הבמאית נולה צ׳לטון, זוכת פרס ישראל, הלכה לעולמה היום (שישי) בביתה שבקיבוץ שדות ים והיא בת 99. צ׳לטון הותירה אחריה בת ונכדות.
השחקן דליק ווליניץ שליווה אותה בשעות האחרונות בחייה נפרד ממנה: "אני רק מתחיל לקלוט את האובדן", אמר בשיחה עם ynet, "היא הייתה המורה הראשונה שלי לתיאטרון. היא הייתה אכפתית באופן באמת נדיר שכל עוולה שאירעה מסביבה כאבה לה. היא לא הייתה מורה קלה בצעירותה, היו לה דרישות מאוד גבוהות, והתלמידים שלה העריצו אותה. היא נלחמה על כל נשימה ועל החיים שלה עד הרגע האחרון. היא לא רצתה לעזוב את העולם".
איגוד בימאי התיאטרון ספד לה: ״נולה היתה המורה של כולנו - מגדולי שחקני הוליווד ודרך רבים מעמודי התווך של התיאטרון הישראלי ועד למדריכי תנועת תרבות שממשיכים את דרכה גם היום בעיירות הפיתוח. נמשיך להילחם על דמותה של החברה הישראלית לזכרה".
פרופסור צ'לטון נולדה בשנת 1922, בת יחידה למהגרים מאודיסה שהשתקעו בניו יורק. היא למדה משחק אצל גדול המורים והבמאים בניו יורק, לי שטרסברג, והופיעה בהצגות רבות בברודווי, כמו גם בסרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה. במקביל החלה לביים ויזמה פרויקטים בימתיים רבים.
בשנת 1953 הקימה עם הבמאי לי נמץ בית ספר למשחק, ובין תלמידיה הרבים היו גם מייקל קיין ודסטין הופמן. עשר שנים לאחר מכן, לאחר ביקור בישראל, החליטה להשתקע בארץ ולהקים תיאטרון משלה. צ'לטון הקימה מסגרות לימוד שונות בתיאטרון הקאמרי, סמינר הקיבוצים ובית הספר למשחק בית צבי. במקביל הקימה סדנאות תיאטרון אזוריות לחברי קיבוצים ומושבים ברחבי הארץ.
בתחילת שנות ה-70 הצטרפה לחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, שם הקימה לאורך השנים דורות רבים של שחקנים. בהמשך עברה ביחד עם שותפה לדרך, השחקן והבמאי עודד קוטלר, לתיאטרון העירוני חיפה. ביחד עם "במת השחקנים" החלו השניים בפרויקט רב מימדים שעניינו קידומו של התיאטרון הדוקומנטרי בארץ, ובמסגרתו עלו הפקות כמו "חיילים מדברים", "דו קיום", "הימים הבאים" ו"מה אני חושבת על מלחמה".
בעבודתה תמכה במחזאות מקורית, ובקידומם של מחזאים בראשית דרכם, בהם יהושע סובול, הלל מיטלפונקט, איציק ויינגרטן ועדנה מזי"א, מחזאים ששינו את פני התיאטרון העירוני בחיפה והמשיכו לכתוב ולביים בתיאטראות המרכזיים בארץ. בדרכה הפדגוגית שילבה תמיד בין השאלות החברתיות לבין העשייה התיאטרונית תוך דגש על מוסר, מודעות חברתית ופעילות קהילתית. בשנת 1978 עברה ביחד עם קבוצת שחקניה לקרית שמונה, שם עבדו בעבודה קהילתית תיאטרונית עם נוער מקומי. ההצגה "אופניים לשנה" שהעלו הפכה לסרט בבימויו של רם לוי.
היא ביימה שורה של הפקות חברתיות ביניהן: "הומלסים", "חורף בקאלנדיה - סיפורו של מחסום" וכן "דארפור בבית". בכל אחד מהפרויקטים הללו הובאו דמויות משולי החברה בישראל אל מרכז הבמה. צ'לטון פיתחה שיטות עבודה ייחודיות לבניית ההצגות שכוללות יציאת השחקנים לאזורים מרוחקים ממרכז הארץ והתמקדות בבעיות חברתיות שתוך כדי עבודת מעבדה הופכות לעלילת ההצגה.
עבודתה הניסיונית באה לידי ביטוי במקביל ליצירותיה בתיאטרון החברתי והדוקומנטרי גם ביצירות מופת מהרפרטואר העולמי והישראלי כמו "ליל העשרים" ו"אחרון הפועלים" מאת יהושע סובול, "העיירה שלנו" מאת ת'ורנטון ווילדר, "הקייטנים" מאת מקסים גורקי, "על עכברים ואנשים" מאת ג'ון סטיינבק, "סופמשחק" מאת סמואל בקט וכן "אדם בן כלב" מאת יורם קניוק. ברשימות הפרסים שהוענקו לצ'לטון לאורך השנים ניתן לציין בין היתר את פרס כינור דוד ופרס מסקין.
בשנת 2013 זכתה צ׳לטון בפרס ישראל לאמנות הבמה, כשהיא בת 91. ״בחירותיה האמנותיות כמורה נערצת ומופלאה, כבימאית וכמחנכת קידמו את התיאטרון החברתי בישראל בהצגותיה", נכתב בנימוקי ועדת הפרס בראשות השחקנית כלת פרס ישראל, ליאה קניג.
מפעל חייה של צ'לטון, מהבולטות ביוצרות התיאטרון בישראל, הטביע חותם עמוק על התרבות המקומית. מראשית דרכה האמנותית לפני כשישים שנה, היטיבה לשלב בין שלושה תחומים משמעותיים בתיאטרון - הוראת המשחק, בימוי וחינוך. צ'לטון עיבדה את שלושת התחומים למכלול יצירה אמנותית בעלת מחויבות חברתית עמוקה בישראל.
