כשיצא ספר הילדים שלו "ככה זה כשאוהבים" - ספר שהוא שיר הלל למתנת החיים הנפלאה הזו - ההתאהבות - כתבתי למאיר שלו מכתב. ביקשתי לפגוש אותו ולהקליט שיחה בפודקאסט שלי, התירוץ הרשמי היה שזה "לקראת יום האהבה". הוא ענה לי שהוא מאוד עסוק, והוסיף בקריצה – "אפשר לשוחח על אהבה גם בסתם תאריכים, לדעתי".
כמעט שנה חלפה, והגיע עוד קיץ, שוב שלחתי מייל. הפעם הוא נעתר, והזמין אותי להתארח אצלו בביתו שבעמק יזרעאל, בבית שעוטפת אותו גינת בר, זו שעליה כתב בספרו, זו שבאדמתה הוא שותל פקעות שהוא מציל מכל מיני אזורים בארץ, ואז מדשן ומשקה וממתין בשקט עד לפריחה.
מאיר שלו הלך לעולמו, סיקור נרחב:
חודש יוני הוא חודש קשוח עבור הפרחים. ולכן הגינה קיבלה את פניי יבשה ומצהיבה. חוץ מהזלזלת שמאיר לקח אותי לראות, כשהוא מצביע על הלבלוב שלה כמו אב המתגאה בהישגי הצאצאים. ישבנו על המרפסת, היופי של העמק נפרס מולנו, האופק היה פתוח, וכך נראה גם העתיד שמולנו. השמים היו כחולים ובלי ענן, ונראה שגם מצב הרוח היה קליל ונטול דאגות באותן שעות אחר הצהריים קסומות (שום מחלה עוד לא החלה אז להקדיר את השמים).
ומאיר צדק. דיברנו על אהבה, בהמון צורות. על אהבה לטבע, לצמחים, לסיפורים, לאנשים. על אהבת האם והאב שזכה לה בילדותו. ודיברנו על אהבתו לחיים, ועל המודעות שלו לכך שהזמן הוא המשאב היקר ביותר שיש לו. הודיתי לו מראש על הכנסת האורחים ועל הזמן שבחר להקדיש לי, והוא התוודה באוזניי שבגילו, ובהיותו אדם שגם אוהב להיות לבד, ואף פעם לא משתעמם במחיצת עצמו, הוא מבחין די מהר אם הזולתים שאיתם הוא נפגש עשויים לעניין אותו או לא.
"הזמן שלי מאוד יקר", אמר לי. "בעוד חודשיים ימלאו לי 74, וזה אומר שבעוד חודשיים אעבור את הגיל שבו אבא שלי נפטר. הדבר היחיד שמטריד אותי בנוגע לגיל שלי הוא לא כל מיני תהליכים פיזיולוגיים וקוגניטיביים שמתרחשים עם השנים, אלא עצם התקצרות הזמן. הידיעה שיש לי עוד רומן וחצי או שניים ראויים לכתוב היא ידיעה שאני חי איתה, מרגיש אותה ומתחשב בה".
שאלתי אותו ממתי הוא שומע את התקתוק הזה של שעון הזמן? האם זה עניין שקרה לו עם השנים? "אני התחלתי לכתוב ספרים רק בגיל 40, גיל מאוחר יחסית", השיב. "אני לא מתחרט שהתחלתי לכתוב בגיל מבוגר, התחלתי לכתוב בגיל הנכון בשבילי, אבל אני לגמרי מודע לכך שעומד לרשותי זמן מוגבל".
אחר כך סיפר לי שדרך נוספת שיש לו למדידת הזמן הקצוב היא סביב השאלה כמה טיולים עוד יספיק לעשות, ולאן ייסע, ועד כמה הרפתקניים הטיולים שלו עוד יספיקו להיות. ואז שלח מבט לגינה שנפרסה למרגלותינו, זו שבעוד חודשיים תתמלא בפריחה של חצבים, דווקא בחודשים החמים ביותר של השנה ואמר: "כשאת זורעת חצב את מחכה בין שמונה לעשר שנים לפריחה הראשונה שלו, החצב צריך לגדול בצל מאד גדול ומלא כוחות ואנרגיה כדי לפרוח בחודשים השחונים ביותר עבור צמח. לפני כמה חודשים כשזרעתי חצבים חשבתי לעצמי, 'מעניין אם את אלה אני אראה פורחים".
שנינו צחקנו וסיכמנו שיש למאיר עוד מד זמן. אפשר לקרוא לו "מד חצב". מאיר שלו לא יזכה לראות את החצבים האחרונים שזרע, אבל הוא משאיר אחריו גינה מפוארת ונפלאה של סיפורים, כאלה שיישארו אתנו בכל עונות השנה. לתמיד.
אתמול (ג') כשנודע לי דבר מותו הכל כך מצער, של האיש המוכשר ומלא החיוניות הזה - חזרתי להאזין לשיחה הנהדרת איתו. הוא סיפר לי בה על זיכרונות הילדות שלו, על האדמה שבתוכה גדל. על הוריו המורים, שלימדו אותו שכל התפתחות כרוכה בתהליך, על המתנות הנפשיות שקיבל מאמו ומאביו השונים זו מזה, על הסקרנות והאהבה לטבע שטיפח מגיל צעיר. על מי שלימד אותו להפוך אבנים ולהתבונן במה שקורה מתחת. ועל הסבלנות שנדרשת ממך כשאתה מגדל משהו - צמח, סיפור, או אהבה.
