בשיר "יוני", מהטובים בשירי "רדיו שטח 2" של פאר טסי, הוא רק רומז מדוע השיר נקרא ככה: "עצרנו לשתות לכבודךְ, שיהיה במזל / חשבנו גם על החבר שלנו יוני, שנפל". השימוש ב"נפל" רומז שיוני הוא אחד ממאות חללי צה"ל שנהרגו מאז 7 באוקטובר. אבל בריאיון נדיר יחסית לתוכנית "שניים עד ארבע" ב-103, סיפר טסי ש"יוני" הוא יוני שלזינגר, חבר שגם היה מנהל ההצגה של טסי ונהרג בתאונת דרכים באוקטובר - של שנת 2022. טסי כתב את השיר יחד עם איתן דרמון ואבי אוחיון, ושלושתם ביחד ודאי מבינים מתי ובאיזה הקשר משתמשים בפועל "נפל" כדי לתאר אדם שאיננו. קשה לחשוב שהבחירה ב"נפל" הייתה מקרית.
אפשר לתמוה על הערפול, אך מנגד דווקא הוא מסביר למה "יוני" בפרט ו"רדיו שטח 2" בכלל הם קפסולה יוצאת דופן באיכותה של ישראליות: במילה אחת הצליחו טסי ושותפיו לקחת שיר מסע אופייני, עם הניחוחות הנינוחים של שלמה ארצי ועולם האסוציאציות הנהדר של טסי, ולהפוך אותם לאקטואליים ורלוונטיים יותר מכל המנוני הפטריוטיזם המאולצים בחלקם והמביכים ברובם. "יוני, שנפל" לא צריך להיות אותו יוני, אלא כל אחד מהפנים והשמות שאנחנו מנסים לשווא לישון איתם בלילה ולהמשיך לתפקד איתם בבוקר.
בכלל, "רדיו שטח 2" מוצא את טסי בכושר שיא מכל הבחינות. זמר מעולה הוא היה תמיד, וגם כיוצר הוא הקפיד להיות חריג ושונה, מי שלא פוחד להיות גם אביהו מדינה וגם פינק פלויד, כל עוד בסוף מבינים שהסיפור הוא טסי. האלבום הקודם, "רדיו שטח", החזיר אותו למקום הראוי לו וגם לכל מי שאוהב פופ ישראלי: מדלג בין הבמות הגדולות ביותר כדי לשיר מול עשרות אלפים, שהיו מנצחים את המעריצות והמעריצים של טיילור סוויפט בקרב צרחות. אבל "רדיו שטח 2" הוא הישג אפילו גדול יותר, משום שטסי, כמו בצילום היפהפה של עטיפת האלבום, צריך לשמור על ריכוז מקסימלי, להתנתק מרעשי הרקע, להביט על הדף ולראות שם שני דברים בלבד: את האופי החזק והלב הרחב שלו. והוא עשה את זה בחזקת 100.
הנדיבות של טסי היא גם המפתח ליופי באלבום החדש, שמזכירה את מה שכל הזמן אומרים לנו שכל כך מיוחד בעם ישראל. הכוונה היא לא רק למספר השירים, לא פחות מ-20 שיהיה בריא, אלא לאמפתיה שהוא מפגין לדוגמה ב"סלינה" המדבק (עם אזכור מלא טעם של סלינה גומז), "מלודי" המקסים ו"ברסלב משוגעים", שממש לוכד את נקודת המפגש בין לב מנופץ לרסיסים לשמחה חסרת האבחנה של חסידים רוקדים באמצע הכביש. הז'רגון החסידי מפציע גם בשיר אחר, "מה יהיה מחר", שבו טסי, דרמון ואוחיון כותבים את הלהיט שחסר לעידן רייכל כבר כמה שנים טובות: "הייתי לוקח הכל לריאות", הוא שר בפזמון, "אמצע הלילה אני באורות". אם ככה טסי נשמע, שייתן גם לנו מהחומר הזה.
וכשם שטסי מתבונן עלינו מהחלון בתבונה וברגישות, כך הוא מסתכל על עצמו במראה כמו מכונת רנטגן עם יכולות לנוע קדימה ואחורה בזמן. הוא רואה שם את "המדומיין", שיר נפלא על חתול רחוב שאיש לא ספר, וגם את הזאב הבודד שכלוא "בעיר החדשה שלי". ב"בן ובת" הוא נותן לגיטרה סטייל "שנינו שווים" של אביב גפן ליילל לפני שהוא פונה לבנו ובתו ומספר שגם אבא שלהם לפעמים מת מפחד. השורה "הוא רק רצה להיות כמו אמא שלכם ואבא לא פוחד לנסות" היא כמעט פריצת דרך בתרבות שמרנית ומצ'ואיסטית.
גם אם "רדיו שטח 2" מצטיין בחושפנות כובשת אך מלנכולית, חלק מסימן ההיכר של טסי הוא הומור וממזריות, ואלה באים לידי ביטוי באלבום ב"רוז" שנוחל הצלחה ברדיו ובסטרימינג וגם ב"נזכרה בי" עם הפזמון הארסי. ב"ניגונים" טסי גם מעז קצת להרים בסגנון מזרחי אולד-סקול, שהיה גורם לאהובה עוזרי וזהר ארגוב ז"ל למחוא כפיים. אבל כשמגיע הזמן להתקפל - בכל זאת, עברו כבר 70 דקות - טסי חוזר לאלמנט ומנחית מהלומה עם "שעות ריקות", שנשען בפשטות על פריטת גיטרה בסיסית, פסנתר חרישי ופרידה קורעת לב: "אני אהבתי אותךָ עד השמיים", שר טסי, "אבל אתה ברחת לי לכוכבים". פעם אביב גפן שאל "איך זה שבית הקברות הוא המקום הכי פורח במדינה?", וכשמקשיבים ליגון המר של טסי קשה שלא לשאול איך זה שאנחנו אלופי העולם בשירי אבל וזיכרון.
