השבוע הזמנו שני חברים לארוחת ערב.
היא הביאה עוגת גבינה.
הוא הביא קיש חצי אפוי ("שימו בתנור 20 דקות ובתיאבון!").
הערב התחיל בשלווה הרמונית ונגמר בריב פיצוצים.
מה שנקרא, התחלנו "גלית ואילנית" וסיימנו "אופירה ולוינסון".
כי לקראת השעה שמונה, החברה ציוותה: "תדליקו טלוויזיה, יש חדשות!".
לקחתי את השלט ושנייה לפני שלחצתי עליו, החבר קפץ בבהלה: "לא, לא, שום חדשות! עזבו אותי, לא רוצה".
הסתכלתי עליה. ואז עליו. ואז שוב עליה.
להדליק או לא להדליק?
"אם אתם בקטע של חדשות, אז אני הולך הביתה. סורי", החבר הגזים ועבר לשיטת האולטימטום.
מאותו רגע התחיל בינו לבינה ויכוח שלא היה מבייש את הצעקות בכנסת.
מסתבר שהחבר הזה החליט לנתק את עצמו מחדשות. לבטל את הפושים. לגמול את עצמו מהטלגרם. בקיצור, להוריד את השאלטר ולהיכנס לבועה.
"זה אשכרה השפיע לי על התפקוד היומיומי", הוא הסביר.
"מצאתי את עצמי לא ישן בלילה מרוב חרדות. יוצא לסיגריה בשתיים בלילה עם הטלפון ביד. הרגשתי שאני מסתובב עם גוש בבטן ושאני לא מצליח להתרכז בכלום. העיסוק האינטנסיבי במה שקורה במדינה פשוט דרס לי את החיים. כל יום קורה כאן משהו שבעשר שנים לא קורה במדינות אחרות. אין רגע דל. אני לא יכול שזה ימשיך לנהל לי את החיים. יש לי עבודה. יש לי ילדה לגדל. התקשורת גם ככה מקצינה ומנפחת הכול. כל כותרת זה סוף העולם. אז חלאס. אני בגמילה".
הבנתי לליבו.
החברה נעמדה מולו ונראתה מאוד לא מרוצה.
"מה זאת אומרת להתנתק? אין לך את הפריבילגיה הזאת. זאת המדינה שלך. אנשים נלחמים. נהרגים. משפחות מתרסקות. יש חטופים. הצפון בוער. חלק מהמחויבות שלך למקום הזה היא לדעת מה קורה פה. להיות מעורב. זה לא פתרון להתנתק. שלא לדבר על זה שהגישה הזאת היא שמביאה אותנו לקהות חושים. לאדישות. זה שאתה לא קורא על זה או לא רואה את זה – לא אומר שזה לא קורה. זה קורה ביג טיים. לא יעזור כמה תעצום עיניים ותאטום אוזניים. ואסור להתרגל לזה. ואסור להדחיק. ואי אפשר להתעלם מזה. אתה יודע שאני נכנסת כל יום לטלגרם ורואה סרטונים מ-7 באוקטובר? כי אני רוצה להישאר כועסת. כי אני לא רוצה לשקוע באפאתיות. אני רוצה לראות אותך עומד מול משפחה של חטוף ואומר לה: 'אה, אני לא מקשיב לחדשות יותר ולא מתעדכן במה שקורה או לא קורה עם הילד שלכם ועם כל החטופים כי זה לא בא לי טוב'".
הבנתי לליבה.
עד כמה באמת יש לנו את הפריבילגיה להתנתק ממה שקורה פה? והאם זה בכלל אפשרי? המלחמה הזאת הרי בכל מקום – בשלטים שבכבישים, אצל השכנה שהבן שלה בעזה, בפרסומות, בשירים ברדיו. מעבר לזה, יש משהו כמעט לא אחראי בלא לדעת. זה כאילו לא אכפת לך יותר. כאילו ויתרת. יאללה, כוסאומו. יקרה מה שיקרה. אני מחוץ למשחק.
האצבע שלי המשיכה להתנדנד על הכפתור של השלט.
ישבתי שם, עדיין מחפש את המקום שלי במנעד העצום הזה שבין שניהם.
ואז הבנתי שאני כמו הקיש החצי אפוי הזה שהחבר הביא.
לא פה ולא שם.
מצד אחד נרקומן של חדשות. מקשיב לפודקאסטים בנסיעות. מחובר לפושים. מרגיש שאני חייב לדעת. גם כי אכפת לי וגם כי זה נותן לי הרגשה של שליטה.
איזה קשקוש. כאילו שאם אני אדע כל פרט ופרט, באמת אוכל לשלוט בסיטואציה.
מצד שני, לאט-לאט אני לוקח יותר ויותר הפסקות יזומות.
אין ברירה. אחרת נשתגע. זה הכרחי לנפש. לנורמליות שלנו. מגיע שלב שאתה צריך להוציא את עצמך מהשקע. זה כמעט הישרדותי. אני קם בבוקר ומבטיח לעצמי שעד הערב אני לא מתעדכן באתרים. לא תמיד עומד בזה. אבל ככה אנחנו, אלופים בלהפר את ההבטחות שלנו לעצמנו.
הוויכוח הזה, שהתרחש בסלון הבית שלי, מתרחש בימים אלה בסלון של המדינה.
זו מין תקופה כזאת שבה כל אחד נמצא בתהליכי בירור עם עצמו – מה הוא יכול להכיל. עד כמה הוא יכול להכיל. מה המינון הנכון בשבילו. איפה הוא מוצא את האיזון בין להישאר מעודכן ואכפתי לבין להישאר שפוי. לא קל החיפוש הזה. לא קל השיטוט אחר הנקודה המדויקת לכל אחד. בין הדאגה לעולם שבחוץ לדאגה לעצמנו. בין הרצון להישאר מעורבים, להשמיע קול, לדייק בפרטים – לבין הצורך הבסיסי לתפקד, לנשום, לשמור על הנפש.
המלחמה הזאת ארוכה. כבר תקופה ממושכת שאנחנו עובדים בלבנות ולהרכיב את השיגרה שלנו בתוך הטירוף הזה. לתפור בחוטים עדינים את היומיום למלחמה. ללמוד לחיות לצידה בלי להתעלם ממנה. מה גם שלא נראה שזה עומד להסתיים בקרוב, אז צריך לחשוב הלאה, למרחקים ארוכים. איך לא מבזבזים את מעט החמצן שנשאר לנו או מוצאים דרך למלא את המכלים המרוקנים. איך מחשבים את זה ככה שלא ניגמר בהמשך.
"אני מוכן לפשרה", אמר לבסוף החבר. "אם את זורמת איתי על קינוח עכשיו, אני זורם איתך על כותרות המהדורה".
"יאללה, תביא את העוגת גבינה", היא ענתה.
"ואם את זורמת על עוד כוס יין, אני מוכן גם לפרשנות של עמית סגל".
