פסטיבל הקולנוע הראשון בוונציה נערך אומנם ב-1932, אבל לפעמים מלחמות, מהפכות, פעולות טרור, מנעו את קיומו, ולכן מחרתיים (ד') יחגוג את פתיחת המהדורה ה-80 שלו. הפסטיבל ידע עליות וירידות, ובשנים האחרונות הוא מבסס את מעמדו כפסטיבל השני בחשיבתו ובאיכותו בעולם. רק קאן קודם לו בהיררכיה. הוא גם נחשב לכן השילוח של סרטים רבים במרוץ לאוסקר. השנה, הוא יעמוד בצל שביתת התסריטאים, התסריטאיות, השחקניות והשחקנים של הוליווד, מה שיעיב על החגיגות.
10 צפייה בגלריה
שמוליק מעוז, הדס ירון וקאיס נאשף בפסטיבל ונציה לאורך השנים
(צילום: Gareth Cattermole, Ian Gavan, Andreas Rentz/Getty Images)
לפסטיבל יש לעתים קרובות מערכת יחסים טובה עם הקולנוע הישראלי, והשנה יש לנו שני נציגים: הבמאי עטור האוסקר גיא נתיב ("סקין", "גולדה") יתחרה ב"אוריזונטי", המסגרת השנייה בחשיבותה עם פרויקט מסקרן במיוחד: "טאטאמי", מותחן פוליטי, שמתרחש על רקע עולם הג'ודו הנשי, אותו יצר יחד עם השחקנית האיראנית הגולה זאר אמיר איברהימי. זהו למעשה סרט ראשון, שביימו יחד ישראלי ואיראנית. ואילו הפרויקט התיעודי "נקודות של אור" של יוצר הדוקו והמוזיקאי אדם ויינגרוד, יתמודד בתחרות Venice Immersive, שמוקדשת לעולם ה- XR (מציאות מורחבת-מדומה). לכבוד אירועי ה-80, ליקטנו תשעה רגעים גדולים, מרגשים, שערורייתים ומשמחים בתולדות הנוכחות של סרטים ואנשי ונשות קולנוע ישראלים בפסטיבל ונציה לאורך השנים.
1966- "הילד מעבר לרחוב" של הבמאי יוסף שלחין זוכה ב"אריה הכסף"
"הסרט הישראלי 'הילד מעבר לרחוב' זכה בפרס 'אריה הכסף' בפסטיבל ונציה לסרטי נוער", הכריז בגאווה קריין יומני החדשות של אולפני הרצליה ב-1966. "הסרט נתקבל בתשואות רמות והמבקרים גמרו עליו את ההלל". ביומן רואים את מרגוט קלאוזנר, מקימת אולפני הרצליה ומפיקת "הילד מעבר לרחוב", יורדת מהמטוס אוחזת בפסלון האריה המכונף. בערך "ויקיפדיה" באנגלית של פסטיבל ונציה ה-26 נכתב שהסרט אותו ביים יוסף שלחין, זכה בפרס מיוחד. הסרט, שבמרכזו ילד עני (שאול שלחין) בן 12 שחי עם אביו האלכוהוליסט (אריה אליאס) והאלים ומתדרדר לעבריינות. אגב, "הילד מעבר לרחוב" הושפע מהניו-ריאליזם האיטלקי, אז לא מפתיע שהאיטלקיים התחברו אליו. בישראל הסרט ניפץ קופות ויותר מחצי מיליון צופים בכו והתרגשו ממנו.
1979 – "הקוסם מלובלין" של הבמאי והמפיק מנחם גולן נבחר לפתוח את הפסטיבל
בשנות ה-70 הפסטיבל נערך בצל מאורעות "שנות העופרת" – תקופה של בלגן חברתי ופוליטי, הקצנת השיח הפוליטי ופעולות טרור של הימין הרדיקלי והשמאל הרדיקלי כאחד. בשנים 1977 ו-1978 הפסטיבל לא נערך. ואז ב-1979, הבמאי קרלו ליזאני, מנהלו החדש של הפסטיבל, החליט להחזיר עטרה ליושנה, ולשקם את התדמית והמעמד הבינלאומי של אירוע הקולנוע שדעך. ה"ניו יורק טיימס" הכריז: "פסטיבל ונציה בחיפוש אחר זוהר". ובמסגרת אותו חיפוש, שובצו לשם שינוי מספר הפקות הוליוודיות מסחריות, וביניהם "הקוסם מלובלין", סרטו של הבמאי והמפיק מנחם גולן שנבחר לפתוח את הפסטיבל.
לכתבות נוספות במדור קולנוע:
מדובר בעיבוד לספרו של יצחק בשביס זינגר, חתן פרס נובל, שבו כיכבו אלן ארקין, לואיז פלטשר ושלי וינטרס. עבור גולן מדובר היה ברגע מאושר והגשמת חלום, שכן שנים הוא חלם לעבד את הספר ועבר מסכת תלאות עד שהצליח לעשות זאת.
הבחירה בסרט, בו משתתפים לא מעט שחקנים ישראלים - שייקה אופיר, צחי נוי, אופליה שטראל, יהודה אפרוני ושלמה וישינסקי - הצליחה לרגש, גם את אלה שלא נמנו על מעריציו של הבמאי. אפילו המבקר גידי אורשר כתב ב"מעריב": "כאילו להוכיח את המשכה של אודיסאת ההצלחות של גולן ברחבי העולם מגיעה אלינו הידיעה ש'הקוסם מלובלין' יפתח את החגיגות של פסטיבל ונציה. כבוד הוא לסרט להיות מוצג בערב של פתיחה, כשנעלמים החשבונות של איך הגיע למעמד".
1984 - "מאחורי הסורגים" זוכה בפרס המבקרים
חודשים אחדים לפני שנכלל בחמשת המועמדים הסופיים לאוסקר הסרט הזר הטוב ביותר, התקבל "מאחורי הסורגים", סרטם של האחים אורי (במאי) ובני (תסריטאי) ברבש, לפסטיבל ונציה ה-41, שנערך בקיץ 1984. "מאחורי הסורגים" התחרה במסגרת השנייה בחשיבותה של אותה מהדורה - שבוע המבקרים הבינלאומי.
10 צפייה בגלריה
"במהלך הסרט פרצו האנשים במחיאות כפיים שלוש פעמים. לרגע עוד חשבתי לעצמי: שיפסיקו להרעיש! זה מפריע". מתוך "מאחורי הסורגים"
(צילום מסך)
הסרט מתרחש על רקע שביתת אסירים שפורצת בבית כלא והעלילה מתמקדת בקשר בין מנהיג האסירים היהודים (ארנון צדוק) למנהיג האסירים הערבים הביטחוניים (מוחמד בכרי). "ההקרנה החגיגית הייתה באולם המרכזי של ארמון הלידו עם דגל ישראל שמתנוסס במרכז בין דגלי כל המדינות, ועם כל המוזמנים החשובים שמתלבשים זרוק, אבל הכי יקר שרק אפשר", שיחזר אורי ברבש בריאיון, שהעניק לעדית נאמן ז"ל, כתבת "ידיעות אחרונות". "ישבתי מתוח בהקרנה ובמהלך הסרט פרצו האנשים במחיאות כפיים שלוש פעמים. לרגע עוד חשבתי לעצמי: שיפסיקו להרעיש! זה מפריע לסרט. כשנגמר הסרט, מה שקרה היה פשוט מדהים. הקהל קם על הרגלים ובמשך עשר דקות, או אולי רבע שעה, עמד ומחא כפיים. עמדתי שם ולא יודע מה עשיתי. אמרו לי שבכיתי, ואני לא מאלה שמתרגשים. זה היה פשוט מהמם. למחרת כבש הסרט שלנו את כל הכותרות בעיתונות, וצריך לחשוב שנקודת הפתיחה שלנו הייתה ממש אפס, כי היינו אנונימיים לגמרי".
"מאחורי הסורגים" זכה בפרס המבקרים, הפרס הראשי של המסגרת שבה התחרה. "הסרט נבחר ברוב מוחלט על ידי חבר שופטים שהיה מורכב מ-12 מבקרים מתריסר מדינות", דיווח יהודה סתיו ב"ידיעות אחרונות". "בין הנימוקים נאמר: הסרט נבחר בגלל איכותו הטכנית, הופעתם של השחקנים והאופן שבו השתמש הבמאי בשפה הקולנוע כדי להעביר את נושא הסרט". ברבש הנרגש הכריז: "לא חלמנו בחלומות הוורודים שלנו שנקבל את הפרס". מייד אחרי הזכייה, "מאחורי הסורגים" יצא לבתי הקולנוע בישראל, עורר הרבה ויכוחים ודיונים ואף הוצג בכנסת. בדרך לאוסקר צפו בסרט בישראל 600 אלף איש, והשיר "תני לי יד", שזימר בסרט בועז שרעבי שגילם אסיר, הפך ללהיט גדול.
1989-2020 – הנוכחות המרשימה והעקבית של הבמאי עמוס גיתאי בפסטיבל
ב-1989 התחרה "ברלין ירושלים", סרטו העלילתי השני של עמוס גיתאי על "אריה הזהב", וזאת הייתה ראשיתה של ידידות מופלאה - גיתאי הפך בן בית בלידו של ונציה. במהלך השנים, עוד שישה סרטים שלו השתתפו בתחרות הראשית - "עדן" (2001), "עלילה" (2003), "הארץ המובטחת" (2004), "אנה ערביה" (2013), "רבין, היום האחרון" (2015) ו"לילה בחיפה" (2020). סרטים נוספים של גיתאי הוצגו מחוץ לתחרות. מעטים הבמאים בעולם שהפגינו כזאת נוכחות מרשימה בפסטיבל כל כך חשוב. ב-2005, גיתאי אף נמנה על חבר השופטים של התחרות הראשית. "אני מאוד אוהב את פסטיבל ונציה", אומר גיתאי. "יש לזה הרבה סיבות; אחת, שלא כל כך מקפידים שם על הלבוש הפורמלי של טוקסידו ופפיונים, יש שם אלגנטיות פשוטה שאני אוהב. הסיבה השנייה, הוא באמת חגיגה קולנועית היברידית כמו המדיום הקולנועי עצמו, מצד אחד סרטים מאוד מינימליסטים כמו של פרדריק וייזמן הדוקומנטריסט שאני אוהב, או סרטים עם כל הכוכבים הגדולים שירוצו לאוסקר. הפסטיבל כל פעם משרטט פרספקטיבות חדשות, בפתיחות שלו כלפי פורמטים חדשים".
אגב, השנה, גיתאי מציג בביאנלה לארכיטקטורה בוונציה, מיצג על הטרילוגיה התיעודית שלו "הבית" על גלגולי בית בירושלים. "בעבודה על המיצג הייתה לי חוויה גדולה לעבוד בתוך החללים של ונציה. האוצרת של הביאנלה כתבה: 'מיצב המולטימדיה של עמוס גיתאי מייצג עדות שונות, שפות, מסורות מוזיקליות שהורכבו יחד כדי לחשוף זיכרונות מהעבר ואפשרות לדמיין עתיד משותף פה. התערוכה לא רק מספרת את ההיסטוריה של הבית, אלא גם להפוך לאתר של דיאלוג אמנותי בין חוויות עבר והווה".
2009 - "לבנון" של הבמאי שמוליק מעוז זוכה ב"אריה הזהב"
ב-2009, הבמאי שמוליק מעוז חולל היסטוריה בזכות סרט הביכורים שלו, "לבנון", שהסתמך על זיכרונותיו הטראומטיים מיומה הראשון של מלחמת לבנון הראשונה, 1982. הסרט זכה בפרס "אריה הזהב" - הפרס השני בחשיבתו וביוקרתו בסצנת הפסטיבלים הבינלאומית, רק "דקל הזהב" של קאן קודם לו. אין ספר שהזכייה ב"אריה הזהב" היא ההישג הבינלאומי הגדול ביותר בתולדות הקולנוע הישראלי. הסרט בכיכובם של יואב דונט, איתי טיראן, אושרי כהן, מיכאל מושונוב, זהר שטראוס, ריימונד אמסלם ודודו טסה, מתרחש כולו בתוך טנק צה"לי ,היוצא למשימה בשיתוף מחלקת צנחנים: עליהם לסרוק עיירה לבנונית, שכבר הופגזה על ידי חיל האוויר.
על במת טקס הסיום, מעוז הקדיש את הפרס "לכל האנשים בכל העולם, שחזרו, כמוני מהמלחמה. אלפי אנשים שלמדו לחיות ואפילו לחייך למרות הכאב. למראית עין הם בסדר - הם עובדים, מתחתנים, מביאים ילדים לעולם - אבל הזיכרון נשאר חרוט בנשמתם. מלחמה, באופן פרדוקסלי, זקוקה למוות כדי להתקיים. ברגע שנפסיק להרוג - נפסיק את המלחמה. זה כל כך פשוט. הייתי רוצה להאמין שהסרט שעשיתי יפתח לאנשים את הראש, שהם ישאלו את עצמם 'מי הפכנו להיות ומי לעולם לא נוכל להיות עוד, אם לא נפסיק זאת עכשיו'". את נאומו חתם מעוז בקריאה: "ויוה לקולנוע, ויוה ונציה".
במסיבת העיתונאים שנערכה אחרי הטקס, נימק הבמאי אנג לי ("הר ברוקבק"), נשיא חבר השופטים את הבחירה ב"לבנון": "זו אמנות צרופה". מעוז גילה שברגע שאנג לי הכריז בטקס את שמו, זו הייתה הפתעה עצומה עבורו. "הדבר הראשון שאמרתי לעצמי: 'שמוליק, קום על הרגליים, אל תיפול מהתרגשות. לך לבמה, תיצמד לנאום שלך, הכול יהיה בסדר. עשית את זה'". באותו אירוע, מעוז היה צריך להתמודד עם עיתונאית צרפתייה שהטיחה בו: "הסרט שלך הוא תעמולה ציונית", וזעפה למה הוא התעלם מהקורבנות הלבנונים. מעוז הדף את הביקורת: "אני מצטער על כל קורבן בלבנון ובכל מלחמה, בכל העולם. אם את טוענת שהצגתי משהו לא נכון, עליי לומר לך שאני הייתי שם וזה היה המצב. שמים את החייל בסכנת חיים ולכן הוא יילחם. המלחמה מכריחה אותו להרוג".
2012 - הדס ירון, כוכבת "למלא את החלל", מעוטרת בפרס השחקנית המצטיינת של פסטיבל ונציה
בפסטיבל 2012 משכה המשלחת של "למלא את החלל", סרטה של הבמאית רמה בורשטיין, חוזרת בתשובה שהפכה לאישה חרדית, הרבה תשומת לב. בורשטיין הייתה לאייטם מבוקש בתקשורת האיטלקית והבינלאומית כאחד – לא כל יום אישה חרדית משתתפת בתחרות הראשית. המבקרים והמבקרות רותקו מסיפורה של שירה (הדס ירון), צעירה חרדית תל אביבית, שהשידוך המיועד שלה מתעכב בעקבות טרגדיה שפוקדת את המשפחה, והרעיפו שבחים: "עשוי לעילא ולעילא", "סרט ביכורים מקסים ושלם". גם ירון פונקה בביקורות משבחות : "בולטת במיוחד", "יש לה תמימות נעורים שמתיישבת נהדר עם הדיאלוגים". חלק מהעיתונאים רטנו על מעמד האישה בחברה החרדית ועל העבדה שבורשטיין לא עוסקת בסרטה בפוליטיקה. דבר אחד היה בטוח: "למלא את החלל", יזכה באחד הפרסים המשמעותיים.
10 צפייה בגלריה
קאסט "למלא את החלל", בהם הדס ירון (שנייה משמאל) בפסטיבל ונציה 2012
(צילום: gettyimages)
ואכן, בטקס הסיום, חבר השופטים בהנהגת הבמאי מייקל מאן ("היט", "המקור") ועליו נמנה גם הבמאי ארי פולמן פסק שהדס ירון, ראויה לפרס השחקנית המצטיינת. ירון הצליחה לגבור על כוכבות מפורסמות כמו רייצ'ל מקאדמס, איימי אדמס, סלינה גומז, נומי ראפס, איזבל הופר, ססיל דה פרנס ואולגה קורילנקו. "וואו, תודה רבה, אני מאוד נרגשת", אמרה ירון, שהייתה אז רק בת 22, בעודה אוחזת בגביע המוזהב הכבד והאימתני. "זה כבוד גדול, חווינו כאן חוויה מדהימה". בנאום התודה, הודתה ירון לבורשטיין. "רמה מושלמת, יצור קסום ובן אדם ממש חכם, מיוחד וחד. היא ידעה איך לגשת לכל אחד מאיתנו". בורשטיין מצידה לא הגיעה לטקס מאחר והוא התקיים לפני צאת השבת.
2013 – "צל לבן" של הבמאי נועז דשא לוכד את "אריה העתיד"
ב-2023, פסטיבל ונציה חגג את המהדורה ה-70 שלו, ובטקס הסיום נרשמה הפתעה - "צל לבן", סרטו של הבמאי נועז דשא, זכה בפרס "אריה העתיד", המוענק לסרט הביכורים המצטיין. הזוכה אגב נבחר מבין כל סרטי הביכורים, המשתתפים בכל המסגרות. דשא הוא בנו של המפיק האגדי המנוח אברהם דשא פשנל, מי שהיה חתום על הצלחות ענק כמו "הגשש החיוור", "שוקולד מנטה מסטיק" ו"כוורת". "צל לבן" שצולם בטנזניה עוסק בסבלם של הלבקנים באפריקה. רופאי אליל מציעים אלפי דולרים למי שיביא להם איברי לבקנים, משום שלטענתם לאיברים הללו יש סגולות של ריפוי, מזל ועושר. הביקוש גורם לרצח של לבקנים למטרת סחר באיבריהם. "החלטתי שאני חייב לעשות סרט על הנושא, וכדי להצליח לצלם אותו נזקקנו לצוות קטן, מקומי, אמיץ וזריז — שיוכל לעבור בשלום ובבטחה את ההפקה הזאת", סיפר דשא ,שקיבל את הפסלון הנחשק מהבמאית הסעודית היפא אל־מנסור. "זה כבוד גדול ולא ייאמן", אמר בנאום התודה. בפרס הכספי שקיבל, על סך 100 אלף דולר, דשא סייע לילדים הלבקנים, שהופיעו בסרטו. אגב, בדרך לזכייה, "צל לבן" גבר על הסרט הישראלי "בית לחם" של יובל אדלר, שגם היה מועמד ל"אריה העתיד". "בית לחם" התנחם בזכייה בסרט הטוב ביותר של מסגרת הצד "ימי ונציה", מטעם תא מבקרי הקולנוע "פדאורה".
2017 - "פוקסטרוט" של הבמאי שמוליק מעוז צד את "אריה הכסף"
שמונה שנים אחרי הזכייה ההיסטורית ב"אריה הזהב", הבמאי שמוליק מעוז שב לעיר התעלות האיטלקית, והפעם עם "פוקסטרוט". מעוז שאב את ההשראה מאירוע מטלטל, שפקד אותו ב-1994: בתו הבכורה הייתה בדרכה לבית הספר והתכוונה לנסוע בקו 5. למזלה היא איחרה אותו – מחבל מתאבד פוצץ מטען באוטובוס וקטל 22 בני אדם. מעוז ורעייתו לאורה, שעיצבה את התלבושות של "פוקסטרוט" חוו רגעי חרדה עד שבתם שבה הביתה. ואת החרדה הזאת מעוז ניתב ל"פוקסטרוט" – העלילה עוקבת אחר זוג הורים (ליאור אשכנזי ושרה אדלר) שמתבשרים שבנם החייל יונתן (יונתן שיראי) נהרג במהלך שירותו הצבאי. הסרט מתאר את ההתמודדות שלהם עם בשורת האיוב".
ההקרנה של "פוקסטרוט" בוונציה לוותה בשערורייה גדולה, שעוררה מירי רגב, אז שרת החינוך והספורט. למרות שלא טרחה לצפות בו, רגב טענה ש"זו בושה וחרפה ש'פוקסטרוט' נבחר להציג בפסטיבלי קולנוע נחשבים. הדעת אינה סובלת שסרטים המבאישים את שמו הטוב של צה"ל, הם אלו שנתמכים על ידי קרן הקולנוע הישראלי, והם אלה שנבחרים להיות חלון הראווה של הקולנוע הישראלי בחו"ל". רגב גם טענה שהסרט מציג את צה"ל כמטייח עבירות חמורות.
חבר השופטים בהנהגת השחקנית אנט בנינג לא התרגש מרגב ומהרעש שהיא עוררה, והחליט להעניק ל"פוקסטרוט" את הפרס השני בחשיבותו – "אריה הכסף". "תודה לכם על רגע נפלא, שיישאר לנצח", הכריז מעוז בטקס הסיום. "אני מודה ללאורה אשתי, האור שלי, הנשמה שלי. פוקסטרוט משמעו ריקוד. אפשר לרקוד אותו בכל מיני אפשרויות, אבל תמיד חוזרים לנקודת ההתחלה". כשנודע לרגב על הזכייה היא פרסמה הודעה: "למדינת ישראל יש את הצבא המוסרי בעולם שחייליו הצעירים נדרשים להתמודד עם מציאות מורכבת מידי יום. מצער שסרטים ישראלים המבקרים את מדינת ישראל זוכים כמעט אוטומטית לחיבוק ואהדה בעולם. מקומם שיוצרים ישראלים תורמים להסתה, טוב היה שאת התשואות הם היו קוטפים בזכות העשייה האמנותית בלבד. אלו הסרטים שנותנים רוח גבית לארגון ה־BDS ולעוכרי ישראל. הזכייה של הסרט היא עוד הוכחה שאסור למדינה לממן סרטים שהופכים לנשק תעמולה בידי אויבנו". במסיבת העיתונאים שנערכה אחרי הטקס התייחס מעוז לדבריה של רגב: "כל חברה צריכה לרצות להשתפר וללמוד מטעויות. למען ילדינ, חשוב שתהיה ביקורת עצמית, כדי שלא נשקע בבוץ. אני מבקר את מדינתי מתוך דאגה, ואני עושה זאת מאהבה".
2018 – קאיס נאשף זוכה בפרס השחקן הטוב ביותר במסגרת "אוריזונטי" על הופעתו ב"תל אביב על האש"
בפסטיבל ונציה ה-75, הצליחה "תל אביב על האש", קומדיה ישראלית-פלסטינית של הבמאי סאמח זועבי לכבוש את הקהל והמבקרים ("סאטירה מבדרת, מתובלנת ומפולפלת") כאחד. "תל-אביב על האש" התחרתה ב"אוריזונטי", המסגרת השנייה בחשיבותה, ועלילתה עוסקת בצעיר ירושלמי-פלסטיני (קאיס נאשף) שבעקבות מפגש עם קצין (יניב ביטון) במחסום, הופך לתסריטאי באופרת סבון. לבכורה החגיגית בפסטיבל, התייצבו יוצרי וכוכבי הסרט, מלבד נאשף, מאחר והוא שבר את רגלו במהלך משחק כדורגל בברלין ורותק למיטתו. למרבה המזל, נאשף החלים עד טקס הסיום, שם הוכרז שהוא זכה בפרס השחקן המצטיין של "אוריזונטי". בנאום התודה, נאשף הנרגש התוודה שהוא עדיין לא ראה בכלל את הסרט, "אבל אני סומך על השופטים, אם החלטתם להעניק לי את הפרס". נאשף גם הודה לחבריו השחקנים לסרט, וכן לשחקנים בכל העולם - "אנחנו אומה אחת, ויש לנו אותו פספורט". כשירד מהבמה, נאשף אמר ל-ynet "לא נשאתי נאום פוליטי בגלל שאני לא פוליטיקאי".
