"אני חווה הרבה בדידות במלחמה הזאת".
פלטתי בדרך הביתה.
נסיעת לילה.
אני נוהג. ידידה טובה במושב שלידי.
אחרי 20 דקות של שתיקה וכביש אספלט שחור שמתפתל מלפנינו, שברתי את הדממה עם הווידוי הזה.
אחר כך המילים נשפכו ממני בלי שליטה.
סיפרתי לה שחיימקה כבר שלושה חודשים במילואים.
חוזר לגיחות קצרות רק מדי פעם.
סיפרתי לה שאני לא בנאדם שיודע להיות לבד (כאילו שהיא לא יודעת).
שמאז ומתמיד היה איתי מישהו.
שיש בי איזו חרדה ילדית כזאת.
אבל הנה המלחמה הזאת באה והציבה מולי את הפחד הכי גדול שלי.
כאילו אומרת לי: "זה השיעור שלך. אין לך ברירה אלא לעבור דרך הפחד הזה".
כי מאז 7 באוקטובר אני לגמרי לבד.
לבד בקפה.
לבד ב"הותר לפרסום" של הבוקר.
לבד בסידורים.
לבד בנסיעות.
לבד בחביתה של הערב.
לבד מול סדרה בנטפליקס.
לבד בכוס יין.
לבד בסיגריה במרפסת, ואני בכלל לא מעשן.
לבד מצחצח שיניים.
שם שעון.
לבד במיטה.
לפעמים אני לוקח כדור שינה שיגאל אותי מהמחשבות.
לפעמים העיניים נטרקות בעצמן, תודה לאל.
ושוב אותו לבד בבוקר שלמחרת.
לא פלא שמתחילת המלחמה מצאתי את עצמי חוזר כל כך הרבה פעמים לעפולה.
לאימא שלי מכינה את אותה עוגת תפוזים פשוטה כבר 30 שנה.
לאבא שלי שתמיד חוזר על אותה בדיחה.
לחדר הנעורים שלי עם צלקות הדבק שנותרו על הקירות מהפוסטרים שתליתי.
הכול מוכר. הכול מוגן. שום דבר רע לא יכול לקרות לי.
שם אני אף פעם לא מרגיש בודד.
אני מסיים את מבול המילים וקולט שהיא בוהה בחלון ושותקת.
"וואי, אני מצטער שנפלתי עלייך ככה. פשוט ביומיום אני נושך שפתיים וחייב להחזיק מעמד בשביל חיימקה. לא יכול להתפרק. לא יכול להתבכיין. אם הוא שומע אותי נשבר, גם הוא נשבר. והוא לא יכול להרשות לעצמו להישבר עכשיו. אז אני חייב להיות חזק בשבילו. בשבילנו".
היא המשיכה לשתוק.
חשבה קצת.
ועוד קצת.
ואז לחשה: "תגיד תודה שיש לך מישהו להיות חזק בשבילו".
היא לא הייתה צריכה להוסיף כלום.
הבנתי הכול.
לקראת סוף הנסיעה היא כבר לא יכלה להתאפק:
"להיות רווקה במלחמה זה חרא".
והופ! גם אצלה נפתח הסכר.
היא סיפרה לי איך זה מרגיש שאין לך מישהו לעבור איתו את הגיהינום הזה.
איך היא מוצאת את עצמה יושבת לבד בממ"ד כשיש אזעקה, ומתה שיהיה איתה מישהו להריץ איתו דאחקות כדי לשחרר את המתח.
מישהו שיחבק אותה.
מישהו שיסתכל לה בעיניים וירגיע אותה.
יבכה איתה.
מישהו שידאג לה.
ושהיא תדאג לו.
היא סיפרה לי שלפעמים עוברת לה מחשבה בראש שאם משהו יקרה לה, אף אחד בכלל לא יידע.
סיפרה שקשה לחזור מתחושת הביחד ששוררת בחוץ אל תחושת הלבד שבפנים.
לחזור אל בית ריק.
לשבת מול דני קושמרו.
להיכנס קצת לאפליקציה.
לגלות שכל הגברים החליפו לתמונות עם מדים כי זה סקסי.
סיפרה שהיא משתדלת להישאר עסוקה.
לא תמיד הולך לה.
היא חתמה את הווידוי ב"אני לא מסכנה, שלא תבין לא נכון".
והיא באמת לא מסכנה, הבחורה הזאת.
נהנית מהרווקות שלה בדרך כלל, עפה על החיים.
אבל וואלה, במלחמה – אתה רוצה שמישהו יהיה לצידך.
כשהיא סיימה לדבר פתאום הבנתי שהתקופה הזאת שמה זרקור ענק על הבדידות שלנו.
כל אחד והבדידות המסוימת שלו.
כל אחד וההתמודדות שלו.
כל אחד והמקומות שבהם זה רק הוא מול עצמו.
כל אחד והדברים שהוא נאלץ לבוא איתם במגע פתאום.
ואין יותר קשה או פחות קשה.
זה פשוט משתנה מאדם לאדם.
חשבתי על ההורים שלי.
וידעתי שגם הם מרגישים בודדים, אפילו שהם ביחד.
חשבתי על זה שכשהייתה אזעקה הם לא יכלו לרדת למקלט כי אבא שלי על כיסא גלגלים.
אימא שלי הסיעה אותו מהר-מהר לחדר המדרגות, והם עמדו שם והרגיעו אחד את השנייה.
שני אנשים בני כמעט 80 שעומדים בפרוזדור בבניין ישן בעפולה, ומחכים.
"מה אתה דואג לנו? חיינו כבר את כל המלחמות", אימא שלי הרגיעה אותי בטלפון למרות שאני זה שהתקשרתי כדי להרגיע אותה.
וחשבתי על חיימקה.
שעקרו אותו מהחיים שלו לפני שלושה חודשים.
והוא בטח חווה בדידות גדולה.
רחוק מהבית שלו. מהשיגרה שלו. מבן הזוג שלו. רחוק מכל מה שהוא מכיר.
והוא אחד כזה שלא מדבר. ולא משתף. ולא מתלונן. בכל פעם שאני שואל אותו איך הולך שם, הוא עונה: "על הכיפאק", ומשנה את הנושא.
אבל לפעמים כשהוא חוזר לישון פה, הוא קופץ בלילה מחלום רע.
ואני יודע שהשתיקות שלו מדברות יותר ממילים, ושקשה לו, אבל הוא אף פעם לא יודה בזה.
אז אני פשוט מרעיף עליו אהבה, בלי יותר מדי שאלות.
שולח לו הודעת לילה טוב בכל לילה, דואג שבכל גיחה הביתה יהיה לו את היוגורט שהוא אוהב במקרר, וקונה פרחים בעגלה של דוד כל שישי.
וחשבתי על גיסתי.
שבן דוד שלה זיו נרצח ב-7 באוקטובר, ועל זה שעשו לו שתי הלוויות כי רק בשלב מאוחר יותר מצאו את הגופה שלו בעזה.
אני חושב על זה שהיא דוּלה, ועוזרת להביא חיים חדשים לעולם.
ואיזו עירבוביאדה מוזרה ואירונית – לקבל ילדים טריים לעולם בתוך כל המוות הזה.
לשמוע בכי תינוקות לצד זעקות אבל.
לשאול את עצמך: לאיזה עולם הילדים האלה נולדים?
ומשם המחשבות שלי גולשות לבדידות של הישראלים שגרים בחו"ל.
שרחוקים פיזית אבל קרובים בלב.
ואז לבדידות המאוד ספציפית של נשות המילואים הלביאות.
לבדידות של המילואימניקים.
של החיילים ששוכבים בשטח.
של המפונים שנעקרו מביתם.
אלוהים, לבדידות של החטופים.
ואני מבין עד כמה המלחמה הזאת קשה ברמה הקולקטיבית. המדינית. הצבאית.
אבל עוד יותר - עד כמה היא קשה ברמה האישית. לכל אחד ואחת מאיתנו, עם החיים הקטנים שלו.
איפה זה פוגש אותנו? עם מה זה גורם לנו להתמודד? איפה זה מגדיל אותנו ואיפה זה מפיל אותנו? דרך איזה כאב ספציפי המלחמה הזאת מעבירה אותנו?
כל אחד והזירה שלו –
בזוגיות.
ברווקות.
מול ההורים.
מול הילדים.
מול עצמו.
והבדידות הזאת, שעלתה על סטרואידים במלחמה, זועקת עוד יותר על רקע תחושת הביחד. תחושת הקהילתיות. אל מול הרשת האנושית הצפופה והמדהימה שיצרנו פה.
מוזר שאפשר להרגיש ביחד ולבד באותה הנשימה.
שבסוף, אדם אכן בתוך עצמו הוא גר.
אבל וואלה, זה עוזר אם יש שכנים טובים.
עצרתי את הרכב, ושנייה לפני שהיא באה לרדת, זרקתי לה:
"אולי אעלה אלייך, נזמין אוכל מושחת ונראה סדרה?".
היא הנהנה ואמרה – "יאללה, בוא נהיה לבד ביחד".
