"אופיר ליווה את היצור המיתולוגי דרך הפתח, וכולם הביטו במירה וחשבו שכן, נכון, היא אמנם קצת רפויה בקצוות, אבל הבסיס שמור טוב, אישה יפה ששיער הזהב שלה נכרך על ראשה בסיכות, ואם מצמצמים את העיניים או מעמעמים את האור או שותים כוס יין, אי אפשר בכלל להבחין בהבדל". היצור המיתולוגי הוא אישה שוודית בת 42. דמות חיה ונושמת מתוך אגדה נוסטלגית ועסיסית על זמנים אחרים. "כל חייהם", כותבת נטעלי גבירץ, "סיפרו האבות לבנים עוד ועוד מכרך תולדות הקיבוץ שנקרא 'איך חגגנו עם המתנדבות', פולקלור מקומי שהלך והתפתח, וכל אחד מהצעירים אצר בליבו סיפור אחר שבחר לו מן השפע".
"המתנדבת" מחיה את הפנטזיה על האישה הזרה, הצפונית, המסתורית. הוא הופך את הקריקטורה המצוירת בסיפורים שאבות מורישים לבניהם, לאישה עם סיכות נעוצות בשיער, עם היסטוריה פרטית וקצוות רפויים שלאורך הרומן נמתחים ונתפרים מחדש. עטיפת הספר מעוצבת כפוסטר תיירותי או כגלויה נוסטלגית. כלומר, כהקדמה לאופן שבו קוראים ישראלים וגם הגיבורה עשויים לדמיין את חיי הקיבוץ — משהו מתוק וצבעוני מכדי להיות אמיתי. ואכן, פתיחת הספר כתובה ככניסה לתוך עולם מוכר ובלתי מוכר. הנה החדר שבו אמא שלך ישנה, מסבירים לגיבורה, שזה עתה הגיעה לקיבוץ. אוטוטו תיפתח בפניה הדלת הממשית והסמלית למקום ולזמן שעליהם קראה ביומני האם. "רק ברגע הזה, בעצם, נחתה... הסיפור האחרון של אימה זכה פתאום בכוח משיכה ולפת אותה לתוכו".
חבל להיכנס לפרטים. לא משום שמדובר בסיפור מתח בלשי, אלא מפני ש"המתנדבת" בנוי כמשחק וחיזור עם הקוראים, סביב הציפיות שהוא מעורר. הספר נפתח באופן מחויך ומלנכולי ומתקדם למקומות מחוספסים ונוקבים יותר, שגם הם למעשה מוצהרים כמעט מיד. אנחנו יכולים להריח כבר את הריח המתוק של קומדיה רומנטית נאפית בתנור. את הסיפור על אישה כבויה, שמתאבלת על מות נעוריה, על מות אמה. אבל גבירץ נועצת סיכות בהתרשמות הזאת. "זו הרי תקופה של סגירת חשבונות ישנים", מהרהר האיש שקולט את המתנדבת, שזוכר ואינו זוכר את אמה מלפני 40 שנה. גם הוא שמע כבר "על התנועה עם הסולמית בראשה" — כלומר, MeToo — זו שמזכירה סורגי כלא, שצדה את הגברים שחצו את הגבול לפני כמה עשורים... האם הבת של ורה אוברג היא ציידת?" התהיות האלה הן גם איתות לקוראים. הקומדיה הרומנטית המחויכת עשויה להתגלות כסיפור נקמה. לא רק האבות, אם כן, סיפרו לבניהם על הימים היפים בקיבוץ. אי שם, מעבר לים — ועכשיו כאן, בפתח הדלת — ניצבת גרסה אחרת לגמרי לעלילות הנעורים שלהם.
המתח הדרמטי בין קומדיה וסיפור נקמה, בין חיזור וכפייה, נוסטלגיה וזיכרון אלים — מאפיין גם את האופן שבו גבירץ מתקשרת עם הקוראים לאורך הספר. לרוב באופן קליל, שנון, לא פעם מבריק ופיוטי. זהו הרומן השני למבוגרים שגבירץ מפרסמת אחרי שורת ספרי ילדים. אפשר להרגיש בו, נדמה לי, את יכולתם של סופרי ילדים ונוער לתקשר עם קהל הקוראים באופן יצירתי ומפרה. מזמן לא יצא לי לקרוא ספרות שניכרת ממנה הנאה כל כך ישירה מעצם האפשרות לספר סיפור, לשחק בקונבנציות עלילתיות, להוליך את הקוראים במרחבי הספר כמו תיירים סקרנים. גבירץ מכירה את הדמויות שלה ואת העולם שבו הן מתנהלות לפניי ולפנים. היא יודעת מתי בדיוק שעון הקוקייה אמור לצלצל באחד הבתים, כשם שהיא מתזמנת את הרגע המדויק שבו יתגלה גמל שלמה, ציד קטן ויעיל, בחממה של פרפרים נדירים. היא יודעת כמה גרמים בדיוק אמור להיות משקלו של עובר זעיר ברחמה של דמות נשית — כשם שהיא מכירה את ההרגלים המגונים והזיכרונות היקרים של דמויות אחרות (מטפחות היוקרה המזויפות של רופאת הקיבוץ, הפגישה האגדית של אחראית התרבות עם יונה וולך במועדון צוותא). הטון הלגלגני והאוהד של מעקב אחר הדמויות, הקִטלוג הזה של אאוטסיידרים וטיפוסי שוליים בקיבוץ, הוא בעצמו מחווה נוסטלגית של שיבה לעולם ספרותי שגבירץ מחיה ומעוררת: לנוסח של דמויות מספרים שנונים, יודעי־כל, ברומנים סאטיריים בני המאה ה־19.
אם יש לספר הזה נקודת תורפה היא קשורה לכוח המשיכה שלו. 'המתנדבת' מסגיר מלתחילה עיקרון מלודרמטי. הוא מאותת, וסליחה על הספוילר בשורות הבאות, שהגיבורה נמצאת בחיפוש אחר שורשים ואחר צדק: אחר אב אבוד ואחר הגברים שעינו את אמה. היא יוצאת לדרך עם רשימת חיסול. כמו הרומן "הרוזן ממונטה כריסטו" של אלכסנדר דיומא, וכמו "להרוג את ביל", פנטזיית הנקמה הנשית של הבמאי קוונטין טרנטינו. אבל גבירץ, עושה רושם, לא הולכת עד הסוף עם הטריק המבני הזה, של חיסול חשבונות וחיפוש אב, אלא משתמשת בו יותר כמו פיתיון ראשוני. יש פאתוס גדול בסיפורי נקמה וגאולה — השאיפה לסדר, לסימטריה, לתיקון — שלאורך רוב הספר מתבשל על אש קטנה ומדודה. חתימת הספר מכבה את האש, לטעמי, באופן קצת נמהר או חטוף, שהיה יכול לקבל טיפול קצת יותר מתוחכם. גם היחסים המורכבים בין הגיבורה ודמות אמה, שהם הלב הדרמטי והעלילתי של הספר הזה, נפתרים במין "דאוס אקס מכינה"; בהתערבות כמו אלוהית שמייצרת, אולי במכוון, רושם של חוסר סיפוק והשלמה מואצת. אבל גם ההסתייגות הזאת נבלעת בספר מרשים ובלתי יומרני, שמשקף מעל לכל תשוקה לכתיבה וסקרנות ספרותית שלא פוגשים בכל יום.
"המתנדבת", נטעלי גבירץ, כתר, 304 עמודים
