לילה אחד, במהלך התקופה שבה התנדב בחמ"ל הנעדרים בעקבות אירועי 7 באוקטובר, התעורר דן פאר באמצע הלילה מסיוט מטלטל. החלום הגיע אחרי שבועיים שבהם העביר את מרבית שעות היום שלו בחיפוש אינטנסיבי באינטרנט אחרי תמונות של נעדרים מפסטיבל נובה. החיפוש, שנועד לאפשר הצלבה של תמונות הנעדרים עם צילומי פנים של חטופים מהסרטונים ששחרר חמאס, הפגיש אותו עם מאות תמונות וסרטונים שהעלו אנשים שנכחו בפסטיבל. פאר, עורך ובמאי דוקומנטרי, חלם שהחומרים שצפה בהם צפייה דחוסה בשבועיים האחרונים והתחברו לנגד עיניו לסרט שתיעד את אירועי המסיבה. הוא התעורר אחוז אימה מרגע בחלום שבו נאבק עם מחבל שניסה לרצוח אותו.
"אשכרה ראיתי את הסרט מול העיניים", משחזר פאר. "הערתי את בן הזוג שלי ואמרתי לו 'תקשיב, אני הולך לעשות סרט על המסיבה כדי שכל העולם יבין מה קרה שם'". התוצאה הפכה ל-#NOVA, יצירה תיעודית שמורכבת מ-212 קטעי וידאו, שיחות טלפון והתכתבויות של מי ששרד את המסיבה ברעים, מסודרים על ציר כרונולוגי. בלי עדויות או ראיונות מלווים, רק החומרים שמדברים בעד עצמם. הסרט עלה לראשונה ב-yes ובהמשך, משהלכה והתבררה החשיבות ההסברתית שלו, שוחרר חינם גם לפלטפורמות אחרות (וזמין כעת לצפייה במלואו גם ב-ynet). ממש בימים אלה יוצאת גם גרסה עם תרגום אנגלית, שתופץ לניכר מוכה הטרלול הפרוגרסיבי שבין היתר נוטה להכחיש את זוועות 7 באוקטובר.
אפשר להגיד שהסרט הזה די כפה את עצמו על פאר. במהלך השבועות שבהם התנדב בחמ"ל, כל מה שהוא היה יכול לחשוב עליו היה השמות של הנעדרים שקיבל בקובץ אקסל והתבקש לאתר ברשתות החברתיות. הוא הגיע לחמ"ל בעקבות הודעה בקבוצת ווטסאפ שהודיעה על חיפוש מתנדבים. "לא ידעתי למה אני נכנס", הוא מודה בדיעבד. "עליתי על אוטובוס וירדתי בתחנה של גני התערוכה. היה שם כאוס, אבל כאוס כזה של אנשים שרצו לעזור. התיישבתי ליד שולחן, היו איתי עוד 17 איש בחמ"ל. קיבלתי רשימה של שמות והייתי אמור לחפש תמונות שלהם. את התמונות הזנו לאפליקציה שידעה לזהות ולסנכרן בין תווי הפנים של הנעדרים ובין הסרטונים שהחמאס העלה".
במהלך השבועיים האלה נחשף פאר לאלפי סרטונים שהעלו אנשים שהיו במסיבה או קרובים אליהם שחיפשו אותם. הם היו בטלגרם, בפייסבוק, בטוויטר. "בטלגרם הייתה קבוצה שקראו לה GazaNow, ושם פרסם חמאס סרטונים מזעזעים ולא מצונזרים שפצעו לי את הנפש, אבל לא הייתה לי ברירה כי ידעתי שאני מגויס למערכה", הוא מספר, "לפעמים הגעתי בחיפושים שלי לפרופיל פייסבוק של נעדר, שראיתי את החמאסניקים משתמשים בו כדי להעלות סרטונים. נחשפתי לדברים איומים. בכל פעם שעצמתי עיניים ראיתי מולי זוועות, מהסוג שנצרב במוח".
אחת ממילות החיפוש ששימשו את פאר הייתה NOVA#, שהפכה לבסוף לשם הסרט. כשההתנדבות הסתיימה, עבר פאר לשלב הבא: הסרט התיעודי. הוא גייס חברים, ריכז את קטעי הוידאו שנחשף אליהם במהלך ימי ההתנדבות שלו, מצא שני עורכי וידאו והתפנה למשימה התובענית ביותר בתהליך ההפקה - השגת אישורים מהאנשים שצילמו את החומרים ואלה שתועדו בהם כדי לכלול אותם בסרט. שימש אותו הרקורד המקצועי שלו, שמורכב בעיקר מעריכה של סדרות ריאליטי כמו "הישרדות" ו"מבחן ההורים הגדול", וגם מסרט תיעודי אחד - "אנג'ליקה", על בתו של בוריס שץ, אמן יהודי שפעל בתחילת המאה הקודמת ומייסד בצלאל. "קהל היעד של 'אנג'ליקה' היה מאוד מצומצם", הוא מסביר, "ראו אותו מעט מאוד אנשים, בטח בהשוואה לסרט הנוכחי, שנראה לי שכרגע אין הרבה אנשים שלא צפו בו אלא אם כן הם מפחדים לצפות בו".
צריך לציין שהסרט לא מזעזע במובן הגרפי של המילה - הגופות מטושטשות, אין ביטויים בוטים של אלימות או אכזריות ששמענו עדויות עליהן במהלך החודשים האחרונים, ובטח נתקלת בהן בסרטונים של חמאס. "היה לי חשוב שהצופה לא יראה דברים מזעזעים, לא רציתי שאנשים אחרים ייפצעו. אני חושב שזוועות גרפיות זה משהו שמרחיק יותר מאשר גורם להזדהות. היה לי חשוב שמי שצופה בסרט ירגיש שהוא חלק מהמסיבה, ירגיש את האימה הצרופה של החוויה הזאת. מהבחינה הזאת, הסרטונים כל כך מצמררים שלא הייתי צריך לעשות הרבה, רק לבחור את המתאימים ולסדר אותם בכרוניקה ידועה מראש".
השקעתם הרבה עבודה במציאת האנשים שצילמו את החומרים והשגת האישורים. היו אנשים שלא הסכימו?
"הרוב הסכימו. היה לי חשוב להשיג כמה שיותר סרטונים של הרגעים שלפני התופת, הרגעים הקטנים והכיפיים האלה של המסיבה לפני ההתקפה, כי רוב האנשים התחילו לתעד בהתקפה עצמה, ומזה היו המון. דווקא הרגעים הקטנים של האושר והכיף, מזה היה לי ממש מעט, ומתוכם היו כמה רגעי דוקו שהיו בראף-קאט ונאלצתי להוריד אותם בעריכה כי המצולמים לא רצו לקחת חלק בזה. או למשל דברים שקשורים לשימוש בסמים שביקשו לא להכניס. היה לי חשוב לשמור על הכבוד של כולם. מצד שני, לקראת סוף העבודה על הסרט פתאום הגיעו עוד מאות סרטונים, כי השמועה על הסרט התפשטה ונפתח ברז בלתי פוסק של חומרים. אבל בגלל שרציתי להגיע לסיום הסרט עצרתי את העבודה ויש המון סרטונים שנשארו בחוץ".
הם בטח ממשיכים להגיע.
"המון סרטונים ממשיכים להגיע. אגב, הסרט שעלה בשבוע שעבר זאת גרסה חדשה, כי בעקבות הגרסה הראשונה פנו אלינו הורים לנרצחים שזיהו את הילדים שלהם בסרט וביקשו שנסיר את הטשטוש כדי שנוכל להנציח אותם, וזה מה שעשינו. יש סצנה במכולה שרואים שם את נועם בן דוד שמצלמת את עצמה ומסביבה המון חבר'ה שלא שרדו, ולכן טשטשנו אותם. בגרסה החדשה הסרנו את הטשטוש לפי הבקשה והוספנו את השמות שלהם בסוף הסרט, בקטע שמעדכן מה עלה בגורלם. בגלל שזה אירוע מתגלגל, מאוד סביר שנפתח את הסרט ונעדכן אותו שוב. הלוואי והגרסה הבאה שנוציא תהיה זו שבה ישוחררו כל החטופים. זה החלום שלי, שנוכל להשתמש בסרט הזה כלחץ נוסף על מי שצריך, כדי שיחזירו אותם הביתה. זה הכי חשוב, כדי שנוכל לחזור להיות עם".
"הפסיכולוגית שלי אומרת שכולם התחילו תהליך של ריפוי ורק אני ממשיך להתעסק בתופת"
#NOVA יצר תקדים טלוויזיוני כשחברת yes כאמור החליטה לאשר אותו לשידור אצל גופי תקשורת אחרים ללא תשלום, והוא הלך וצבר תאוצה בקרב צופים ישראלים. פאר, וחברת קסטינה שהפיקה את הסרט, מכוונים בעיקר לצופים מחוץ לגבולות ישראל במסגרת המאמץ ההסברתי. "ברור לי שבישראל כולם יודעים מה קרה", מבהיר פאר, "עשיתי את הסרט הזה בעיקר עבור העולם. רציתי שיבינו איזו שואה התחוללה פה. רציתי לגעת בצעירים שמכחישים בקלות את האירוע ובוכים על מה שקורה בעזה אבל לא מודעים לתופת שעברנו פה. הלוואי ובזכות הסרט הזה הם יצליחו להכניס את עצמם לנעליים של הצעירים שהיו במסיבה הזאת. כולנו היינו במסיבות, גם אני, אבל כשאני רואה את הסרט אני עדיין מרגיש שאני שם".
6 צפייה בגלריה
"בלתי נתפס בעיני איך דת כלשהי יכולה לגייס את האל עבור מוות". דן פאר
(צילום: יהודית רקובסקי, לע"מ)
שילמת גם מחיר נפשי על העשייה הזאת.
"כן. אני ממש רוצה כבר להגיע לאיזה תהליך של ריפוי עם עצמי, אני עדיין לא מצליח. הפסיכולוגית שלי ממש לא הבינה למה אני עושה את זה. היא אמרה לי שכולם בעצם כרגע התחילו תהליך של ריפוי ורק אני ממשיך להתעסק בתופת. אחרי שהסברתי לה היא אמרה שאולי באמת זה סוג של ריפוי עבורי, אבל היא ממש לא ממליצה לי לעשות את זה. זאת הייתה תקופה מאוד קשוחה אבל כבר הייתי בפנים, ועכשיו זה היה לצאת ולתת לאנשים אחרים להיכנס או להישאר ולהבין שאנחנו כרגע במערכה וצריך לעשות איפה שאפשר. אמרתי לעצמי שאין ברירה, רק אחרי שהסרט יצא לעולם יתחיל ריפוי ואחזור לישון כמו שצריך".
יש סרטון שלא יוצא לך מהראש?
"מה שמרסק אותי זה כל מה שקשור לילדים. באחד הימים ביקשו ממני למצוא שם של נעדר, ובדרך כלל הייתי מוצא את הבן אדם ברשת תוך גג חצי שעה. אבל היה שם אחד שלא הצלחתי למצוא בשום מקום ולא הבנתי איך זה שאין לו שום שריד אינטרנטי. כשהורדתי י' מהשם מצאתי בגוגל משפט שאמר 'ברכות על הולדת..' וראיתי שזה ילד בן ארבע. אז הבנתי למה אין לו פרופיל באף רשת. כנראה שהשם שלו הסתנן בטעות לרשימת הנעדרים מהמסיבה מרשימת נעדרים אחרת, וזה היה שלב שבו התפרקתי וביקשתי עזרה טיפולית, כי הנפש שלי הגיעה לרוויה ולא יכולתי להמשיך. דיברתי עם פסיכולוג שהיה צמוד אלינו בחמ"ל כי הבינו שאנחנו צריכים להיות עטופים בתמיכה מקצועית.
"זה מתחבר לסרטון מזעזע אחר שראיתי, שבעקבותיו לא יכולתי יותר לראות סרטונים. ילד בן שמונה, שהיה שרוף כולו, העבירו אותו ברכב לעזה וצילמו אותו. ילד מפויח לחלוטין וזה משהו שלא יוצא לי מהראש עד היום ואני לא יודע איך אני אוכל להוציא אותו מהסיסטם שלי. גם את סרטון הזוועות לא ראיתי, ולא נראה לי שאני אראה בעתיד. זאת אחת הסיבות שלא רציתי שבסרט יהיו דברים כאלה, לא רציתי לצלק אנשים".
יש הרבה אזכורים של אלוהים בסרט, מצולמים שקוראים לאלוהים לעזור להם. זה משהו שהיית מודע אליו במהלך העריכה?
"היינו מודעים לזה אבל זה לא היה מכוון. דיברתי עם האנשים שצילמו את עצמם ולפעמים אלה אנשים לא מאמינים, אבל יכול להיות שיש משהו ברגעים האחרונים שלך, שגם אם אתה חילוני גמור אתה אומר שאולי שווה לי להתחיל עכשיו, אולי זה מה שיעזור. שמעתי גם אנשים מעוטף עזה שהתראיינו ואמרו 'שמע ישראל', למרות שתיארו את עצמם כאנשים נטולי אמונה. מה שנורא בסרט בקשר לאלוהים זה הגיוס שלו לטובת הטבח הנורא שהיה שם. אללה הוא אכבר, ובשמו בוא נרצח אלפי יהודים. בלתי נתפס בעיני איך דת כלשהי יכולה לגייס את האל עבור מוות".
"לא מבין את האכזריות, לא ניתן להכלה שיש רוע כזה בעולם"
לטובת עבודת העריכה גייס פאר שני עורכי וידאו, לב גולצר ונדב דירקטור, שיחד עם פאר פיצחו את השפה הקולנועית של הסרט, שכללה לא מעט אתגרים טכניים ונפשיים. עד שנפגש עם פאר לצורך העבודה על הסרט, נמנע דירקטור במכוון מצפייה מסרטוני זוועה. "זה הרגיש לי לא מכבד כלפי הקורבנות", הוא מסביר' "כשנפגשתי עם דן בפעם הראשונה הייתי קצת סקפטי לגבי האפשרות ליצור סרט שלם שעשוי רק מחומרים כאלה. חשבתי שזה עלול להיראות כמו סרט הסברה שמנסה לזעזע באמצעות הצגה של האלימות הנוראית שהתרחשה שם".
אחרי השיחה והצפייה בחומרים, דירקטור כבר חשב אחרת. "הבנתי שיש בחומרים האלה הרבה יותר, יש בהם מנעד שלם של רגשות ותכנים. הרבה רגעים קטנים ואינטימיים, לא בלי ערך חדשותי בהכרח אבל מלאים בחמלה, צחוק ורוח נעורים. הסרט הזה הוא לא רק על הרגעים הקשים אלא על איך האנשים שהיו שם עברו את הרגעים הקשים האלה, איך הם התמודדו עם האימה ואיך הם הצליחו להתגבר עליה. אני חושב שזה הכוח של הסרט, שהוא מתאר חוויה קולקטיבית של אלפי אנשים דרך המון נקודות מבט של רגעים קטנים".
אילו סרטונים הכי נגעו לליבך?
"אלה של אנשים שמתקשרים להורים שלהם, לבקש מהם עזרה או להיפרד מהם".
איך מתמודדים עם דבר כזה נפשית?
"כל מי ששומע שערכתי את הסרט דבר ראשון שואל אותי אם אני בסדר, אומר שזה בטח היה נורא קשה מבחינה נפשית לערוך את זה. אני חושב שאנשים מדמיינים דברים הרבה יותר קשים ואלימים ממה שבאמת מוצג בסרט, וחשוב להגיד שזה לא דומה לסרטי הסנאף שמופצים בטלגרם. רוב המראות הקשים בסרט מטושטשים. אבל זה נכון שחשיפה לחומרים כאלה על בסיס יומי היא לא דבר פשוט. אני חושב שהידיעה שעשינו משהו מאוד חשוב, שהעולם צריך לראות, שמרה עלינו ממוקדים במטרה".
בפאר עלתה ההבנה שאין צורך ללוות את הסרט בעדויות משום שהחומרים חזקים ועומדים בפני עצמם. "הדמות המרכזית שבנינו פה היא הסרט עצמו", הוא מסביר. את העובדה שרוב הסרטונים בטלפונים ניידים מצולמים ורטיקלית הוא פיצח באמצעות פיצול המסך לשלושה סרטונים בו זמנית, והשתמש בהם כדי להעצים רגעים מסוימים באמצעות ניגוד בין הסצנות. "הרבה אנשים סיפרו על הקושי לצפות במחבלים מתקרבים בזמן שהאנשים במסיבה רוקדים, זאת בדיוק העריכה המקבילה, שבזמן שהם רוקדים את האושר והאהבה והסמים והכיף - הם מגיעים כדי לרצוח ולטבוח", הוא מוסיף.
"ארן מסס, הבחור שמתועד בסוף כשהוא מגיע לאירוע ושואל שוב ושוב אם יש מישהו בחיים, אמר לי שכשהוא ראה את הסרט הוא בעצם עשה בפעם הראשונה את החיבור לסצנה שהוא צילם. כי הוא צילם מסיבה של גופות. הוא הגיע לשם וראה 240 גופות וזה לא עוזב אותו, וכשהוא ראה את הסרט הוא ראה את הגופות האלה כאנשים חיים וזה גמר אותו. הוא אמר שבפעם הראשונה הוא הבין שהמסיבה שהוא ראה התחילה כמסיבה אחרת, וההבנה הזאת היא משהו שהוא לא משתחרר ממנו".
6 צפייה בגלריה
"אחת התגובות הכי נפוצות היא 'לא הצלחנו לנשום, אבל אי אפשר להפסיק להסתכל'". דן פאר בהקרנת סרטו #NOVA
(צילום: דנה קופל)
זה דור שמצלם את עצמו כל הזמן גם במצבים מאוד קיצוניים. זה הפתיע אותך?
"לא, כי אנחנו גם חלק מהדור הזה, אני בטוח שגם אני הייתי מצלם. זה דור שמצלם את עצמו מהרגע הראשון באהבות, בחגיגות ובזוועות. איך אפשר לא לצלם את עצמך כשאתה בסיטואציה כזאת ואלה אולי הרגעים האחרונים שלך? לא יודע אם תוך כדי הבריחה והריצה, אבל אם הייתי מרגיש שהחיים שלי עומדים להיגמר הייתי רוצה להשאיר סרטון פרידה ליקירים שלי, להגיד להם שאני אוהב אותם, שאולי לא אצא מזה בחיים וזה הרגע האחרון שאני שולח לעולם. תחשבי על השואה, אם היו אז טלפונים סלולריים הכול היה מתועד, ולכי תדעי, יכול להיות שזה היה נפסק עוד קודם בזכות התיעוד".
היו עוד דילמות במהלך העריכה?
"היה לנו חשוב לשמור על אמינות בצורה המרבית. לא לעשות שום מניפולציה ולהתייחס רק למה שאנחנו יודעים שאפשר להתאים לטיימליין שבנינו. הייתה שיחה אחת של חמאסניק שמתקשר להורים שלו ואומר להם 'אמא ואבא, רצחתי 10 יהודים, אני עם דם על הידיים תהיו גאים בי'. והם שמחים וגאים ויש שם חגיגה של מוות והתפארות על רצח של יהודים. שמנו את זה בסוף הסרט אבל לא היינו בטוחים אם השיחה הזאת קשורה לאירוע המסיבה או שהוא רצח אנשים מאחד היישובים, ובגלל שלא מצאנו תשובה הוצאנו את זה מהסרט. הבנו שאי אפשר, כי יבדקו אותנו בעולם כשזה יצא וכל דבר קטן שיוכלו לפרש כפייק יהיה בעוכרינו".
לא חששת שבשלב מסוים הצופה ירגיש שזה יותר מדי?
"אחת התגובות הכי נפוצות ממי שצפו בסרט לפני שהוא שוחרר הייתה 'לא הצלחנו לנשום, אבל אי אפשר להפסיק להסתכל'. הסרט באמת מאוד אינטנסיבי ורציתי שהצופה ירגיש כל הזמן על הקצה, שיהיו דפיקות לב, שירגיש שהוא באירוע. בשלב מסוים הבנתי שאני צריך לתת לצופה רגע שבו הוא יוכל לנשום. לקראת הסוף יש סיקוונס שאני קורא לו 'דממת המוות', כשהם מתחבאים בשיחים ומצלמים את עצמם ואת הטבע, ואתה שומע את הכדורים שורקים מסביב והם בשקט. זה רגע שבו הצופה יכול לנשום לפני שהוא צולל שוב להמשך הצפייה. בסוף הסרט יש פלאשבק למסיבה שבו כולם שוב רוקדים, כי רציתי לסיים עם תקווה, רציתי אור לבן שאומר 'אפשר יהיה להמשיך לרקוד, לא נפסיק לרקוד למרות הכול'. מי שחוגג את האהבה - בסופו של דבר ינצח את מי שחוגג את המוות".
בטח היית צריך להגיד את זה לעצמך תוך כדי העבודה.
"אמרתי את זה לעצמי כל הזמן. ראיתי את הסרט הזה כל כך הרבה פעמים ובכל פעם אני מתוסכל מהרוע, לא מבין את האכזריות הזאת. זה לא ניתן להכלה שיש רוע כזה בעולם. גם הקונספציה שלי השתנתה. כל הזמן הסתכלתי על הצד השני כאילו הוא כמוני, רוצה לחיות באהבה ובשלום, אבל אחרי מה שקרה אתה אומר לעצמך 'רגע, זה לא המצב'. אני בדיסוננס מטורף מאז 7 באוקטובר, אני בן אדם שונה, כמו כל המדינה".
