כשאת בתחתית, עדיף לפעמים להפסיק להילחם / לפני הקורונה עבדתי על מופע משלי והצגה בקאמרי, עד שפרצה המגפה ועברתי ממאה לאפס. כלום. נאדה. ישבתי בבית בחלוק, עם גומיית סקראנצ'י בשיער, והטלפון לא צילצל. כשכבר התקשרו זה היה בטעות. ואז הגיעה ההידרדרות הקשה - הרבה אלכוהול, פצעים על הפנים, פריחות מטורפות, התקפי חרדה. הגעתי לסוג של תחתית והבנתי שאני חייבת לקבל את המצב החדש. אחרי 25 שנה של עבודה נתתי לעצמי להיסחף לכלום עם ביטחון מבפנים שיהיה בסדר. בינתיים ניקיתי שולחן - נפרדתי מסוכנות שהייתי בה 20 שנה, עזבתי את התיאטרון, הפסקתי עם המופע. אני לא חושבת שזה אומץ, זה להסתכל למציאות בעיניים ולצמוח מהקושי. היום, אחרי שנתיים שלא עשיתי בהן כלום, אני חוזרת לבית ליסין, יש לי סוכן חדש והצגה חדשה, "שיפוצים" שעולה בסוף מאי. העפתי מהחיים כל מה ששאב ממני אנרגיה, שהשאיר אותי עם איזה חור בבטן, שלא היה בדיוק שלי. זו הרגשה טובה.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לא חייבים לדמם כדי להשתנות / ההתמכרות שלי לאלכוהול היא סיפור ארוך של הרבה שנים שהלך והחמיר. זה התחיל בגיל 12, כתוב לי באיזה יומן אישי ששתיתי בירה כבר בכיתה ו'. אבל אז אף אחד לא ידע לקרוא לזה בשם. למה זה התחיל? הסיבה העיקרית היא קושי בהתמודדות עם המציאות ועם רגשות, טובים או רעים. הרצון להעלים כל רגש שעולה לך. לא חייב להיות לך רע כדי שתתחיל לשתות, זה פשוט חוסר יכולת לחוות את הסיטואציה, את הרגש או את הזיכרון שעולה לך. איך יצאתי מזה? לא בעקבות איזה אירוע דרמטי, לא ששכבתי בתעלה כשאני שותתת דם. זה היה הרגע הכי רגיל אבר. פתאום בגל השני של הקורונה משהו מבפנים פשוט נשבר אצלי. שם הבנתי שאו שאני לוקחת את עצמי בידיים או שאני מאבדת הכול.
אני מזל עקרב, ואנחנו אנשים מיניים ונקמנים / קשה לספור את כמות האנשים שהייתי עושה להם קונג פו על התחת, אבל אני כמובן נגד כל סוג של אלימות, מילולית ופיזית. לכן גם לא האמנתי כשראיתי כוכב בסדר גודל של וויל סמית' נותן סטירה לכריס רוק באוסקר, בשידור חי. אבל מה שהיה באמת מדהים, היה הדרך שבה רוק כבש את העלבון והיצר והאגו הגברי והמשיך הלאה. מיליארדי אנשים ראו אותו חוטף את הסטירה המצלצלת הזו, מוחל על הכבוד ומבליג, זו עבודה פנימית של בן אדם. משהו במוח ההגיוני שלו ולא במוח הרגשי התעשת. אולי הוא מטופל אצל מישהו טוב. סמית' לעומת זאת היה צריך לוותר על האוסקר. להגיד, "לא מגיע לי הפרס הזה". יכול להיות שאיזה שד השתלט עליו באותו רגע. אני מאמינה בשדים כאלה.
את יכולה גם להזדהות עם הקורבן וגם לתמוך בחבר / אסי עזר הוא חבר מאוד טוב שלי ואני מאוד אוהבת אותו. בפוסט שהעליתי אחרי שהוא הואשם בהטרדה מינית של השחקן יהודה נהרי, כתבתי שאני לא לוקחת צד, שאני לא יודעת מה היה שם, שלא הייתי איתם בחדר. אני מכירה את אסי המון זמן, ומעולם לא ראיתי אותו שבור ככה. אני מודעת לצדדיו הטובים והפחות טובים, אבל הוא לא אדם כזה. כמובן, אם אנשים שמוסמכים לכך יגידו שזה קרה אז זה נורא, לא משנה אם הוא חבר או בן משפחה שלי. זה לא סותר את העובדה שאני אוהבת את אסי בכל ליבי ומאחלת לו שהפרשייה הזו תהיה מאחוריו. ואני גם אמשיך לאהוב אותו. בכלל, אנחנו שופטים אנשים נורא מהר, ממליכים מלכים ומיד מורידים אותם. רק שיש כל כך הרבה צבעים בין השחור ללבן, ואני לא חייבת לבחור. יש לי את האפשרות והיכולת להבין את שני הצדדים.
הטרדה מינית מפתיעה אותך בכל פעם מחדש / חוויתי המון הטרדות מיניות בתחילת הקריירה ובכל פעם שזה קרה, נאלמתי דום. יש כאלה שיודעות לתת בעיטה בביצים ברגע הנכון. עד כמה שזה מוזר לשמוע, אני לא כזאת. כל הזמן אמרתי לעצמי, בפעם הבאה אני מתעשתת, ולא. ההתנהגות השוקיסטית שלי חזרה על עצמה שוב ושוב. היום אני לא חושבת שמישהו יעז להטריד אותי מינית, ואם כן, אני מאמינה שאגיב כראוי. המקום האילם שלי כבר לא ישתלט. אני יכולה להגיד למי שעדיין נתקלת בזה שהדלתות בתיאטרון ובכלל עכשיו פתוחות, והאוזן קשבת, ולא צריך להתבייש יותר ובטח לא לשאול איך הבאת את זה על עצמך. אלה מחשבות שאסור להעלות יותר.
העונש שלנו זה לא "בעצב תלדי בנים", זה שאף פעם לא נהיה מרוצות מאיך שאנחנו נראות / גם מיטב דוגמניות הצמרת ימצאו פגם בעצמן. אני מתה להגיד "זה מה יש", אבל לא יודעת אם זה אפשרי. תמיד יש לי ביקורת על משהו. כשאני עולה במשקל, יורד לי החשק לצאת מהבית. אולי זה קטע כימי, אבל פחות בא לי להתלבש ולהתייפייף. בתקופות שאני שומרת יש לי הרבה יותר שמחת חיים. למרות זאת, הפרעת האכילה היחידה שיש לי היא כשמפריעים לי לאכול. אני גם פחות מאמינה בפעילות ספורטיבית. איפה האובססיה שלי? שכשאני מחליטה לרדת במשקל אני נכנסת לזה בכל הכוח. זה תמיד קשור לעבודה, כשגילמתי את ג'ודי גרלנד סתמתי את הפה ועבדתי הרבה בחזרות. אם לא הייתי שחקנית היו כנראה מרימים אותי במנוף מקרוון בווסט-וירג'יניה, אבל המקצוע מחייב. בהיריון אכלתי בשביל שניים, אבל שני אנשים מאוד שמנים. עליתי 40 ומשהו קילו. אמרתי שאם אני לא יכולה לרקוד טראנס, אסתפק בשומן טראנס.
אני לא מגדירה את עצמי כפמיניסטית / אני בעד שוויון לנשים והעצמה נשית בכל הכוח, אבל המילה הזאת מתקשרת אצלי לדברים אלימים ואני נגד אלימות. אני אוהבת מאוד נשים, חושבת שמקומן בפסגה, ומנסה לעזור להן להגיע לשם, אבל לא תשמעי אותי אומרת מילים מפוצצות. גם כל המחאות באינסטגרם, עם מפורסמים שכותבים על כף היד "תתעוררו" משגעות אותי. איך להתעורר? בשש בבוקר? אם משהו באמת חשוב לך, קום ותעשה. כשאת מרטשת את התמונה שלך ומדברת על זוועות, זה לא באמת פותר את הבעיה. אני לא חסידת אומות העולם אבל בדברים שחשובים לי אני עושה. מנצלת את הפרסום לקדם אג'נדות כמו עזרה לניצולי שואה, כמו מלחמה באלימות נגד נשים, מקדמת חוזק נשי. אבל אם תשאלי אותי אם אני פמיניסטית? לא.
זכותו של כל אחד להגיד מה שהוא רוצה, זכותי לא לספור אותו / בתחילת הדרך קיבלתי ביקורות קשות, לא לוטפתי ולא פונקתי. ברור שנעלבתי, כשכותבים עלייך דברים נוראים את נפגעת, אומרת לעצמך, אולי אני באמת גרועה. השינוי הגדול הגיע בעקבות מופע היחיד שלי. להצגה השלישית הגיעה מבקרת כדי לכתוש אותי בעיתון "הארץ". זו לא הייתה ביקורת, זה היה טוקבק ארוך, אלים. אחרי כמה פסקאות הפסקתי לקרוא. היא כתבה שם שעם איך שאני נראית, אני לא יכולה לדבר על חוסר ביטחון של נשים. נחתה עליי משום מקום, בלי קשר למציאות. מיה של פעם הייתה מתרסקת, עוזבת את הארץ ואומרת, "אני אראה לה מה זה, אהיה יותר טובה!", הפעם זה כל כך לא הזיז לי. היא תמשיך לכתוב, ואותי יזכרו בסוף. אני מאוד אוהבת את המופע שלי ועומדת מאחורי כל מילה שאמרתי בו. הוא עובר כרגע כל מיני שינויים, אבל עוד יחזור ללא ספק, זהו פרויקט חיי.
אמליה היא לא גרסה משופרת שלי, היא גרסה של עצמה / פעם אמרתי שאחרי שאמות אני רוצה שיזכרו אותי בזכות התפקיד הזה והתפקיד ההוא, היום אני מבינה שהשינוי שאביא לעולם הוא הילדה שלי. מה היא רוצה להיות כשתגדל? זה נע בין רקדנית, לרופאה, לשחקנית. כן, יש בה את הגן, נדבקה הילדה. אני כל הזמן אומרת לה שהיא נהדרת בדיוק כמו שהיא. אני מקווה שהיא תהפוך את העולם הזה ליפה יותר, לצודק יותר, לטוב יותר.
בישראל שואלים כל הזמן על ילד נוסף, זה לא מפריע לי / כשילדתי את אמליה שותקה לי הרגל לחצי שנה מהאפידורל. עברתי גיהינום. בנוסף, גם נאבקתי להניק ולא הצלחתי, עד שבסוף הגיעה חברתי עדי אשכנזי עם חלב שלה שהיא שאבה, ואותו נתתי לאמליה. לצד הטיפול ביצור חסר ישע, עשיתי כל יום פיזיותרפיה. הייתי מסתכלת על אנשים ברחוב ואומרת, "כוס אמא שלכם, על מה אתם מתלוננים? אתם יכולים ללכת!". אני חושבת שחלק מהסיבה שאני לא רוצה עוד ילדים, זה מהפחד המשתק שזה יקרה שוב. התחושה ברגל חזרה לאט-לאט, אבל המשכתי להסתובב עם סד והליכון כי פחדתי לקרוס. ואז הבנתי שהסד רק מאט אותי. כשהורדתי אותו, התחלתי לרוץ. אותו דבר גם בחיים: מגיע רגע שבו את מבינה שהחומות שפעם הגנו עלייך מאיטות אותך ושגם אם את נופלת, לא קרה שום דבר.
לילדים אין פילטר "פריז" ו"אבו-דאבי" / "שקשוקה" ב"כאן חינוכית" היא הצלחה מטורפת, משהו כמו 28 מיליון צפיות, אמיתי. גם כי היא לא מפלטרת ולא מייפייפת. בעונה הקודמת הייתה משפחה של גייז, פרק על הפרעות אכילה. אנחנו מדברים על אבטלה ועל סרטן. הטקסטים שאבנר ברנהיימר ואסיה לבטוב כתבו כל כך בגובה העיניים והילדים שמשחקים שם פנומנליים. גם אצלנו בבית אי-אפשר לעבוד על אמליה. קורה שערן ואני מתווכחים או מדברים על נושאים שאני לא רוצה שהיא תשמע, והעורמה הזאת, יש לה אוזניים של פיל. היא בת שמונה, וכשהיא שואלת על מה דיברנו ואני עונה, "על חברה", היא אומרת, "אני יודעת שאת משקרת לי אמא".
העבודה לא עושה אותי מאושרת בהכרח / מרוב הטרפת והרצון להישאר רלוונטית, לא נתתי לעצמי לנוח ובטח שלא הרחתי שום זר של דפנה. במהלך הקריירה זחלתי, ירדתי על הברכיים, הלכתי, רצתי, התרסקתי וצלעתי ובסופו של דבר הבנתי שגם אם אני נכשלת בעבודה, זה לא אומר שנכשלתי כאדם, ולהפך. אם אני יושבת בבית, זה לא אומר שאני שחקנית לא טובה. פתאום עלו לי גם שאלות עמוקות יותר של "האם זה כל מה שיש?" גיליתי שהאושר האמיתי עבורי זה להיות בנתינה.
שום דבר לא מצדיק חרם / זה התחיל בכיתה ו', כשסירבתי להיות החלשה שנגררת אחרי מלכת הכיתה. עברתי ניתוק חברתי בתקופה של "בית צבי", כי הייתי כל כך חסרת ביטחון שהקרנתי אובר-ביטחון ואנשים לא רצו להיות בחברתי. שם למדתי שבמקום להתעטף בשריון, עדיף ללבוש את הפגיעות. עכשיו אני מדברת עם מיה המוחרמת, אומרת לה, "זה לא באשמתך". המזל שלי הוא שגם אז סירבתי להיות קורבן, ואיפה שלא הייתי בסדר, תיקנתי את דרכיי. אם לא ראיתי מישהו ממטר מאיזו אגו-מאניה הצרתי על זה מאוד. עד היום אני חושבת אחרת, או מגדירה דברים אחרת. הרבה פעמים אנשים לא אוהבים את זה. בסדר, שלא יאהבו.
זוגיות זה קשה / חייבים ללמוד את האדם מולך ולאפשר לו להיות מי שהוא, וזה לא פשוט. ערן ואני 12 שנים יחד. נפגשנו בבר, ראיתי אותו, היה שם משהו שאני לא יודעת להסביר, והשאר היסטוריה. שנינו גם רגועים וגם אש ותמרות עשן. הוא הכיר אותי מפורסמת, ומספיק בטוח בעצמו בשביל להרגיש עם זה בנוח ולא להיות מובך. להפך, הוא מאוד גאה בי. חגגתי לו עכשיו יום הולדת 50 והשקעתי מאוד באהבה מאוד-מאוד גדולה כדי שיהיה מאושר ושמח.
עדיף להתבגר על האלטרנטיבה / כמו שהמקצוע לא מגדיר אותי, גם הגיל לא מגדיר אותי. אני בת 46 ובעיקרון סבבה עם ההתבגרות, גם כי אין לי מה לעשות בקשר אליה, אז עדיף שאהיה מרוצה. לא סבלתי את עצמי בת 30. גם לא בת 20 וגם לא בת 16. וואלה, היום לא רע לי. עושה מה שצריך רק ברמת הבייסיק כדי לתחזק. יש נקיקים ליד האף? כשהפריע לי עשיתי מילויים. אבל אני לא מאלה שכל שני וחמישי נמצאת במכון להסרת אישיות מהפרצוף.
