמוס האווירתי אחרי ההאזנה, והשאלה הבאה הייתה איך הקהל ישמע את זה? הרי הם לא יבואו אחד־אחד לביקור באולפן. גם כי אין להם זמן וראש לזה, וגם כי הם עסוקים מהבוקר עד הלילה בשאלה "מה יהיה ולאן כל זה הולך" בימים שקשה בהם להישען אחורנית, כי לכל כך הרבה אנשים אין בית לא פנימי ולא חיצוני. כלומר חלק סובלים לצערנו ומנסים לשרוד במנהרות חמאס. חלק זועקים בכיכר וברחבי האו"ם כדי להזכיר לכל מי שלא מקשיב את החלק הראשון, חלק עומדים על הצורך שלהם לא להתגייס, לעומת אלה שמגויסים במאה אחוז ונלחמים על חרבנו. חלק מפננים באולפני השיח בטלוויזיה, חלק בפוליטיקה העירונית (בחיפה למשל עסקו בשאלת פינוי החזירים שאוכלים את פחי העיר) ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, חלק מאזרחינו הנאמנים והמסורים חיים כבר חמישה חודשים כפליטים מפונים מבתיהם בדרום ובצפון. אין כמובן מה להקיש מאלה לאלה אבל ברור שזה חלק מהאטמוס שבו אנחנו נמצאים כרגע.
הנה משפט שמסכם לא פעם באטמוס (אטמוספרה) את ההתנהגות האנושית: בהתחלה אתה נורא רוצה, אחר כך אתה מרצה, ובסוף כבר לא מתמצא. ואגב, לגבי איך הקהל ישמע את המוזיקה בפרויקט האטמוס, הבנתי שמייצרים כבר באוזניות הקטנות של אפל פטנט שיאפשר להאזין.
טריוויה על פרס / נושא פרס ישראל ואי־חלוקתו ביום העצמאות הזה מהדהד בימים אלה. לא הייתי מעלה את הנושא האישי שלי אלמלא לפני זמן מה נתקלתי בשאלת טריוויה במונית הכסף: מי ויתר על פרס ישראל? לרגע היססתי. אחר כך השבתי (לעצמי) שעד כמה שידוע לי בן־גוריון ויתר על הפרס בטענה ש"זה לא מגיע לו", או פרופסור ישעיהו ליבוביץ ואולי עוד מישהו. אבל בטריוויה התכוונו (הפתעה) אליי, עבדכם הנאמן, שוויתרתי על קבלת הפרס המכובד הזה לפני שנה בדיוק, בין השאר בגלל מה שהתרחש בעם באותם ימים. איך אקח פרס ברגע נורא כזה בעם? אמרתי אז לחבריי שרובם לא הבינו מה אני רוצה, מלבד שתי נשים אמיצות שעמדו לצידי בעת הקשה ההיא של ההחלטה הלא־פשוטה. שהרי את פרס ישראל מקבלים רק פעם בחיים. משמע אם דחית אותו אז הלך עליך. ולכן, אגב, גם זו סיבה לתת למי שמגיע לו השנה ובעיקר כי הארץ זקוקה להכרה ביוצריה, מדעניה, פורצי דרכיה. בכל מקרה, כשאני מציץ אל שולחני ויש רִיק במקום שבו היה צריך להיות הפרס המכובד הזה, אני לא בוכה, כי תמיד חושב שאדם צריך להשתדל לבוא לחיים האלה כשהוא שלם עם עצמו.
באמצע / הזמן חולף. אתם מבינים? זה אומר שאנחנו כבר באמצע. אמצע של מה? לא בטוח שמישהו באמת יודע. הרשו לי לפרט מה שברור לעין. באמצע המלחמה, באמצע ההופעות המלאות, באמצע “מאסטר שף” עם משורר העגבניות הנפלא שהוריד 30 קילוס, באמצע שחרור ההוריקן האירוויזיוני, או באמצע הזכייה של עופרה עופר אורן בפרס ספיר הבכיר על ספרה "מה קרה להגר באילת". אנחנו גם באמצע הבדיקה מי אנחנו כאזרחים לעומת החברות והאחווה שהתגלתה בינינו בשדות הקרב שלנו. אנחנו בתחילת אמצע האטמוס של תיבת פנדורה הנפתחת לאט, ונראים כאילו יושבים באמצע חדר ההמתנה של רופא השיניים ומחכים לטיפול של השן האמצעית. אגב, באמצע האוסקר נחתו עלינו בהשמצות חלק מהסלבריטיס האנטי־ישראלים וכשזכה הסרט "אופנהיימר" בתור הסרט הכי טוב השנה, נזכרתי שהתחלתי לראות אותו פעם, אבל עזבתי באמצע.
הכנה לחירות פסח / באותו שישי לפני שבוע, אחרי האזנה למה שיוצא תחת יד האטמוס, קמתי ממקומי באולפן, פיניתי את הכיסא לארן הסאונדמן האחראי (פינוי כיסא זה תהליך שצריך ללמוד אותו פה בארץ) ואמרתי לו שמע, הבנתי, ועכשיו תכלס בוא נתגייס לעבוד על שירי האלבום, ונמקסס אותם בשיטת האטמוס החדש.
אחר כך נסעתי הביתה. זה היה כאמור בשישי, ולרגע חשתי שהעולם המוזר שבו אנו חיים כרגע מלא באטמוספרה מוזרה. התנועה התנהלה מצד אחד, והאנשים אפילו פינקו את עצמם בפרחים וקוגלים לשבת כאילו שאפו להתרחק ולהתחמק מהכובד האטמוספרי שבו אנו שרויים כל השבוע. אבל מצד שני משהו נותר מלא שאלות לא פתורות עד הסוף באוויר.
למשל אחר כך, כשדיברתי בטלפון עם מישהי מהמשפחה שלנו, נהיה שיח אטמוס שעסק בשאלה מתי חל סדר פסח, ואצל מי נעשה אותו השנה?
"אולי נוותר על הסדר עד ש־?" הירהרתי בפניה בקול רם. כי לא יכולתי לדמיין איך נחגוג אותו בלעדי 134 החטופים אם לא ישוחררו עד אז, כשכל הרעיון בפסח הרי הוא בעצם רעיון החירות. "לא, לא", אמרה בת משפחתנו. "לא נוותר עליהם, אבל גם לא על הסדר. כי לא מוותרים כל כך מהר על הדברים החשובים".
דברים שכתב עמית בר, שאיבד את רגלו בעזה, גיבור אחד מני רבים
1. מדי פעם זה קופץ. אתה מתנהל כאילו שגרה ואז נזכר. במשך כמה שעות אתה מרגיש שהכל בסדר, ואז יש זץ בלב ויוצאת לך אנחה כזו. מעוד משפחה שכולה שאתה נזכר בה. מעוד פצוע בשיקום שאתה חושב על הדרך שעליו לעבור. מעוד פנים של חטוף שנחרתו בראשך. בשבוע שעבר זה קרה לי, כשראיתי כתבה על אחד החטופים הילדים שהיה 16 יום לבד בשבי. לבד לגמרי. בגיל 12. לבד עם מחבלים. 16 יום. הוא חשב שכל משפחתו נחטפה או נהרגה. תראו כמה אני חושש מהנושא: אני לא רוצה לבדוק בגוגל מה שמו של הילד, כדי לא להיחשף שוב לסיפור. כדי לא לשקוע שוב בשאלות: מה עובר בראש של ילד שנלקח מביתו ונמצא בעזה לבד מעל שבועיים? וכשהוא חוזר אבל אביו עוד בעזה, כמה כוחות צריך כדי לאסוף את עצמך? זה אפשרי בכלל?
המצב הנפשי הזה מוכר לי. התופעה הזו שכולנו מכירים כעת: אתה מתחיל את היום אחלה, ומתישהו נזכר ב־7 באוקטובר ובחיים שלנו מאז, והשמיים מתקדרים עליך. זו תופעה שאני זוכר משנת האבל על אבא שלי ז"ל. הייתי בן 17, ובחודשים הראשונים אחרי מותו הפתאומי, זה היה דומה. אתה הולך עם חברים לשחות, טוב לך, ואז לפתע משהו מזכיר לך שאבא איננו, גל עכור של עצב ממלא לך את הריאות והכל נראה טפל. לפעמים אני מרגיש שאנחנו מדינה בשנת אבל. מדינה שכולה.
2. בשבוע שעבר הופעתי באירוע פרטי וזיהיתי בקהל את איל וולדמן, חתן פרס ישראל המיועד, אם קיש יואיל בטובו. וראיתי שהוא צוחק. עקבתי אחרי זה. ואמרתי לו בסוף: זה שאתה פה, איל, זה שאתה ממשיך להילחם על החיים וגם על הארץ שלנו, במקום לשקוע בעצב - זה חשוב לא רק עבורך. זה נותן גם כוחות לנו. זה מסר שאני מעביר גם לפצועים שאני פוגש. המערכה על הבריאות שלכם היא גם המערכה שלנו. לכן כשאתם משקיעים כדי לחזור לעצמכם, אתם מעניקים גם לנו כוחות. מחזקים גם אותנו.
באחד המפגשים עם פצועים פגשתי את עמית בר, לוחם גיבור שאיבד את רגלו בקרב קשה בעזה. הייתה לנו שיחה גלויה וכנה על החששות שלו ממה שיהיה. בחור מתוק בסדיר, בתחילת שנות ה־20, עם חלומות ותקוות, שמצא עצמו שוכב לפתע בבית חולים במצב אנוש, כאוב ובלי רגל, ומתחיל את המסע בחזרה. שאלתי אותו מה מחזק אותו בימים האלה, ואיך אוכל לעזור. והוא אמר לי שהוא אוהב לכתוב. והתחלנו איזה דיאלוג כזה, מעין סדנת כתיבה מרחוק שעשינו, ובין היתר ביקשתי ממנו לכתוב מכתב לעמית הצעיר, מנקודת המבט שלו היום. בתיאום עימו אני מפרסם פה את מה שכתב, כמעין הצצה עבורכם לסיפור אחד של בחור צעיר שיצא מעזה בלי אחת מרגליו, ומגייס כוחות להמשיך קדימה.
3. "לעמית בן ה־13. אולי אתה מרגיש שהתבגרת, מתחיל להניח תפילין, מתחיל חטיבת ביניים, אבל אתה עוד ילד קטן תמים ושאינו יודע לחשוב. עוד יזרמו מים בנהר חייך, תתבגר, תעשה הר מעכבר - כל מיני בעיות שחשבת שהן הכי חשובות בעולם, יותר מהשמש. תחפש לפתור בעיות וכשחשבת שפתרת את הבעיה, היא תעמיק או שתגיע חדשה. אתה עוד תבין שאלו החיים; לפתור בעיות.
אין ספק שהחיוך שלך יישאר לאורך כל החיים, גם כאשר תשכב חודש בטיפול נמרץ עם רעידות, הקאות וחיידקים. זה משהו שיחזיק אותך, אם לא לחייך מה נותר? גם כאשר תותקל בזירה של מטענים, הפיצוץ בלב יימשך עוד שנים, בהדף של דמעות. מתוך ההלם תקום ותחיה על אף כיעורם של החיים ורוע העולם.
בשיא ההתבגרות שלך, כשהמוות כל כך קרוב אליך, כל כך קרוב, עד שתגיע לשחק שש־בש עם אלוהים, והוא יגיד לך שאתה עוד צריך לעשות דברים גדולים שם למטה. אל תשכח לנצל את החיים. תינצל כדי לנצל. ובדרך לארץ תשמע בת קול מנחמת ותקום מההרדמה כמו טיפת מים שנוחתת על כביש אספלט.
עמית בן ה־13 הילד החמוד: נכונו לך ימים יפים וגם יפים פחות, תחייך אל הפחד והרוע, תבחר בטוב, תילחם, ואל תשכח לכתוב את הרפתקאותיך בעולם המוזר הזה ובחיים המשונים שלנו".
4. לסיום, אחרי שנחשפתם לעמית המתוק, הנה עוד רגע, עוד הצדעה למשפחה של גיבורים שפגשתי בסורוקה, הביטו בתמונתם כאן למטה: משמאל ערן, בן גילי. היה לוחם בלבנון בתקופה שבה גם אני הייתי שם כשריונר. הוא נפצע מאר־פי־ג'י במוצב הבופור, ואיבד את ידו. הוא פסיכותרפיסט ואיש מיוחד. מימין, בנו ארי. לוחם גבעתי. נלחם בעזה כמו אריה כמעט 150 יום. נפצע אנוש בהיתקלות עם מחבלים. בזכות תושייה של חובש בשטח הוא איתנו כעת, השיקום עוד ארוך אבל תראו את החיוך. אב ובנו, משפחה אחת, שני גיבורים. עם ישראל מצדיע לכם.
5. פצועי המלחמה, אלפים רבים שנמצאים כעת בהליכי שיקום ארוכים, שנושאים על גופם את מחיר המלחמה, זה המסר ממני אליכם: לא נשכח אתכם ולא נעזוב אתכם ולא ניתן לכם להיות לבד בסבך הבירוקרטי ובמכאובי הגוף והנפש.
שבת שלום.
כולנו נוטלות אחריות וחשות אשמה: על הבית, הילדים, מצב המדינה. אז מדוע השלטון לא?
תחושת אשמה היא רגש קבוע בחיים שלי. נדמה לי שבחיי כל אישה. אין צורך לשאול על מה, אלא על מה לא. האשמה נמצאת בכל מקום ובכל סמטה מסמטאות היום: החל מאשמה על חריגה פחמימתית שהקציבו חוקי הדיאטה התורנית, ועד פגישת זום לא מספיק החלטית. ההורות כמובן רק מעצימה את מגוון האשמות ומביאה איתה שק עצום ותוסס של חיבוטים וחרטות. לעיתים, לרגעים, כשאני מסתכלת על שלוש התוצאות הסופיות שלי, תוקפת אותי בהלה שנכשלתי בתפקידי. במיוחד אם אני מבקשת מהם לקחת אחריות על הכיור שהשאירו, על שלכת הבגדים שננטשו לאורך המסדרון או על הצורה והאופן שבהם הם מנהלים את חייהם. ואז אני מתמלאת כמובן תחושת כישלון. כי של מי האחריות לחנך אותם לקחת אחריות? וכן, היו מצבים בחיים שאם זה היה אפשרי, הייתי מניחה את המפתחות ומתפטרת, בלי לחכות לוועדת חקירה.
על שולחנו של הנשיא האמריקאי ה־33, הארי טרומן, היה מונח תדיר שלט עשוי עץ אגוז. טרומן היה אדם שהרבה לנפק אמרי שפר ובאתרי הרשת הייעודיים לחוכמ'ס - שהופיעו כמה עשורים טובים אחרי מותו - הוא מככב. אבל את האמרה החקוקה על השלט הזה הוא גם נהג לצטט לא פעם בנאומיו הפוליטיים, כולל בנאום הפרידה שלו לעם האמריקאי שניתן בינואר 1953: "The Buck Stops Here".
לאנשים כמוני, שניחנו באנגלית סמוטריצ'ית, קשה לחוש ובטח לתרגם את המשפט הזה כמו שצריך, כיוון שבין הפשט: "הדולר נעצר כאן", לבין הדרש: "האחריות היא שלי", אין קשר. הפרשנות המפותלת לקוחה, כך קראתי, מעולמות משחקי הקלפים והפוקר, אבל תאמינו לי שאין אמריקאי שלא מבין בדיוק על מה מדובר. זה כמו, נניח, "גורל ישראל תלוי בשני דברים: בכוחה ובצדקתה" של בן־גוריון. זה שלט כל כך מפורסם, עד שיש מצב שגם ישראלי עם אנגלית מצוחצחת ושולחנות עבודה מהודרים, המכיר היטב את התרבות האמריקאית ושהוא במקרה גם ראש הממשלה, נתקל בו. לא שאי פעם הוא יניח אחד כזה מול עיניו, לצד עט מהודר, פסלון של דוד בן־גוריון ותמונה ממוסגרת של הילדים. כלומר, רק הילדים ששרה מרשה לו לחבב ושעליהם הוא לקח אחריות, כן?
הצצה לדוח מסקנות ועדת החקירה שקמה בעקבות אסון מירון מעניינת. בעיקר מפני שהיא משמשת מעין פרומו לוועדה שעוד תקום, אם תקום, בעקבות האסון הנוכחי. היא מעניינת כיוון שמצד אחד מדובר במסמך מרהיב, שמצליח לשרטט באופן עמוק את הריקבון, השחיתות, תרבות החפיף והסמוך, העלמת העין, הכשלים, חוסר הכישרון, חוסר התואם בין המשרדים השונים ואת ההתנערות המיניסטריאלית והאישית מכל אחריות ציבורית. ומצד שני, אממ... זה ממשיך גם ביחס של השלטון לערימת הדפים הזו.
ועדה ציבורית אינה בית משפט. מסקנותיה והמלצותיה, שלוש שנות עבודה מאומצת הכוללות היבטים תרבותיים, נורמטיביים ואישיים, לא מחייבות את הממשלה. על הממשלה מוטל רק לשקול אותן בכובד ראש. סבבה. "אחריות אין פירושה אשמה", שקל בכובד ראש אוחנה - באותה עת השר לביטחון פנים ואחד מ־16 האשמים שעליהם הצביעה הוועדה - וסיכם את העניין כולו. אבל אם אחריות אין פירושה אשמה ואשמה אין פירושה אחריות, וראש קטן הוא לא בהכרח קטן, והוועדה מוטה פוליטית והשופט בן זונה, מה זה בעצם משנה אם הכתובת הייתה על הקיר? הרי אין קיר. יש קירות בעיצוב אישי. יש קיר ימני, שמאלני, אנרכיסטי, ביביסטי וג'ינג'י. איזו משמעות יש היום לקיר? איזו משמעות יש לכתובת? בקיצור, אם זה הפרומו לבדיקת האסון הנוכחי, אם זאת הממשלה שבמסגרתה תקום ועדה נוספת, חבל על הזמן. חבל על הכסף.
ככל הידוע לי, אין לי אחריות מיניסטריאלית לאסון. יש לי, אם אתעקש, אחריות אישית בהיותי אזרחית שעשתה, או בעיקר לא עשתה, כמיטב יכולתה להשפיע. ובכל זאת אני סובלת באופן כרוני מאשמה ומרגישה שנכשלתי כישלון חרוץ כחברה. הרי הבטחתי לבני שעד שיגיע לגיל 18 כבר לא יהיה צבא. והחטופים והחללים והפצועים והעקורים - אשמה, אשמה, אשמה. זה אפילו לא עניין רציונלי. מספיק שאני מתחת לפוך.
לעיתים, כשאין לידי אף צופה של ערוץ 14 שיצעק עליי את הפתגם המוזר "מי שמרחם על אכזרים סופו להתאכזר לרחמנים", אני מתמלאת גם תחושת אחריות ואשמה על קרוב ל־13 אלף ילדים ובני נוער שנהרגו בעזה מאז פרוץ המלחמה. אבל אז אני נבהלת שאולי אני לא מספיק יהודייה ומרגישה אשמה גם על זה. ראבק, איך חיים מנהיגים?
מעולם לא ניהלתי איש. אפילו לעצמי אני אומרת "ליידיס פירסט": קומי חמודה, ואני כבר אגרר אחרייך. אבל דווקא משום כך, מתוך הקושי הפרטי שלי, אני מתבוננת על האנשים המוזרים הבוחרים לעצמם חיים הכוללים לקיחת חיים של אחרים, כמו היו חייזרים. איך? למה? תמיד האמנתי שאחת מהשתיים: או שמדובר באנשים נדירים העשויים פלדה יצוקה; או שמדובר בעקורי רגש (לכן האחריות לא מכבידה עליהם והאשמה לא מטריפה את שנתם). אבל מעולם לא חשבתי על האפשרות השלישית: שאפשר להיות אחראים בלי להיות אחראים, אשמים בלי להיות אשמים. זה מיינד־בלואינג. אם הייתי יודעת את זה קודם, אולי הייתי מנסה להנהיג משהו.
האסון הגדול ביותר מאז קום המדינה והאחריות כמו חגה מעל מגדל הפיקוח ולא מקבלת כבר חמישה חודשים אישור לנחיתה. והחשש הגדול הוא שהיא גם לא תקבל. כי לאחראי הראשי, אשר עומד כבר שנים על גבי שנים במגדל הפיקוח, יש אינטרס לייצר סערות, ערפל ותנאי מזג אוויר קשים כדי להשאיר את האחריות תלויה ומטרטרת באוויר הרחק מעליו. עד שייגמר הדלק.
