אחד האתגרים הכי קשים שאיתם נאלץ להתמודד התיאטרון של ימינו הוא קלאסיקות: איך מצליחים לגעת במילים של סופוקלס, שייקספיר, או אפילו צ'כוב, באופן נגיש. צריך להצליח לשמור על רוח הדברים, על השפה, על העלילה, וכל זה כשעדיין צריך שהקהל יבין, יתחבר ואפילו - רחמנא ליצלן - יהנה. עם המשימה הזו התמודדו בקאמרי כשבחרו להעלות את "טרטיף" של מולייר, ואין ספק שהם צלחו אותה, וממש לא בפעם הראשונה בשנים האחרונות.
כדי להתמודד עם המשימה, במאים אוהבים לפנות לגישה האנכרוניסטית, ובי נשבעתי שלא אוכל לשאת עוד מחזה שנכתב לפני מאות שנים, גדוש באייפונים ומסכי מחשב. לא זה מה שישבור את הארכאיות שעימה נאלץ התיאטרון להתמודד מראש כפורמט. אך בהפקה הזאת של "טרטיף" הצליחו להשכיח מאיתנו שהמחזה נכתב במאה ה-17 גם מבלי לדחוף לעלילה אמצעים טכנולוגיים מאולצים.
המחזה, שבויים על ידי רוני ברודצקי שצמחה בקבוצת הצעירים של תיאטרון חיפה - ואם לא שמעתם עליה אז עוד תשמעו עליה - מתרחש בביתו של אדם אמיד בשם אורגון. לאחר שזה נשבה בקסמו של טרטיף, איש אדוק שמתחת לחזית שהוא מציג הוא רודף בצע ורודף נשים, אורגון מחליט לחתן אותו עם בתו מריאן ולהוריש לו את כל הונו. מריאן (שמאוהבת באחר), יחד עם כל שאר בני משפחתה, כולל אלמיר (בת הזוג של אורגון), מבינים שטרטיף הוא לא יותר ממתחזה - ומנסים להציל את אורגון מידיו. על מנת לעשות זאת הם מתכננים תכסיס, ומנצלים את העובדה שטרטיף חושק באלמיר. או כמו שהוא אומר זאת בעצמו: "דתי, דתי, בסדר, אבל בכל זאת גבר". כיאה למחזות בני 400 שנה, התכסיס מצליח, נתקל במכשול נוסף ולבסוף מצליח. במקור, המחזה כמובן נועד להעביר ביקורת על הכנסייה והדת - אבל תסמכו על האמנים הישראליים שידעו להפוך את זה למחזה ביקורתי על הממשלה ועל העומד בראשה.
4 צפייה בגלריה
העולם המוקצן והגרוטסקי הזה היה רלוונטי אז והוא רלוונטי גם היום. מתוך "טרטיף" בקאמרי
(צילום: כפיר בולוטין)
עם תפאורה יפהפייה של שני טור, במת הקאמרי מעוצבת כמעין וילת אוליגרכים בנויה משיש שחור, שלמרגלותיה בריכה (שנוצרת בזכות אפקט של צבע ותאורה), שני ראשי נמר תלויים בגאון ושלל קקטוסים. אורגון (דרור קרן) ומריאן (חן גרטי) לבושים ורוד צעקני, וכך גם שאר הדמויות לבושות לבוש חושפני, מודרני, צבעוני ומוגזם. כל אלו מייצרים את האווירה החשובה של העיבוד - זה לא משנה אם אנחנו ב-2024 או ב-1667, העולם המוקצן והגרוטסקי הזה היה רלוונטי אז והוא רלוונטי גם היום.
בסוף הפרימיירה, עשרה קבין של כפיים ירדו לאולם, תשעה נטל המתרגם אלי ביז'אווי - שאפשר רק להתקנא בשחייתו בשפה העברית על כל מקורותיה וביטוייה. המחזה כולו כתוב בחרוזים, בהתחלה הקהל זע באי-נוחות, אבל עד מהרה הוא מבין את קסמו של הקצב. ביז'אווי הצליח להתאים את הטקסט להיום עם ביטויים שנונים וחדים כמו "הרי את מטורטפת", "אם את אומרת 'לא' למה את מתכוונת", "הולכת כמו צאן לחופה" ו"טרטיף היה, טרטיף הווה, טרטיף יהיה בתפארה", ולכל דמות יש שפה משלה על אף ההגבלה בחופש הכתיבה והתרגום. מעבר לזה, במקום להתייחס לזה כמגבלה, בהפקה הבינו שיש לחריזה מקום גם כיום, ובמקום סגנון מיושן שולבו בהצגה קטעי ראפ והיפ-הופ, כשעל המוזיקה אחראיים עומר ג'ו נוה ומיכאל מושונוב (או קריסטלים, כפי שקרוי ההרכב המוזיקלי של הצמד).
כל זה לא היה עובד ללא צוות השחקנים המעולה, שמצליח לייצר דמויות של ממש מתחת לחרוזים, לשמור על הקצב גם בדיבור וגם בפאנצ'ים המהירים והמדויקים, ולצד זה גם לרקוד ולזוז באופן הומוריסטי ונפלא. נדב נייטס מצוין כטרטיף, אולה שור סלקטר כאלמיר - וכך גם איה גרניט שבא, דויד בילנקה, גלעד שמואלי, חן גרטי וגלעד מרחבי. בראשם זוהרים דרור קרן כאורגון ואלעד אטרקצ'י כדורין - המשרתת הנאמנה של המשפחה. דמותה של דורין, שלמעשה מייצגת את בעלת החכמה האמיתית בבית לעומת טרטיף שסוגדים לו אך מתגלה כאיש כזבים, מספקת ביקורת חשובה על מעמדות - ואטרקצ'י הולך איתה עד הסוף.
4 צפייה בגלריה
צוות השחקנים המעולה מצליח לייצר דמויות של ממש מתחת לחרוזים. מתוך "טרטיף" בקאמרי
(צילום: כפיר בולוטין)
דרור קרן, שכבר מזמן זכה למעמד של אחד מהשחקנים הטובים בישראל, משתחל בשלמות לנעליו של אורגון ומכניס לתוכו איכויות קומיות נפלאות. דמותו מתגלה בעליבותה המנותקת ממעמדה החברתי, וקרן זוכה לחזור לסגנון המשחק שהפך אותו לבן טיפוחיו של גדול המחזאים הישראליים - חנוך לוין, שרוחו מורגשת לא פעם בחלל.
"טרטיף" שונה וצבעונית בנוף התיאטרלי שאנו רגילים אליו - זאת כמובן רבות בזכות ברודצקי שחובבת אקספרימנטליות בימתית. לעיתים עולה תחושה שאולי הניסוי הלך רחוק מדי, עד כדי כך שהגאגים מאפילים על העיקר - בין אם זו כפית הזהב שאוחזת מריאן בתחילת המחזה, ההקבלות בין טרטיף לישו הצלוב, או פנייה פתאומית לשיר. אפשר לאהוב את זה, ואפשר גם להרגיש שזה קצת יותר מדי.
ואם באתגרים עסקינן, אז עול נוסף שלרוב נושאות קלאסיקות על כתפיהן הוא סופים מצועצעים, הידועים בלטינית כדאוס אקס מכינה. או בעברית: אנחנו חייבים סוף טוב, אנחנו לא יודעים איך לעשות את זה, אז לפתע יתגלה אלינו פתרון משמיים שיגרום לנו לתהות - למה בעצם עברנו את כל השעה וחצי שעברנו עד עכשיו? אבל גם כאן הצליחה "טרטיף" להפתיע. לא נעשה ספוילרים, אבל ניכר שההפקה הבינה שאפשר לצאת מהמשוואה שנוצרה בין מחזות קלאסית ועובש.
