נפלאות הן דרכי האינטרנט, וחלקן פתלתלות ובלתי צפויות, אבל ספק אם אפילו אושרית סרוסי וחן רוטמן, היוצרים של סדרת הרשת האהובה, "חנאל ומכבית", צפו שיום אחד הבייבי שלהם ייקח אותם עד לתיאטרון. אבל הנה, זה קורה, ומי שיגיע השבוע לפסטיבל "פותחים במה" של תיאטרון בית לסין, גם יוכל לראות את זה קורא (סליחה על משחק המילים). הקומדיה על בני זוג מהמגזר הדתי-לאומי שהתגרשו ממש הרגע, ומנסים להבין איך הם בונים מחדש את החיים שלהם בנפרד, תעלה לקריאה פומבית ראשונה במסגרת החממה למחזאות ישראלית חדשה שהקים התיאטרון. נשאר רק לקוות שסרוסי, שמגלמת את מכבית, תצליח למצוא בייביסיטר לשתי הבנות שלה, בזמן שבעלה סוגר כבר חודש וחצי במילואים.
אם העלילה של "חנאל ומכבית", המחזמר, נשמעת לכם יותר כמו סוג של "סרוגים" מאשר קומדיית דמויות משגעת, זה אולי בגלל שהיא נולדה בסדנת כתיבה, שבה השתתפו רוטמן וסרוסי. הם הכירו עוד קודם לכן, בלימודים במכללת ספיר, הוא במסלול טלוויזיה והיא בקולנוע. החיבור ביניהם בסדנה אמור היה להיות מנותב לכתיבה דרמטית, אבל הייעוד שלהם היה חזק מהם. "דווקא הלכנו לכיוון של הדרמה", משחזרת סרוסי, "אבל הדמויות היו מטומטמות כאלה והעולם הוא מצחיק. אז השילוב של הדרמה עם הדמויות והעולם יצא נורא מצחיק, והחלטנו להמשיך את זה".
"חנאל ומכבית" הייתה אמורה כבר בתחילת דרכה לככב על המסך בערוץ 10, זכותו תגן עלינו, ושישה פרקים כבר היו כתובים ומוכנים בקנה כשנחתה על סרוסי ורוטמן בשורת הסגירה של הערוץ. צופי סדרת הרשת מכירים אותם בעיקר בלוקיישנים ביתיים, מתנגחים על ענייני דיומא כשברקע זוג התאומות המתולתלות שלהם, אבל העלילה המקורית התפרשה לעולמם הרחב יותר של השניים, וכללה גם את אולפנת הבנות בה מלמדת מכבית. עם העולם המלא והעגול הזה נתקעו השניים, ולמרות שהיו מעורבים בפרויקטים נוספים שכדרכם של פרויקטים נשרו במהלך העבודה, את הזוג הזה הם לא הצליחו לשחרר.
מאחר שאף ערוץ אחר לא זינק על המציאה, הברירה המיידית שעמדה בפניהם באותה תקופה הייתה האינטרנט. "עשינו מערכון בטלפון עם קאטים מגעילים וגסים", נזכרת סרוסי בחיבה, "וראינו שזה תופס".
הפקתם לבד?
"חן יהרוג אותי אם אני אגיד 'הפקנו'", היא מגחכת, "הוא הפיק את הכול. בגדול אנחנו כותבים יחד, אני חולמת חלומות והוא אומר, 'יאללה, אנחנו צריכים לעשות את זה עם צלם מתנדב', ובסוף זה מצטלם בבית של מישהו".
החזון עבד. עם הזמן הגיעו לא רק עוד צופים אלא גם קומיקאים ברמה גבוהה שהשתתפו במערכונים, כמו אורנה בנאי (בתפקיד אמא של מכבית) או ערן זרחוביץ' (סבא שמח), מבלי שהשניים מבינים מאיפה נפל עליהם הטוב הזה. בשלב מסוים הם החליטו לנסות פלטפורמה חדשה והצטרפו לחממה של בית לסין, שמתקיימת זו השנה ה-23 וכבר הביאה לעולם מחזות מצליחים כמו "מקווה" של הדר גלרון ו"החולה ההודי" של רשף לוי.
אחת התהיות שעולות לא פעם בקרב צופי הסדרה היא מאין לשני היוצרים הידע וההיכרות עם הרקע של העולם הדתי-לאומי, ברמת המושגים, ההומור והניואנסים בעולמן של הדמויות. סרוסי, 33, נשואה לבמאי פורת אביגל ויחד הם מטפחים שתי בנות, הקטנה שבהן נולדה ממש לפני שלושה חודשים. היוצרת גדלה בבית מסורתי בבאר שבע, למדה באולפנת בנות וגם היום היא אישה דתייה. רוטמן, לעומת זאת, הגיע מבית חילוני לחלוטין, "אבל יש לו את הרקע כי הוא הולך לשיעורי תורה ומסתקרן ועם השנים הוא התקרב ויש לו את האוצר מילים, זה בא משנינו, לא רק ממני כמו שחושבים", נשבעת סרוסי.
הרעיון של זוג דתי אבל גרוש - מה תפס אתכם שם מלכתחילה?
"חן עשה את סרט הגמר שלו על מתנחל דתי בן 18 בשם חנאל, שמגורש מההתנחלות, וזאת הייתה דמות נורא מצחיקה. מתישהו עלה הרעיון שנפגוש אותו בעתיד, כשהוא בן 34 ויש לו גרושה דתייה לאומית. בהתחלה זה היה שהם גרים באותו הבית אבל הוא גר ביחידת דיור למטה כמו כלב, והיא תפסה את הבית, ויש להם תאומות. בנינו איזו שטות ויצאנו לדרך. היינו בני 25 בסך הכול, לא יודעת מאיפה הבאנו את הגרושים הזה".
ואיך בניתם את הדינמיקה ביניהם?
"אני חושבת שיש בהם קצת מאיתנו, יש שם מפגש של מזרחים ואשכנזים והם גרים במושב בדרום. כשאני וחן היינו סטודנטים היינו שותפים לדירה וגרנו בשדרות. הם גרים באותו אזור ויש שם שילוב בין השפה החילונית לדתית, אז עשינו מן מיקס בין חול לקודש, שאני מכירה מהחיים שלנו. הם יכולים לצאת לחדר קריוקי אבל הם ישירו שירים של דתיים, למשל".
"היה לנו חשוב שהם לא יהיו דתיים שחיים בתוך הגמרא אלא חיים את החיים. זה לא 'שטיסל'"
המעבר לתיאטרון מרגש את סרוסי, שברקורד שלה אפשר למצוא דברים מרגשים לא פחות כמו משחק בסדרה הסאטירית "טלוויזיה מהעתיד", הסדרה "ויקי ואני", השתתפות במערכונים של שרון טייכר וערן זרחוביץ' בתוכנית הרדיו שלהם וכמובן, היותה חצי מהצוות של "זאת וזאתי" (ברשת), יחד עם הקומיקאית גיתית פישר. באחרונה היא מגלמת את דמותה של מלעיל, זמרת כושלת שמקימה עם תותית (פישר) צמד כושל לא פחות.
"אנחנו גם שחקנים ועד עכשיו התנסינו בעיקר בטלוויזיה וברשת אבל תמיד היה לי חלום להתקדם לתיאטרון. זה סוג אחר של אמנות, זה היה מערכונים ופתאום זה מקבל מסגרת אחרת. תיאטרון זה משהו שמדבר אליי מאוד, בכלל, לכתוב לכל סוג של אמנות זה כיף. זה תמיד מרגש לשחות בבריכה חדשה. התיאטרון גם מאפשר דברים אחרים - מונולוגים פחות עובדים ברשת או על המסך, וכאן פתאום יש מונולוג שלם של סיפור חסידי מצחיק, או מייק אובר שמכבית עוברת אחרי שהיא מתגרשת, וכולל שיר ראפ על איך אפשר להיות דתייה ויפה".
קיבלתם תגובות מדתיים על מערכונים שהעליתם לרשת?
"בטח, יש לזה המון קהל דתי וגם הרבה כאלה שאומרים 'איך הם יודעים את כל המושגים האלה? הם חוזרים בשאלה? מה הסיפור?'. מביך אותי לדבר על זה כי זה שלנו, אבל בעיקרון יכולים לראות את זה גם חרדים מבני ברק וגם היפסטרים, וזה מדבר אל המון קהלים. אם המחזה יצא לפועל, לא יפתיע אותנו אם יהיה קהל מעורב של דתיים, היפסטרים, אתאיסטים, חרדים".
אתם יודעים בוודאות שחרדים צופים?
"כן, חד משמעית. כשהייתי בחו"ל ביקרתי בבית חב"ד והיה שם חרדי עם פאה ולבוש שחור שאמר, 'את מוכרת לי - את מכבית וחנאל!'. אני ובעלי אוכלים המון בבתי חב"ד כי אנחנו אוכלים כשר, ובכל עיר אני מופתעת - חו"ל וחרדים, איך הגעתם אלינו בכלל? מסתבר שיש להם ווטסאפ והרבה עובר שם".
אתם לוקחים את זה בחשבון?
"עם הזמן אנחנו לומדים את הקהל אז משתדלים שהדמויות לא יהיו חשופות, שהדיבור לא יהיה בוטה. אנחנו נאמנים לעולם שלהם אז הם מתלבשים צנוע ואין שפה גסה. יש לפעמים בדיחות קורצות אבל זה משהו שהם יכולים לראות. ומצד שני הדתיים שלנו חיים בעולם חילוני לחלוטין, הם הולכים לקריוקי כמו שהם הולכים לבית כנסת אז הרבה מתחברים לזה. היה לנו חשוב שהם לא יהיו דתיים שכל היום חיים בתוך הגמרא אלא חיים את החיים, כמו כולם הם מתגרשים ואוהבים ושונאים וכואבים. הם הולכים לאסיפת הורים והילדות שלהם מופרעות. זה לא 'שטיסל'".
בעצם גם את רוקדת על כמה חתונות בחיים שלך.
"כן, אפשר להגיד. אני הייתי באולפנה בבאר שבע והחיים היו כאלה שלמדתי ביום משנה והלכות וגם מקצועות ליבה כמו כולם, ובסוף חזרתי הביתה וראיתי טלוויזיה ויצאתי לאן שכולם יוצאים".
אז למה שלחו אותך לאולפנה?
"כי יש כל מיני סוגים של דתיים, לא כולם חרדים שמתבדלים. יש אנשים שחיים חיים מעורבים לגמרי, חובשים כיפה והולכים לצבא ומכירים חברה מכל הסוגים בארץ ויש המון דתיים כאלה שרואים ושומעים הכול. זה עולם דתי שלם שאולי אין לו הרבה ייצוג. הולכים למסעדת שף, אבל כשרה. אני יודעת שמצפים שנהיה בצד אחד של המתרס, לא תופסים איך אנחנו יכולים להיות באמצע".
7 צפייה בגלריה
"מצפים שנהיה בצד אחד של המתרס, לא תופסים איך אנחנו יכולים להיות באמצע". אושרית סרוסי
(צילום: מעיין שוורץ)
אז היום את ממשיכה את החיים שהיו לך בתור ילדה, אין מבחינתך סתירה בין העולמות האלה.
"אני לא יודעת אם לחלוטין אין סתירה. אני מרגישה שאני יותר מתחזקת ממנה שהייתי פעם, אני מגלה גם יהדות חדשה אבל עדיין משלבת בין העולמות. אני שומרת שבת ובעלי גם דתי. הכרנו בבית חב"ד אבל לא בשידוך, סתם הכרנו שם. והוא גם היה תל אביבי מתחזק".
את הבנות שלך תשלחי לאולפנה?
"כן. היה לי ממש כיף לגדול בסביבה של בנות. אני חושבת שגיליתי שם דברים על עצמי שלא הייתי מגלה אם הייתי לומדת בתיכון מעורב. כשאין בנים ואין מוטיבציה להתייפיף ולהיות עדינה ולחשוב כל הזמן על איך אני מדברת, מתגלה בך נקודה אותנטית. עברתי שש שנים בצורה הכי אותנטית ונורא מופרעת, כי זה רק בנות, וכשאת משתטה בתור נערה זה עד הסוף. כשהגעתי לצבא ופתאום הגיעו הבנים, משהו התמתן שם. הייתי רוצה לתת לבנות שלי את האותנטיות הזאת. ובלי קשר אני מאמינה בחינוך דתי".
ואולי משהו מההומור שלך התפתח שם.
"חד משמעית. הכול יותר מופרע עם בנות. אני אפילו חושבת שזה יותר מופרע מרק בנים. כשמשלבים אז הבנים תופסים את הקטע המוחצן ובנות נהיות עדינות. אנחנו היינו רוקדות על השולחנות וזורקות דברים, ובחיים לא הייתי ככה אם היו בנים. הייתי נהיית נסיכה כזאת, שמתאפרת".
ראית את המערכון שכתבו בנות מאולפנת "חורב" האשכנזית על 'אם האולפנה הייתה מזרחית'?
"כן. אני למדתי באולפנה מזרחית, אגב, הייתה לנו אשכנזייה אחת בשכבה. אני חושבת שהיו שם שתי סצנות בעייתיות אבל חן אמר משהו נכון, החטא היחיד של הסרטון הזה שהוא לא היה כזה מצחיק. מה שכן, היו שם סוגי הומור שאני חושבת שלא הבינו עד הסוף כי זה הרבה הומור פנימי. הן צחקו על ההבדל בין תפילות של מזרחים לתפילות של אשכנזים. זה סוג של לחנים אחרים ואני חוויתי את זה כמשהו שמרים למזרחים ולא יורד עליהם. כי בסוף, כשאת נכנסת לתפילה של אשכנזים, זה נשמע כמו קינות. הלחנים לא מרימים. ובבית כנסת מזרחי יש שירים ולחנים יפים ובסליחות של יום כיפור את נהנית ממש משירה טובה. אצל האשכנזים זה בלי לחן וקצב, אז אני חושבת שהן התכוונו להרים לנו ולא הבינו אותן".
7 צפייה בגלריה
"אני חושבת שהן התכוונו להרים לנו ולא הבינו אותן". בנות האולפנה שהכינו סרטון "אם האולפנה הייתה מזרחית"
הן צבעו את הפנים שלהן בשחור.
"אני חושבת שהן לא במודעות לפוליטיקלי קורקט, הן חיות בבועה משלהן ואין להן מושג. אני בטוחה שהן היו סופר מופתעות כי הייתה להן כוונה טובה, זה מה שחשבתי כשצפיתי בזה. בסוף אתה יוצר בתוך עולם אז ברור שזה לא התקבל סבבה וגינו אותן ונעלבו, וזה באמת נכון שמיישרים פה קו, ואני אומרת את זה בתור מזרחית. אבל אני שפטתי אותן ממש לטובה כי הרגשתי שיש פה הומור פנימי שלם שמישהו מבחוץ לא יבין, ואז אף אחד גם לא צוחק מזה. זה שיעור חשוב, אתה לא יוצר בוואקום. גם אם התכוונת לעשות משהו רק לחברה שמבינים בדיחה פנימית, אין מה לעשות, זה התפוצץ כי אתה יוצר בעולם".
קרה לכם ב"מכבית וחנאל" שיצרתם משהו שלא הובן בחוץ?
"אני חושבת שלפעמים אנחנו מקבלים תגובה של 'זה חילול השם' וזה נורא כואב לי, המטרות שלנו הן טובות. אנחנו חס וחלילה לא באים ללעוג לדתיים. אני בעצמי אדם ששומר שבת ואוכל כשר והולכים לתפילות, ואנחנו צוחקים על החיים שלנו מתוך החיים שלנו. וכשאני רואה מישהו שאומר שזה חילול השם אני מבינה שהוא חושב שאנחנו צוחקים על דתיים ולא בתור דתיים, וזה כואב להיות לא מובן אבל אין דרך לשלוט על זה. בסוף כל אחד מפרש את המציאות כמו שהוא מבין אותה".
"אנשים צמאים לצחוק. יש תחושת שליחות, זה נשמע קלישאה אבל זה נכון"
העלילה של "חנאל ומכבית" מתרחשת ממש מספר חודשים לאחר הגירושים הטריים של השניים, כשהפצע עוד טרי. מכבית מגלה שחנאל, שעובד באולפנה בה היא מלמדת, החל לצאת עם בת שירות שמלמדת גם היא באולפנה, בחורה שהיא מכירה מחדר המורים ו"רק לפני חודש הייתה איתה בהפרשת חלה". בכעסה מחליטה מכבית שגם היא מתחילה לצאת עם גברים והדרמה שועטת קדימה. "זאת ממש טרגדיה", מודה סרוסי, "והכול קורה בחדר מורים הזה, ליד המיחם, הם לא מצליחים להיפרד כי הם עובדים באותו מקום והם קצת חברים, ויש את הבנות, והם עוברים דרך עד שהם מגלים שהם סתם מפגרים".
הרעיון היה למצוא דרך להחזיר אותם אחד לשני?
"כן, כי זה סיפור על זוג שצריך להתגרש כדי להתחתן, טרגי קומי כזה".
ההומור שלכם, ואפשר להכליל פה גם את זה של "זאת וזאתי", לא נתפס מייד. לקח לו זמן.
"נכון. בהתחלה שזה יוצא יש את הקהל שישר מבין מה הוא רואה פה ומצטרף, אבל הרבה לא מבינים, אבל לאט לאט מצטרפים עוד אנשים לתוך ההזיה הזאת. זה לא מסוג הדברים שכולם נתפסים בפרק ראשון. בהתחלה אתה לא מבין מה אתה רואה אבל כשאתה קולט, אתה נכנס למסיבה".
מבחינתך יש קשר בין מכבית למילעיל?
"בכלל לא, הן שונות לגמרי. שתיהן מאוד מסכנות", היא צוחקת, "ומאוד עלובות אבל אצל מלעיל זה נורא בחוץ ומכבית מחזיקה את זה ומנסה להיראות חזקה, למרות שהיא לא. היא קצת קשת יום כזאת, חזקה כלפי חוץ אבל בתוכה יש מסכנות אדירה".
מי באה לך יותר בטבעיות?
"האמת היא ששתיהן באות לי בקלות כי זה חצי ממני, חצי מהמשפחה שלי. מן מיקס של אחותי ובת דודה שלי ואמא שלי. קרה הרבה שהם זיהו את עצמן במלעיל או במכבית. לפעמים אחותי אומרת משהו בערב שבת, רבה עם אמא שלי ואז אני אומרת 'זה משפט למכבית, אני אקח את זה'. אין, המשפחה שלי היא חומר לדוקו".
7 צפייה בגלריה
"יש את הקהל שישר מבין מה הוא רואה פה ומצטרף, אבל הרבה לא מבינים". מתוך "זאת וזאתי"
(צילום מסך, רשת)
לאחרונה קיבלו השלושה - פישר, סרוסי ורוטמן - תחינות נרגשות מצופים אדוקים לפרק נוסף שירים את רוחו של העם בזמן המלחמה. הם החליטו על מיני איחוד שהתגשם בפרקים קצרים שכולם צילומי מסך של קבוצת הווטסאפ של תותית, מלעיל והאמרגן שלהם, רוננדו. בפרקים אפשר להקשיב להודעות קוליות או לקרוא הודעות כתובות, ולהיוודע למאמצים של רוננדו להביא את הצמד למצב שהן מופיעות בהתנדבות. "הוא מנסה להזרים אותן ללכת לשמח חיילים באיזה מוצב, לשיר, וזה מידרדר לשיחה שגרתית של תותית ומלעיל ורוננדו, הוא אף פעם לא מקבל מה שהוא רוצה והן אף פעם לא נוסעות לשם".
איך זה לכתוב תוכן בתקופה כזאת?
"זה מאוד זהיר, עם הבנה שאנשים צמאים לזה בתקופה הזאת. אנשים ממש ביקשו שנחזיר, הם רוצים לצחוק. אז יש שליחות וזה נשמע קלישאה אבל זה נכון. צריך רק להיות זהירים עם העיתוי".
התחלתם לכתוב והרגשתם שזה יותר מדי מצחיק או בוטה לתקופה?
"יש בדיחות שהיינו חושבים עליהן בלי קשר למלחמה אבל בגלל ההקשר אתה מוותר. זה לא שווה אם זה ייגע במישהו לא נכון. אני וחן שכרנו דירה בשדרות בתקופה של 'צבע אדום'. רצינו שחנאל ומכבית יגורו בנתיבות, בעוטף. יש בהצגה סצנות שלמות של 'צבע אדום', או שמתחיל מבצע צבאי. כתבנו את זה לפני שנה והכנסנו דברים שאז היו סתם בדיחות, אבל אי-אפשר לספר אותן היום. שנים תושבי הדרום חטפו והיה לנו משפט בהצגה שמישהו אומר בציניות, 'אל תדאגו, תושבי המרכז לא יפקירו אותנו', וזה הצחיק את כולם בהקראות, אבל היום קוראים אותה ו'אוקי, הבדיחה לא עובדת כי הם באמת לא הפקירו אותנו בסוף'. הלוואי ובעוד שנה כל הסצנות האלו יהיו לא רלוונטיות ונצטרך לכתוב הכול מחדש".
