בשבועיים האחרונים, מאז שהוקרן לראשונה למבקרים, דומה שאלה כבר נאבקים ביניהם בכל הנוגע לסופרלטיבים שהם מעניקים ל"סיפור הפרברים" - סרטו החדש של סטיבן ספילברג, עיבוד למחזמר פורץ הדרך מ-1957, שכמובן זכה כבר קודם לעיבוד קולנועי אגדי. הסרט, שהגיע השבוע לבתי הקולנוע בישראל, צפוי לרשום נוכחות משמעותית גם בטקס פרסי האוסקר הקרוב - אם כי סביר להניח שלא יצליח לשחזר את ההישג של קודמו, שגרף 10 פרסי אוסקר ב-1961. אולם לצד המחמאות הרבות ובאזז הפרסים הניכר, רבים מהמבקרים שמתמוגגים מ"סיפור הפרברים" מודל 2021 מקפידים להעלות תהייה אחת פשוטה בנוגע לסרט: למה הוא קיים, בעצם? מה גרם לאחד הבמאים הענקיים בהוליווד להעלות מהאוב מחזמר בן למעלה מ-60 שנה ולקושש עבור הפרויקט תקציב של 100 מיליון דולר?
"סיפור הפרברים" – טריילר
לשאלה הזאת יש כמה תשובות אפשריות, אבל זו שמעניינת אותנו כרגע קשורה לפופולריות המחודשת של ז'אנר המיוזיקלס בכללותו בעת האחרונה - וספציפית בשנה האחרונה, כי "סיפור הפרברים" הוא המצטרף החדש למה שכבר מסתמן בבירור כגל. "שכונה על הגובה", "אוון הנסן היקר", "אנט", "סינדרלה" (שעלה באמזון פריים), "כולם מדברים על ג'יימי" (אמזון פריים), "טיק טיק... בום" (נטפליקס), הסדרה "שמיגדון" (אפל tv פלוס) ובקרוב גם "סיראנו" בכיכובו של פיטר דינקלג' ("משחקי הכס"), עיבוד נוסף למחזה "סיראנו דה ברז'ראק" שצפוי לעלות על מסכי הקולנוע בסוף החודש.
ויש גם נציג מקומי: בשנה הבאה ייצא בישראל הסרט "המנצחים", מיוזיקל קולנועי מקומי בבימויו של אלירן פלד ובכיכובם של עמית פרקש, דניאל ליטמן, יון תומרקין ועוד, עם 14 שירים מקוריים שכתב רן שם טוב מלהקת איזבו. ובקיצור, אם מישהו מחפש לדרג את הטרנדים התרבותיים המובילים של 2021, שובו של המיוזיקל חייב להתמקם בפסגת הדירוג. זו הייתה השנה של מחזות הזמר בקולנוע ובטלוויזיה, ומעניין לנסות ולהבין למה - ובעיקר, למה דווקא עכשיו.
שירים ואסונות
עוד מימיה המוקדמים ביותר, התפתחות המיוזיקלס הייתה כרוכה בהתפתחות תעשיית הסרטים ההוליוודית. הסרט המדבר הראשון, "זמר הג'אז" שיצא ב-1927 ושסימן את סופה של תעשיית הסרטים האילמים, היה מחזמר - והוא כלל שבעה שירים שביניהם שורות דיאלוג ספורות. שנתיים אחר כך עלה על האקרנים המיוזיקל The Broadway Melody, קטף את פרס האוסקר לסרט הטוב ביותר ונתן את האות לתור הזהב של מחזות הזמר בהוליווד - שנות ה-30, כשהאולפנים ההוליוודיים ניפקו סרטים מוזיקליים אחד אחרי השני, ודור שלם של שחקנים/זמרים/רקדנים הפכו לסופרסטארים.
אבל הבום הגדול של המיוזיקלס לא נבע רק ממהפכת הקולנוע המדבר, אלא גם מהעיתוי: בסוף שנות ה-20 בארצות הברית המשבר הכלכלי הגדול טלטל את חייהם של מיליוני אמריקנים. בניו יורק, שם החלה התמורה הזו כשהבורסה בוול סטריט התרסקה ב"יום חמישי השחור", אחת מהתוצאות המיידיות הייתה סגירתם של רבים מהתיאטראות שפעלו בברודוויי - זה היה ערש מחזות הזמר הבימתיים, מה שהביא לנדידתם לפלטפורמה הצעירה יותר, הקולנוע.
במהלך השנים שלאחר מכן, הלך הרוח השפוף בחברה האמריקנית הוביל באופן ישיר לעלייה בפופולריות של הקולנוע כאמצעי הבידור והאסקפיזם הפופולרי ביותר. במחיר הזעום של כרטיס לקולנוע, הצופה הממוצע היה יכול להימלט לשעתיים מצרותיו, מחשבון הבנק הריק ומהעתיד הלוט בערפל. ולא סתם להימלט, אלא לעולמות הזוהרים והמרהיבים של המיוזיקל הקולנועי, ז'אנר שהתגאה בכוכבים הגדולים, בסטים המפוארים ביותר ובתלבושות האקסטרווגנטיות ביותר, והעניק לצופיו את ליטרת הבידור המקסימלית. המספרים די מדהימים: במהלך שנות ה-30, יותר מ-100 מיוזיקלס הופקו בהוליווד.
בסוף שנות ה-30 ובמהלך תחילת שנות ה-40, כשהשימוש בטכנולוגיית הצבע טכניקולור הגיעה לשיאה, אירוע דרמטי נוסף תרם לפופולריות של הז'אנר. הפעם זו הייתה מלחמת העולם השנייה, שהביאה לטלטלה עולמית וסיפקה להמונים סיבות נוספות לתור אחר כל פיסת אסקפיזם אפשרית, "הקוסם מארץ עוץ" (1939), למשל. וכאמור, סוגת המיוזיקל היוותה את מנת האסקפיזם האולטימטיבית - הסבר לפופולריות הנמשכת של הז'אנר גם במהלך שנות ה-50, אל מול המלחמה הקרה בין ארה"ב לברית המועצות והחרדה האטומית ששווקה לאמריקנים על ידי מנהיגי האומה.
ובמילים אחרות, ייתכן מאוד שאת הקווים המקבילים שניתן למתוח בין העתות הגדולות של המיוזיקל הקולנועי ובין הפופולריות הגואה של הז'אנר בעת האחרונה, ניתן לקשור לתמורות העולמיות שהתרחשו ברקע: שפל כלכלי גדול, מלחמת עולם מדממת - ועכשיו, מגפה עולמית מטלטלת ומשנה סדרי עולם. המיוזיקלס הם אקסטרווגנזות צבעוניות של ריקוד, שירה וקולנוע, וחוויית הצפייה שהטובים שבהם מציעים, הם הבריחה האולטימטיבית ממציאות של משבר, מצוקה וחוסר וודאות. מתוך נקודת המבט הזאת, ריבוי המיוזיקלס הקולנועיים בעת האחרונה מובן לחלוטין.
המיוזיקלס פוגשים את החיים האמיתיים
ב-1961 עלה על האקרנים "סיפור הפרברים", שמצד אחד הביא לכדי שלמות את המסורת המפוארת של המיוזיקל הקולנועי, ומצד שני סימן תמורה חדשה בז'אנר עם התמה האפלה יותר שלו, עם הריאליזם היחסי לז'אנר, עם אלימות ועם העיסוק החריג שלו בסוגיות חברתיות – קהילות מהגרים, עוני, כנופיות נוער. באופנים רבים "סיפור הפרברים" הקדים את זמנו ונתן את האות לעשור שבו שינויים חברתיים דרמטיים עיצבו מחדש את פנייה של ארצות הברית. היה זה גם העשור שבו סוגת המיוזיקלס החלה לאבד מהרלוונטיות וההצלחה שלה, וזאת למרות יצירות פופולריות כמו "גברתי הנאווה" (1964), "מרי פופינס" (1964) "צלילי המוזיקה" (1965) ו"אוליבר!" (1968). במובן הזה ההצלחה המסחרית והאמנותית של "סיפור הפרברים" היוותה סוג של שיא סמלי, שאחריו הגיעה הדעיכה. כישלונות כמו "דוקטור דוליטל" (1967) ו-Paint Your Wagon (1969) גרמו להוליווד לאבד אמון בז'אנר, והגל החדש של יוצרים שעלו בקולנוע האמריקני החל מאמצע שנות ה-60 דחף את התעשייה לפרויקטים ריאליסטיים ומחוספסים יותר.
העיסוק של "סיפור הפרברים" בסוגיות חברתיות סימן את העתיד לבוא, את המעבר של מיוזיקלס ליותר מאסקפיזם נטו אלא לעיסוק בתמות בוגרות ואפלות. גם השינויים המונומנטליים שעברו על הוליווד באותה התקופה ודעיכת הז'אנר בשנות ה-70 לא הדירו לגמרי את המיוזיקל מהקולנוע הפופולרי: פה ושם הפציעו מיוזיקלס על המסך הגדול, וחלק מהם התמודדו גם הם עם סוגיות מהחיים האמיתיים, בדיוק כפי שעשה "סיפור הפרברים" אי אז ב-1961. "קברט" (1972) התרחש בעת עליית הפאשיזם בגרמניה של רפובליקת ויימאר, "כל הג'אז הזה" העניק תרפיה פסיכולוגית קודחת ליוצרו בוב פוסי, ו"שיער" (1979) תיווך לצופיו מסרים אנטי-מלחמתיים.
רבים ממחזות הזמר הקולנועיים הפופולריים של העת האחרונה מנצלים גם הם את הז'אנר ומאפייניו בכדי לדון בנושאים רציניים, ריאליסטיים ומורכבים יותר. "טיק טיק בום", בבימויו של מי שהפך לשם הגדול ביותר בתעשיית מחזות הזמר הבימתיים והקולנועיים של זמננו, לין מנואל מירנדה (ועוד נחזור אליו כמובן), מתאר את מאמציו של המחזאי והמלחין המנוח ג'ונתן לארסון לכתוב מחזמר מד"ב שאפתני – אולם כמו במחזמר המפורסם ביותר של לארסון, "רנט", הוא גם מתאר את ההתמודדות של חלק מגיבוריו עם מגפת האיידס. "שכונה על הגובה", שמבוסס על מחזמר פרי עטו של מירנדה, מציע דיון תוסס ומלהיב בנושאים כמו קהילות מהגרים, ג'נטריפיקציה ורב-תרבותיות. "אוון הנסן היקר" עוסק בהתאבדות, התמודדויות-נפש ובדידות חברתית, ו"כולם מדברים על ג'יימי" עוקב אחר נער דחוי בן 16 שגר בסביבה שמרנית ומשיל מעליו את עכבותיו והופך לדראג-קווין גאה.
ועכשיו מגיע גם "סיפור הפרברים" החדש, וממחיש לפחות את אחת הסיבות שהובילו להחייאתו – הנושאים שבהם דן המחזמר, גם בגרסתו הבימתית וגם בגרסתו הקולנועית מ-1961, עדיין רלוונטיים. הגירה, עוני, אלימות, כנופיות – "סיפור הפרברים" אולי נברא בצלם "רומיאו ויוליה" של שייקספיר, אבל שורשיו נטועים גם במציאות האורבנית המורכבת של עיר גדולה ורב-תרבותית כמו ניו יורק. כמו הקולגות שלו מהשנה האחרונה, גם המחזמר הקולנועי הגדול של ספילברג לא מגיח לתוך וואקום כמו איזה דינוזאור אנכרוניסטי מימי הזוהר ההוליוודיים שזוכה לגלגול קאמפי עבור הצופה הציני המודרני. כמותם, יש לו משהו לומר – משהו רלוונטי גם למעלה מ-90 שנה אחרי שהז'אנר נוצר.
תרבות ה-woke וסרטים מצוירים
אמרנו שנחזור ללין מנואל מירנדה, והנה, הגיע הזמן. "המילטון", המחזמר שיצר ועלה לראשונה על הבמות ב-2016, הפך לאחת מההצלחות הגדולות בהיסטוריה של ברודוויי, בוננזה של ממש. אבל מעבר להצלחה הכלכלית, "המילטון" גם הפך לאירוע תרבותי משמעותי, תופעה שהדיה חלחלו למדיומים אחרים. הרבה מהאינפלציה הנוכחית במחזות-זמר קולנועיים ניתן לייחס להצלחה הזו, כי לפני הכול, פרויקט קולנועי מצריך ממון – ומי שמשקיע את הממון הזה רוצה לדעת מראש שהוא נוטל סיכון נמוך ככל האפשר, ושזהו גם האקלים התרבותי הנכון לשחרר את הפרויקט שלו. כן, אנו חיים בזמנים שבהם האג'נדה הליברלית והפרוגרסיבית של יצירה מהווה פקטור משמעותי בעצם היתכנותה הכלכלית. מי היה מאמין.
משום כך, האפקט של "המילטון", מחזמר פרוגרסיבי בכל רמ"ח איבריו, מורגש היטב גם בתכנים של המיוזיקלס הקולנועיים של הזמן האחרון. גם להם יש משהו דומה להציע, משהו ברוח הצייטגייסט התרבותי הנוכחי. אחד מהמאפיינים התקדימיים והמדוברים ביותר של המחזמר של מירנדה הוא האופן שבו ליהק לו שחקנים משלל גזעים ומוצאים. את האבות המייסדים של אמריקה, גברים לבנים, מגלמים בהצגה שחקנים שחורים והיספאנים – ואת הרב-תרבותיות הזו תמצאו גם ב"שכונה על הגובה" (המבוססת כאמור על המחזמר באותו השם שכתב מירנדה), וב"טיק טיק בום" (שביים מירנדה על פי המחזמר של ג'ונתן לארסון), כמו גם בעיבוד המוזיקלי ל"סינדרלה", בה מככבים קמילה קבלו הקובנית כסינדרלה ובילי פורטר, שחקן אפרו-אמריקני וגיי מוצהר, כפיה הטובה. ההצלחה ההיסטרית והאפקט התרבותי העז של "המילטון" משתקפת בפופולריות המחודשת של המחזמר הקולנועי, עדות לאופן שבו האינטרסים המסחריים של הוליווד וענקיות מדיה כמו אמזון ונטפליקס פוגשים את תרבות ה-Woke.
"המילטון" – טריילר
אבל בדיון על הפופולריות המחודשת של המיוזיקלס יש פקטורים שלאו דווקא קשורים לאקלים החברתי-תרבותי הנוכחי – כמו קיומו של הדיאלוג הנמשך בין התיאטרון לקולנוע, שראה בשנים האחרונות שלל דוגמאות למגמה ההפוכה, נדידתם של סרטים מצליחים לבמות בפורמט מוזיקלי. "בחזרה לעתיד", למשל, או "ילדות רעות", "בילי אליוט", "לא רק בלונדינית", "ביטלג'וס", "קינקי בוטס", "המפיקים" – הרשימה נמשכת ונמשכת, ומדגימה את הקשר ההדוק שבין המיוזיקל לקולנוע.
וישנה גם העובדה שבסופו של דבר, הז'אנר אף פעם לא באמת נעלם מהרדאר. במהלך שנות ה-90, למשל, אולי העשור העגום ביותר מבחינת המיוזיקל הקולנועי בלייב-אקשן, אחזו בלפיד סרטי האנימציה של דיסני, שזכתה בתחילת העשור לרנסנס המפואר שלה בדמות "בת הים הקטנה" (1989), "היפה והחיה" (1991), "אלאדין" (1992), ו"מלך האריות" (1994) - סרטים מוזיקליים לכל דבר ועניין, עם כל המאפיינים של המיוזיקל ההוליוודי הקלאסי.
שנות האלפיים נפתחו עם ההצלחה הגדולה של "מולן רוז'" (2001) ו"שיקגו" (2002) שזכה בשישה פרסי אוסקר), והמשיכו ל"נערות החלומות" (2006 ו-2 פרסי אוסקר), "היירספריי" (2007), "סוויני טוד" (2007) ו"מאמא מיה" (2008) – וכמובן, סרטי הטלוויזיה המצליחים "היי סקול מיוזיקל" שיצאו לדרך ב-2006 והציגו את הז'אנר בפני הקהל הצעיר יותר.
בעשור השני של המאה ה-21 הפציעו מיוזיקלס קולנועיים מצליחים כמו "עלובי החיים" (2012), "אל תוך היער" (2014) וכמובן, "לה לה לנד" (2016) המדובר, עתיר השבחים והפרסים (כולל שישה פרסי אוסקר), שגם לו מניות רבות בפופולריות המחודשת של הסוגה. מעבר לאלו, המשיכה גם דיסני לנפק להיטי אנימציה מוזיקליים, ביניהם "לשבור את הקרח" (2013) ו"מואנה" (2016), וגם על המסך הקטן נרשמה התעוררות ז'אנרית בדמות ההצלחה הגדולה של הסדרה Glee – לא בדיוק מיוזיקל, מיינד יו, אבל עם הרבה מהמאפיינים, בדיוק כפי שהסדרה הקומית/מוזיקלית "האקסית המטורפת" השתמשה במודלים של המיוזיקל כאבני בנייה.
הז'אנר, כאמור, אף פעם לא באמת נעלם – אם כי הפופולריות שלו בשנה האחרונה בהחלט יוצאת דופן. וכאן, בסיום, אנו חוזרים להנחת המוצא הראשונה שלנו – הפופולריות הגואה של המיוזיקל הקולנועי היא עדות לכך שאל מול משבר הקורונה העולמי, אנו פשוט זקוקים לו כרגע. "אפילו הלילה האפל ביותר יסתיים והשמש תזרח", כתב ויקטור הוגו ב"עלובי החיים", שורה שמצאה את דרכה גם למחזמר שנוצר לפי הרומן, וגם לסרט מ-2012 שהביא אותו אל המסך הגדול. סוגת המיוזיקל הקולנועי, מרהיבה וססגונית ועתירת אמונה בחיים, באופטימיזם וביצירתיות, משדרת את הסנטימנט הפשוט והנצחי הזה לצרכניה. פלא שאנו מבקשים אותו בדיוק עכשיו?
