אמש (ה'), נפתח פסטיבל הקולנוע ירושלים בהקרנה חגיגית של הסרט "גולדה", סרטו המדובר של זוכה האוסקר גיא נתיב, בכיכובה של הלן מירן - שאף נכחו באירוע. היצירה מתארת את בדידותה של ראש ממשלת ישראל, מנהיגה מעוררת מחלוקת, בשלושת השבועות שבהם התרחשה מלחמת יום כיפור. כמה גבות צדקניות הורמו כאשר נודע שמירן, שחקנית בריטית לא יהודייה, לוהקה לתפקיד גולדה מאיר. הוויכוח סביב סוגיית ה-Jewface הוכיח פעם נוספת עד כמה תקינות פוליטית קיצונית עיוורת לכל שיקול אמנותי. זה לוקח בדיוק דקה אל תוך הסרט כדי להיווכח: הלן מירן היא גולדה.
קטע מתוך "גולדה"
סרטו של נתיב (שזכה באוסקר על סרטו הקצר "סקין" מ-2018) שהוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל ברלין בפברואר האחרון, נפתח עם הגעתה של גולדה להעיד בוועדת אגרנט שהוקמה כדי לחקור את אחריות הדרג המדיני והצבאי לפרוץ המלחמה. זוהי בחירה תסריטאית בעייתית במקצת, משום שדיוני הוועדה אינם עומדים במוקד הסרט, וממילא עניינו אינו ברשלנות הדרגים. אדרבא, הסרט נמנע כמעט מלעסוק בתקופה שקדמה למלחמה (הוא מתחיל שעות ספורות לפניה כאשר ראש המוסד צבי זמיר מציג בפני גולדה מידע מודיעיני מדאיג), ומנסה דווקא להציג את גולדה כדמות פגיעה ונחושה, אימהית וסמכותית, כזו שמאלצת את מזכיר המדינה האמריקאי, הנרי קיסינג'ר (לייב שרייבר), לפני דיון מכריע על הפסקת אש, לאכול בורשט במטבחה כדי לא להעליב את המבשלת שורדת השואה שלה.
לביקורות סרטים נוספות:
תפקידי בכירי צה"ל הוטלו על כתפיהם של שחקנים ישראלים. ליאור אשכנזי הוא הרמטכ"ל דוד אלעזר, "דדו"; רותם קינן הוא צבי זמיר; דביר בנדק הוא ראש אמ"ן אלי זעירא; רמי הויברגר הוא שר הביטחון, משה דיין; ואוהד קנולר הוא אריק שרון. משהו צורם בדינמיקה שבין השחקנים הישראליים והדמות שמגלמת מירן, והמשהו הזה קשור בעיקר במבטא המלאכותי שהופך את נוכחותם למורגשת יתר-על-המידה. מצד שני, העובדה הזו כמו מדגישה את זרותה של גולדה בתוך מערך צבאי-גברי של קבלת החלטות, שבו היא האישה היחידה – דמות אימהית בין מצביאים, המקפידה לרשום ביומנה את מספרי הבנים-ההרוגים. היא אכן האם השולחת אותם אל מותם, והעובדה הזו מייסרת אותה.
"גולדה" נראה כמו יצירה המשלבת בין "המלכה", סרטו של סטיבן פרירס מ-2006 שהעניק למירן אוסקר על גילום דמותה של המלכה אליזבת' השנייה, ו"שעה אפלה" (2017) של ג'ו רייט, שזיכה את גארי אולדמן באוסקר על הופעתו כווינסטון צ'רצ'יל שנבחר להנהיג את הממלכה הבריטית ערב הפלישה הגרמנית במלחמת העולם השנייה. סרטו של נתיב מציג את גולדה בסיטואציה היסטורית ייחודית בקנה מידה עולמי: אישה העומדת בראש מדינה בשעת מלחמה המאיימת משמעותית על קיומה. הסרט מתמקד במירן-גולדה בצילומי קלוז-אפ שכמו מבודדים אותה מסביבתה ומנסים לחדור אל דמותה ולפענח אותה בשעה הטראומטית הזו.
הסרט, לפי תסריט מאת ניקולס מרטין ("פלורנס פוסטר ג'נקינס"), מתאר את הדינמיקה בין גולדה והעוזרת האישית שלה (קאמיל קוטן), כמו גם את הקשר המבוסס בעיקר על מבטים בינה ובין הקצרנית בישיבות הקבינט שבנה נלחם בתעלה. הסצנות הטובות ביותר בסרט הן אלה המתרחשות בין הנשים האלה, גם אם הן נמשכות זמן קצר, והן מעידות על כוונת הסרט לעסוק במלחמה מפרספקטיבה נשית. הילוכה האיטי של גולדה לאורך חדר המתים שדרכו היא מגיעה בחשאי, תוך כדי מהלכי המלחמה, לטיפולים בבית החולים נגד מחלת הסרטן שתקפה אותה, או העישון בשרשרת גם תוך כדי האשפוז מזהים את דמותה עם מוות. "האם והמוות" הוא שם אופציונלי לסרט האפקטיבי והראוי הזה, שבאחת הסצנות החזקות בו מתמקד בגולדה המאזינה לדיווחים בקשר של חיילים הנתונים תחת הפגזה כבדה בשדה הקרב בתעלה.
דמותה של גולדה עוצבה בעבר על-ידי אן בנקרופט בהצגה "המרפסת של גולדה" ועל-ידי ולרי הרפר בעיבוד קולנועי למחזה מ-2006, וזכורה בעיקר בזכות הופעתה של אינגריד ברגמן בתפקיד ראש ממשלת ישראל בסרט הטלוויזיה "אישה ושמה גולדה" (1982). מירן, שהתאפרה מדי יום במשך ארבע שעות, אכן נראית כמוה, ומעצבת דמות מאוד ארצית ואנושית, שונה מאוד מזו המאופקת והמרוחקת של אליזבת' השנייה. עם זאת, היא מוצאת מקבילה אחרת כפי שציינה בהקרנה בפסטיבל ברלין. "אם הייתה לה מקבילה היסטורית זו אליזבת' הראשונה במובן של המחויבות המוחלטת. אבל בהשוואה לאליזבת' השנייה, גולדה הייתה דמות שהביעה את עצמה יותר מבחינה רגשית. הייתה לה היכולת שכל מנהיג חייב שתהיה לו - להיות עצורה בספרה הציבורית, ויחד עם זאת ידעה להפגין חמלה".
פורסם לראשונה: 20:00, 20.02.23
