באופן טבעי זאת לא הייתה שנה טובה בישראל עבור הקונספט של "הפתעה", אבל במהלכה היה זה אביתר בנאי שהתעקש לשמור עליה במובן הכי חיובי שאפשר: תחילה באלבום קאברים שהוציא כתגובה מהבטן של אמן נדיב וקשוב לאסון 7 באוקטובר ולמלחמה שפרצה בעקבותיו, וחודשים אחר כך בהוצאה של "חלל", סינגל שבישר יש מאין על אלבום אולפן חדש שראה אור שלשום (ו'), שבוע בלבד אחרי צאת הסינגל. אבל ההפתעה הגדולה באמת היא האלבום עצמו, "שיחות שלום" שמו, שעל העטיפה שלו תמונה קומית להפליא של בנאי חמוש בכפפות אגרוף ובמבט עלק-לוחמני, כמי שיודע שהאגרוף היחיד שהפנה בקריירה שלו היה כלפי עצמו.
כמו כל הפתעה מוצלחת, היה כאן גם תרגיל הטעיה מבריק: "חלל", השיר היחיד שקידם את האלבום, הוא מסיח של ממש בהיותו תגובה קלאסית של "אביתר בנאי" למצב: מסע מרסק ומאחה בו-זמנית בין מיטות פצועים לקברים טריים בחיפוש אחר אלוהים ש"הפעם שותק". בנאי, שקולו הצלול הוא החומר שפותח כל סתימה בלב הישראלי כבר תכף 30 שנה, בחר הפעם באפקט של סנתוז שכביכול שומר על מרחק, אולי כי רק ככה הוא מסוגל לעבור את כל מה שהעיניים רואות והאוזניים שומעות בימים האלה.
אולם כשנחשף האלבום במלואו, מתברר ש"חלל" הוא אולי הסינגל המוביל (בחירה מתבקשת נוכח התקופה) אך הוא בשום פנים ואופן לא השיר המייצג. למעשה, חלק לא מבוטל מ"שיחות שלום" עובר כאנטיתזה סגנונית ורגשית לשאר הרפרטואר של בנאי, בהיותו אלבום שממש נהנה להשתזף בשמש מוזיקלית מתוצרת מדינות ואיים שרחוקים מאוד מירושלים.
שנים אחרי שביצע קאבר כיפי ומרחיב לב ל"ברוש", בנאי מאמץ כאן את הרעננות והגרוב שאריאל זילבר הביא לפופ הישראלי ומלביש עליה את הכתיבה הפנטסטית ורוויית המודעות העצמית ואהבת האדם שלו, שיש בה מקום ל"שיחות שלום" עם אנשים שעשו טעויות איומות ומחפשים השלמה וגאולה וגם מחווה נטולת ציניות לענקי התרבות שגדל על ברכיה בשיר "יהונתן", שהוא יהונתן גפן ז"ל. בנאי, שאחד מהמאפיינים הייחודיים שלו טמון בכך שאף פעם לא הסתיר את חשיבותו העצמית מתחת לדימוי ה"שקט" וה"צנוע" (ע"ע שירים כמו "גנב", "מחיאות כפיים" ו"פרגולה"), לוקח על עצמו בשיר הזה לומר תודה לדמויות שחיו חיים אחרים לגמרי מאלו שהוא חי היום ועושה זאת כדרכו בצורה כל כך חיננית, שמחלצת אותו ממלכודת הניימדרופינג והקיטש. זה לא סתם תמרון מורכב, עדין ובעל סיכויים די נמוכים להסתיים בנחיתה מוצלחת: זה להיות גרסת הרוק של טום קרוז ב"אהבה בשחקים".
אם זה לא מספיק, ב"הכל טוב אחי" מופיעות מילים שאיש לא האמין שישמע מבנאי בהקלטה אחרי שנת 1999. מה קרה לאיש שמזמזם כבר שנים את המשפט "הופס אני גומר" בביצועים של "מתי נתנשק", אבל לפתע שולף "כוסאומו" וגם "זין" כדי לדבר על משבר אמצע החיים? האם זה העשור השישי שבו מתחילים פחות לעשות חשבון? אולי הילדים כבר גדולים מספיק כדי להתמודד עם אבא שאומר "זין" בשירים? או שזאת תקופה כזאת בחיים של כולנו, שבה השפה לא יכולה להישאר כל כך נקייה כשהעולם ממילא כה מטונף?
כשמגיעים לשיר הבא באלבום, "אהבת אמת", שמתאר כל שלב ושלב בתהליך ההתפוררות של זוגיות, או ל"אמא שמחה", שבו בנאי מתמודד עם ההזדקנות של אימו, קשה שלא לחבר את הנקודות ולהרהר ברעידות האדמה הפוטנציאליות שבגללן נולדו השירים הללו. ומי שלא הבין לבד את המסר, בנאי מנסח אותו עבורו בשני השירים שמסיימים את האלבום, "מבול" ("אדם מבקש אהבה ובעצם את עצמו הוא מבקש/מבקש את אלוהיו/ובעצם מבקש את עצמו") ו"שניים שהם אחד" ("אני לא בורח מעצמי יותר"). באחרון חוזר בנאי ליסודות השירה התום יורקית וגם ההלחנה הרדיוהדית דווקא כדי לחתום בנימה אופטימית.
כך או אחרת, זה לא סתם תענוג יוצא דופן לשמוע את בנאי, בגיבוי ההפקה המוזיקלית בעלת הנשמה היתרה של תמיר מוסקט (השותפות של השניים מתגבשת כבר לתיק עבודות משמעותי), כה משוחרר, פגיע ומאמין ביכולת של הקהל לקבל אותו כמו שהוא – הרבה פחות סיון רהב מאיר כמו שעושים ממנו ויותר אדם עם תאוות, חולשות ופגמים ורצון עז שלא להתחבא בכלוב הזהב של האדמו"ר מגלגלצ. ואומנם, הגדולה של "שיחות שלום" מתחילה במקום החשוב ביותר - שירים ממש טובים ברובם, בטח ביחס לאמן בעל מעמד מיתולוגי. אבל מה שהופך את האלבום לחוויה מהדהדת הוא שבנאי הצליח להוציא אלבום שלא מתעלם מהמצב אך גם לא מתפלש בו; שמשאיר מקום לעסוק באגו שלו מבלי להישמע אגואיסט; שנשמע כמו "אלבום של אביתר בנאי" אבל גם מציג אותו באור שונה, אחר ומעניין. וזאת לא סתם הפתעה, זה כבר סוג של נס.
