שני סרטים על שני במאים ישראליים, שונים מאוד באופיים, יצאו לאחרונה לאקרנים. האחד, "מילים להחלפה", סרטו של יאיר רוה על אבי נשר (גילוי נאות: אני אחד המרואיינים בסרט), והשני – "טאבו", סרטו של שאולי מלמד על עמוס גוטמן המנוח. לא רק הקולנוע של שני הבמאים האלה שונה, אלא גם היקפם של הסרטים על אודותיהם. סרטו של רוה בוחן קריירה קולנועית שנמשכת כמעט חמישים שנה, מאז "הלהקה" (1978), בעוד סרטו של מלמד עוסק בבמאי שבמהלך עשר שנים יצר ארבעה סרטים באורך מלא, ומת בטרם עת. הבמאי האחד הוא תמצית הישראליות, בעוד האחר הוא ביטוי מובהק של אאוטסיידריות. אם יש משהו משותף לשניהם, זהו מקומם המשמעותי בקולנוע הישראלי, גם אם במקרה של גוטמן נדמה שרבים אולי לא זוכרים זאת כיום.
"טאבו: עמוס גוטמן" - טריילר
(באדיבות סימה סרטים ו-HOT8)
עמוס גוטמן הלך לעולמו בשנת 1993, בגיל 38. כשנה מבוגר יותר מהבמאי הגרמני ריינר ורנר פסבינדר שהיה בן 37 במותו, שההשוואה בינו ובין גוטמן מתבקשת. שניהם, אחרי הכל, עסקו בדחויי החברה וייצרו דימויים פרובוקטיביים בסרטיהם. שניהם נחשבו ל"ילד הרע" של הקולנוע, הישראלי והגרמני בהתאמה, של תקופתם. שניהם ניהלו דיאלוג עם המלודרמה ההוליוודית הקלאסית, ויצרו גרסאות קאמפיות ומודרניסטיות שלה. כמה ביטויים מפיו של גוטמן מושכים את תשומת הלב בסרטו של מלמד. האחד הוא השימוש החוזר במילה "גטו" כדי לבטא את תחושת השוליות החברתית שלו עצמו ואת מקומה של הפילמוגרפיה הבלתי מתפשרת שלו. הביטוי השני נוגע למהות הקולנוע עבור גוטמן. "עשיית קולנוע זו מעין נקמה", הוא אומר בראיון לענת דותן שנערך זמן קצר לפני מותו, ונחשף כאן לראשונה. דותן הייתה העוזרת האישית שלו, וסרטו של מלמד כולל נתחים גדולים מהראיון העצוב הזה. אכן, באקלים קולנועי שביכר סרטים פוליטיים בוטים, בעיקר סביב הפלישה הצה"לית ללבנון בשנות ה-80 – סרטיו של גוטמן שעסקו בהוויה ההומוסקסואלית נתפסו כחריגים ואפילו מתריסים. זוהי תזה מעט רדוקטיבית שכן היא מתעלמת מסרטיהם של איתן גרין, דן וולמן, נדב לויתן ומיכל בת אדם שאף הם לא בדיוק הלכו בתלם – אבל היא מסייעת לעיצוב הדימוי של גוטמן, לפחות בסרט על אודותיו, כגאון מקולל.
3 צפייה בגלריה
הילד הרע של הקולנוע הישראלי. עמוס גוטמן, מתוך "טאבו: עמוס גוטמן"
(צילום: באדיבות סימה סרטים )
במקום אחר בסרט מעיד גוטמן על עצמו, בשילוב של יושרה ונרקיסיזם, שהקולנוע הישראלי היה עשיר יותר לו היה ממשיך לעבוד. זוהי קביעה נכונה. גוטמן היה, בלי צל של ספק, במאי פורץ-דרך, ולא רק בעיסוקו החלוצי בעולם ההומוסקסואלי. בתקופה בה הקולנוע הישראלי נדמה היה חסר כל מודעות אסתטית, "נגוע" (1983) ו"בר 51" (1985) הפגינו ראייה חזותית ייחודית שמיקמה את הקולנוע הישראלי בטריטוריות של קאמפ וסוריאליזם. אם הקולנוע הישראלי ביכר את הדימויים הריאליסטיים צרובי-השמש הקופחת, הקולנוע של גוטמן, נסיך אופל מקומי, התרחש בלילה ובתאורה מהאגדות. במיוחד בא הדבר לידי ביטוי במה שהוא, בעיני, סרטו הטוב ביותר: "חימו מלך ירושלים" מ-1987 לפי ספרו של יורם קניוק (זהו סרטו היחיד של גוטמן שהתבסס על יצירה קודמת).
"חימו" היה סרט שהביא את מבטו של האחר, הדחוי, על האתוס הציוני דרך סיפורם של חיילים צעירים במלחמת השחרור המאושפזים בבית חולים מאולתר במנזר ירושלמי. פגועים בגופם ובנפשם. חימו היה פעם כובש לבבותיהן של בנות העיר, אבל עתה אינו אלא גוש בשר השרוע על מיטתו, גונח וזועק בציפייה למותו. היחידה שמטפלת בו היא אחות צעירה (אלונה קמחי) שנמשכת אליו, ובסופו של דבר גואלת אותו מייסוריו באקט של חסד נוצרי. הסרט הזה הוחמץ בשעתו לחלוטין על ידי הביקורת המקומית – ב"טאבו" מופיעים ציטוטים קטלניים במיוחד – והוא נכשל לחלוטין בקופות. היום, לעומת זאת, אפשר בוודאות לקבוע כי הוא, סליחה על הקלישאה, הקדים את זמנו. כאשר אני מראה את הסרט לסטודנטים שלי בבית הספר לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב, מרגש לראות אותם יוצאים מההקרנה בתחושה נפעמת של גילוי. המפגש בין גוטמן והשיח הלאומי-מלחמתי הציב במרכזו את הגוף הקרוע והשסוע, את הלוחם הפגום והפגוע, וכל זאת במסגרת של קולנוע שדימוייו הנוצריים מחליפים את הקונטקסט הישראלי-יהודי. חבל, על כן, שהדיון בסרט במסגרת "טאבו" מתמקד פחות בחשיבותו של הסרט ויותר בהשפעה ההרסנית של כישלונו על גוטמן - שכמעט וסירב להכיר בו.
3 צפייה בגלריה
סטודנטים שצופים בסרטיו יוצאים בתחושה נפעמת של גילוי. מתוך "טאבו: עמוס גוטמן"
(צילום: יוני המנחם)
הסרט גם לא לגמרי מתייחס לאיקונוגרפיה הקווירית בסרטי גוטמן (חיבתו למלאכים, למשל). הוא גם לא מרחיב בנוגע לתגובה של הקהילה ההומוסקסואלית ביחס לסרטיו, שהייתה ביקורתית וזועמת נוכח הדימוי הדקדנטי והפרוורטי שלה ב"נגוע" ו"בר 51". בכלל, נדמה שהסרט בוחר להצטמצם לעולמו של גוטמן, ולבחון את הקריירה הקולנועית שלו מבעד לעיניו, בראיון עם דותן, ולעיניהם של כמה מקורבים, בהם בן זוגו שדמותו שימשה השראה לזו של ההומוסקסואל הצעיר (גל הויברגר) שמתאהב בגבר מבוגר ממנו, חולה איידס שהגיע ארצה כדי להיפרד מאמו (שרון אלכסנדר כבן דמותו של גוטמן), ב"חסד מופלא" (1992) שהיה סרטו האחרון. כתוצאה, זהו סרט שנקודת המבט שלו מעט מוגבלת, מותאמת לפרספקטיבה המעריצה של יוצריו מבלי לבחון, למשל, את השפעתו של גוטמן על הקולנוע הקווירי-ישראלי שהגיע בעקבותיו.
אבל זהו גם סרט מרגש. מאוד. לא רק משום שהוא חושף את הקולנוע של גוטמן בפני קהל שמעולם לא הכיר אותו (למרבה הצער, סרטיו אינם משודרים בערוצי הקולנוע הישראלי), אלא גם משום שהוא מאפשר לנו להביט בו, בפעם האחרונה בחייו, באמצעות הראיון הנ"ל. החיוך המקסים, המבויש למחצה, יפי מראהו המיתולוגי, פנייתו האוהבת לאמו היושבת ומאזינה לו, והאופן הוא נוגע קלות עם אצבעו בלשונו – כל אלה, בצד תשובותיו הכנות והישירות, מנכיחים ומנציחים את דמותו כפי שלא ראינו אותה מעולם. בראיונות הטלוויזיוניים עמו, שמשולבים בסרט, הוא נדמה לעומת זאת קפוא ומרוחק. ובסוף הראיון, כאשר הוא נרדם על הספה בבית הוריו, שם בילה את החודשים האחרונים לחייו, קשה שלא לחוש מחנק בגרון.
זרותו של עמוס גוטמן (לא ידעתי עד שצפיתי בסרט שהוא נולד בשם טיבריוס), בן לאמא ניצולת שואה ולאב נוקשה שסירב לקבל את ההומוסקסואליות שלו, הפכה אותו לאחד ה"אוטרים" (מחברים) המובהקים של הקולנוע הישראלי. סרטיו כללו מימד אוטוביוגרפי – "נגוע" הוא סרט על תלאותיו של במאי שרוצה לביים את הסרט ההומוסקסואלי הראשון בדברי ימי הקולנוע הישראלי, ו"בר 51" עוסק באהבתם של אח ואחות ששמה מריאנה, כשם אחותו של גוטמן – שהיה נדיר למדי בקולנוע המקומי. הצפייה בסרטו של מלמד חושפת אדם שחי בסרט, אבל לא הוליוודי כלל ועיקר. המדפים בבית הוריו, אגב כך, מלאים בקלטות מקוריות של קלאסיקות קולנועיות, אוסף שגוטמן היה גאה בו מאוד.
עבורי, הסרט הזה סיפק מפגש עם אדם שפעם הכרתי. עמוס גוטמן היה המורה הראשון שלי לקולנוע. בהיותי בכיתה י"א, הוא העביר בבית הספר בו למדתי, עירוני ד' בתל-אביב, קורס לצפייה בסרטי איכות. בזכותו צפיתי שם, לראשונה, בעותקי 16 מ"מ של "ציפורי שיר, ציפורי טרף" ו"תאורמה" של פייר פאולו פזוליני, במאי שגוטמן העריץ, וב"תינוקה של רוזמרי". אלה היו הימים שלפני "נגוע" הארוך – להבדיל מסרטו הקצר בשם זה אותו ביים במסגרת לימודיו – והצפייה ב"טאבו", הדבר הזה שגוטמן וסרטיו ביקשו לשבור, עוררה אצלי זיכרונות מסינפיל אמיתי בעל משמעות בחיי.
