"מה אתה לא מעז לשאול אותי?", תוהה בחיוך המחזאית ענת גוב, בראיון המצולם האחרון שלה. אריק קנלר, סוכן אמנים והאיש שהיא בחרה שינהל את העיזבון שלה, מתחיל להתפתל ולגמגם. בסוף הוא מתרצה ואוזר אומץ ושואל את השאלה שכל כך חשש לשאול: "יכול להיות שלא תמותי, שתישארי בחיים".
מתוך "ענת גוב, על החיים ועל המוות"
יש בזה משהו מקסים, כשבראיון שכולו פתיחות ועיסוק כמעט קז'ואלי במוות, השאלה בדבר האפשרות שגוב לא תמות ותייתר את ההכנה המקיפה שהיא עושה ל"מוות נכון", היא זאת שהמראיין חושש להעלות על דל שפתיו. ענת גוב לא נשארה בחיים, היא מתה באותה שנה בה נערך הראיון המצולם, 2012. החומרים המצולמים האלה הפכו לבסיס לסרט דוקומנטרי על גוב, שהפיק קנלר עצמו וביימה תמר טל-ענתי ("הצלמניה"). "ענת גוב, על החיים ועל המוות" ישודר הערב (א') בערוץ 8 של HOT, והוא בהחלט שווה צפייה.
התכונה המוזרה ב"על החיים ועל המוות" היא שלא קל להניח את האצבע על מה שהופך אותו לסרט טוב, למעט הכריזמה והאישיות יוצאת הדופן של האישה שסביבה הוא נוצר. ענת גוב מדברת בבהירות ובפשטות על הידיעה שהיא עומדת למות, על הקבלה של הרעיון והתובנות שנובעות ממנו, אבל לא בהכרח מדובר בתובנות מהפכניות או נועזות במיוחד. רק אתמול פגשתי אחת מהן על סטיקר של בית קפה בשוק הפשפשים. "כולנו נמות בסוף", נכתב עליו. גוב עצמה הפנימה את זה בגיל צעיר למדי, כשהתייתמה משני הוריה כשהייתה בת 23, ומאז קיבלה החלטה לחיות מבלי לפחד מהמוות. "זה כולל בתוכו את כל שאר הפחדים", היא מסבירה לקנלר כאילו היא מוכרת לו כיסוי ביטוחי לטיסה.
אבל זה גם מה שהופך את גוב לשליחה כל כך מוצלחת של הרעיונות הלא-מהפכניים שלה. הרעיון שהמוות הוא הרפתקה, שאולי בצד השני מחכה משהו אחר, על התפקיד של הומור שחור בהתמודדות עם קרבת המוות, על הצורך לנקות את השולחן לפני שמתים, על חברות, על היעדר אגו. היכולת שלה לתווך את העיסוק במוות בצלילות נטולת מלודרמה, שאין בה שום דבר מהפומפוזיות שיש בסיפורים מעדות האנשים שהרגישו את הסוף מתקרב וחוו הארה רוחנית, מעקרת ומנטרלת את כל ההתנגדות למסרים מהסוג שהיא מציעה. היא לא מנסה לשכנע אף אחד, היא פשוט מספרת את תפיסת העולם שלה, אבל לא ממקום אטום של הדחקה. היא באמת שם.
סביב השיחה של קנלר עם גוב טוותה טל-ענתי שיחות שניהלה עם דניאל, הבת של גוב; עם בן זוגה, גידי גוב והחברה הטובה והשותפה ליצירה, עדנה מזי"א. משולבים גם קטעים מוקראים ממחזות שכתבה גוב וסקירה קצרה של תולדות חייה וגם של החיים שהמשיכו אחריה, כולל מותה של נכדתה, תמר, חמש שנים לאחר לכתה של גוב, כשהייתה בת תשע. כל אלה מעניקים לסיפור של גוב עומק, אבל אין ספק שבבסיס הסרט נטועה ההופעה נטולת המאמץ שלה, ההומור והעובדה שהדבר האחרון שאפשר להגיד עליה הוא שהיא נראית כמי שעומדת לאבד את עולמה.
הכישרון של גוב, שניכר גם במחזות ובמערכונים שכתבה, לגעת באופן הכי יומיומי בשורשים הכי עמוקים של הקיום האנושי, מוציא את הצופה מהצד השני כשהוא מרגיש אופטימי וטעון באנרגיה באופן כמעט בלתי מוסבר. כאילו בעצם קיומה היא עוזרת לצופה להעניק משמעות שפויה לקיום של עצמו. גוב מתה לפני תשע שנים אבל החיות שהיא מנכיחה על המסך מעוררת געגועים אפילו בקרב אנשים שלא הכירו אותה כלל. טוב שמידי פעם, בתוך ים העצב הגדול והיומרני שאנחנו מתנהלים בו, מגיעה מידי פעם תזכורת שאלה בסך הכל חיים.
