"חמדה", סרטו החדש, השמיני במספר, של שמי זרחין, נפתח בתמונה לילית שבה נראים ששון גבאי ואסי לוי כשהם יושבים בשתיקה במכוניתם, גשם שוטף יורד, והמצלמה קולטת אותם מבעד לשמשה הקדמית. התמונה הזו לא רק מטעינה באחת בזיכרוננו את אחד מסרטיו הקודמים והיפים של זרחין, "אביבה אהובתי" שבו הופיעו השניים, אלא גם מייצרת דימוי שבו הם מבודדים מהעולם. לילה, חושך, אין איש מסביבם, ובה בעת נראה כאילו אינם מוטרדים מכך; כל אחד מהם הוא מה שיש לזולתו, וכאילו אין לאיש מהם צורך ביותר מזה.
"חמדה" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטד קינג)
זה מה שיפה בסרטו של זרחין, שמתחיל בתיאור של זוגיות המכילה את עצמה, שני אנשים שהם כל מה שיש לכל אחד מהם בעולם, שפועלים יחד בתנועות הרמוניות ובשפה ייחודית להם, עד שכל זה מתערער כשבהדרגה הולכות ונכנסות דמויות אחרות לעולמן, חלקן מעברן הרחוק, ומטלטלות אותו. גם האידיליה ביניהם מתגלה חיש מהר כמתעתעת. ששי (גבאי) ואפי (לוי) מתגוררים במושב בגליל העליון, עובדים במספר עבודות, בין היתר עבור חברות הסעדה. במטבח שבביתם אף תלוי לוח גדול המחולק לימות השבוע ועליו כתובים המטלות היומיות. הם מתקינים את הבצק והמילוי בהרמוניה שקטה, אבל ההרמוניה הזו מחפה על מצוקה כלכלית שאליה נקלעו בעקבות הסתבכותו בהימורים של בנו של ששי, דרור (רועי אסף), שנמלט לבלגיה.
כיוון שעלילת הסרט נשענת, כמקובל אצל זרחין, על הופעתן של עוד ועוד דמויות שכל אחת מהן מנתבת את חייהם של ששי ואפי לכיוון אחר, לעיתים אפילו כיוונים סותרים – לא ירחיב כאן עוד הכתוב. "חמדה" הוא סרט שצופן הפתעות, לא כל כך באופן שבו פרט מסוים מתגלה כשונה ממה שחשבנו, אלא יותר באופן שבו דמויותיהם של ששי ואפי הולכות ונחשפות לנגד עינינו. לפתע מתבררת שליטתו של ששי בתנ"ך, כאשר הוא מציע פרשנויות סותרות לאלה שמעביר מורה צעיר בחוג בספריה המקומית שבה ששי משמש כמאבטח, במסגרת העבודות שהוא לוקח על עצמו כדי לכסות על חובותיו של בנו. בסצינה אחרת מתגלה אף צדו האפל. סיפור מעברה של אפי עצמה מאיר אף אותה באור בעייתי, רלוונטי מאוד לעידן MeToo#.
בהדרגה גם הולך ומתברר נושאו של הסרט, הנובע משמו, "חמדה". העובדה המתעתעת היא שאף לא אחד מגיבורי הסרט נקרא בשם זה, אבל השורש חמ"ד נוכח בסרט בצורות שונות – הן במובן של תאווה והן כאובייקט נאה של הסתכלות. סרטו של זרחין עוסק בתשוקה להורות ובאופן שבו התשוקה הזו מוצאת ביטוי אפל, אפילו פרוורטי, במסגרת מערכות היחסים בין הדמויות השונות. אלה כוללות, בין היתר, את עומרי, נכדו של ששי מנישואיו הראשונים (מאור לוי, התגלית של הסרט), שהוא אכן עלם חמודות, אם להידרש לעולם הלשוני המתקיים פה; ודוד (עדי אלון), חייל בתהליכי שיקום המגיע לטיפולי הידרותרפיה בבריכה שבה עובדת אפי. פער הגילים בין ששי ואפי – הוא בן 73, היא בת 50 – גורם לנו לטעות לרגע ולחשוב שהם אב ובתו, והעובדה שהם מתקלחים יחד בקביעות מעוררת לא פעם מין תחושה של אי-נוחות יותר מאשר איזשהו רגש רומנטי. פער הגילים הזה גם מעיב על תשוקתם להביא ילד לעולם. אחת מעבודותיו של ששי היא פינוי מכולות למחזור בקבוקי פלסטיק, ובדרכו האסוציאטיבית הסרט מדמה את המשאבה היונקת אותם ממיכל המחזור לצינור זרע. או שאולי זה רק בדמיונו של מבקר שראה יותר מדי.
הורות, זוגיות, משפחה, ואיך לא גם אוכל, הם נושאים השבים ועולים ביצירתו של זרחין. אכן, ישנן בסרט סצנות שמזכירות את "לילסדה" (הפעם בחנוכה) או את "הכוכבים של שלומי". הן שבות ומזכירות לנו את עיסוקו של זרחין במשפחה הישראלית ובאמצעותה בישראליות עצמה. הוא נע בין תשוקה לא ממומשת להורות (תקינה) והתכנסויות משפחתיות שחושפות מתחים וקונפליקטים בקרב משפחתו של ששי, הכוללת את בתו (ליטל שוורץ) ואשתו לשעבר (לבנה פינקלשטיין, שחקנית קבועה בסרטי זרחין). שני אזכורים תנ"כיים רלוונטיים אגב עיסוקו של הסרט בהורות ובתשוקה למה שאין לך, כלומר בבני אדם שחומדים. האחד הוא סיפורו של אברהם אבינו שנקרא ללכת לארץ כנען בהבטחה אלוהית לעשותו לגוי גדול, כלומר אבי האומה (דמויות ששמותיהן קשורות למילה "אב" כבר הופיעו בסרטו הקודם של זרחין, "השתיקה"). חיפוש אחר דמויות אב נוכח בפילמוגרפיה של זרחין, במיוחד ב"כוכבים של שלומי" וב"המילים הטובות", כך ששרבובו הנה של אברהם אבינו אינו מקרי כלל. ההקשר המקראי השני הוא דיון בציווי "לא תחמוד", שכאמור מרחף מעל הסרט כולו, בעיקר בכל מה שקשור ליחסים שבין ששי ואפי ודמויות סימבוליות שצצות בעולמם.
זרחין נוהג להשאיר דברים לא פתורים בסרטיו, אבל אלה הם חלק מהתעלומות שמלוות אותנו בתום הצפייה, כמו תובעות מאיתנו להשלים את מה שהסרט הותיר מאחוריו. כך, למשל, הנכד מסרב בתוקף ללכת לאזכרת אמו, אשתו המנוחה של דרור, אבל לא לגמרי ברור למה; אירוע דרמטי שבו הוא מעורב לקראת סוף הסרט נפתר באופן תמוה מעט; וגם הקשר בין ששי ואפי מלווה במידה מסוימת של מסתורין ככל שהדברים אמורים באידיליה הכמעט מופרזת ביניהם. אבל התשובות לשאלות האלה, כך נדמה, כמו חבויות בין דקויותיו היפות, ואף אם איננו מוצאים אותן – זה בעצם לא משנה. ישנה כאן סצנה יפה מאוד שבה ששי מציץ בהיחבא אל תוך ביתו, ומה שהוא רואה שם, לא נחשוף, מעלה על שפתיו חיוך מקסים וכובש-לב. חיוך שיש בו הנאה אך גם כמיהה, חיוך חומד, אבל את מה שככל הנראה לא יוכל להשיג. לא עם אפי.
"חמדה" מגיע לאקרנים שלנו פחות משנתיים אחרי סרטו הקודם והראוי של זרחין, "השתיקה", שנחל למרבה הצער כישלון קופתי. בסרט ההוא ניסה זרחין לחבר בין עיסוקו במשפחה הישראלית ובין סאטירה פוליטית שנראית היום כאילו הקדימה את זמנה. סרטו הנוכחי צולם זמן קצר אחר כך, והמהירות שבה הוא מגיע אל האקרנים נדמית כמעט כרצון לפצות על ביצועיו המאכזבים של קודמו. באופן טרגי, מאז צילומי הסרט הפכו אתרי ההתרחשות הגליליים שלו לאנדרטה קולנועית לחבל ארץ שננטש ונחרב, והצפייה בו מלווה על כן בצביטה בלב. ובכל זאת, ליהוקם מחדש של לוי וגבאי, 18 שנה אחרי "אביבה אהובתי" המצוין, מטעין את הסרט בדינמיקה המושלמת שהייתה ביניהם אז, ואכן כמה מהסצנות הטובות ביותר בו הן אלה שבהן אנו פשוט מתבוננים בהם כשהם יחד. יותר מזה, כמאמר שירו של שלמה ארצי, אנחנו לא צריכים.
