"מי הזוגות שמתנדבים להיכנס ראשונים?", שואלת הסדרנית. הצצה חטופה לדלת שמאחוריה מגלה מנהרה שחורה. בזה אחר זה ניגשים כמה אמיצים ומסתדרים, לפי ההנחיה, ברכבת. ידיו של אחד על כתפי האחר. צועדים אל חלל שבו שולטת עלטה מוחלטת. לפתע קול, ועובדי המקום מכריזים: עצרו איפה שאתם, אנחנו נבוא להושיב אתכם אחד אחד. מתברר שגם להבין לאיזה כיוון פונה כרית הכיסא זה לא מובן מאליו, ואני מתיישבת תחילה על המשענת ומועדת על הסדרן. "מה קורה איתכם היום", הוא מלין בקריצה, "אפילו לשבת על כיסא זו דרמה". אין כמו קצת התנשאות בריאה, בכל זאת הוא כבר רגיל להתנהל באפלה ואני בסך הכול הפקדתי את מאור העיניים שלי בכניסה.
בכניסה קיבלנו אוזניות, וגם מפתח כדי לאחסן את החפצים האישיים בלוקר. טלפונים, שעונים דיגיטליים, כל פריט שעלול להדליק את החושך אסור לנשיאה. תופעה מוזרה נרשמת עם הכניסה לחדר החשוך, כל הנוכחים משתתקים, כאילו החושך בולע בתוכו גם את המילים, או שיש קצת פחות אוויר לנשימה, ואולי זו פשוט התחושה של יציאה מאזור הנוחות, שצריך רגע של שקט להתרגל אליה.
כבר הייתי כאן בעבר, אותו חלל של מסעדת החושך הייחודית של מרכז "נא לגעת" בנמל יפו. בית תרבות ויצירה שמכניס את מבקריו לעולמם של אנשים עם מוגבלויות ראייה ושמיעה. הסדרן מנחה אותנו לחוש את המפית שמונחת על השולחן מולנו, ועליה קערית קטנה, לצידן צלוחית ובה פיצוחים, גבינות וזיתים. ריבועי הגבינה רכים וכריות האצבעות שלי מתלכלכות כשהן אוחזות בהם, אני נרתעת לרגע, ואז גוערת בעצמי "מפונקת, כולה גבינה". הגבינה נעימה לי בפה ובמקום לנגב את האצבעות במפית אני מוצצת אותן, מה אכפת לי, אף אחד לא רואה. השמיעה, לעומת זאת, נעשית מחודדת, ולכן כשאני מניחה בפה קבוק נדמה לי שהחדר כולו רועד עם רעש הלעיסות שלי.
בכל מקרה, הקולינריה היום היא רק מתאבן, שכן לערב זה המסעדה הוסבה לחלל תרבותי, לטובת מופע האודיו-אוזניות בחושך "יש עוד מישהו בחדר", מאת יוצרי האודיו אור מצא ואלכסה לרנר. מדובר במותחן בלשי בהשראת הספר מאת אגתה כריסטי "ולא נותר אף אחד", המתקיים בעלטה, ומשלב טכנולוגיית סאונד ייחודית בשם 8D.
לכתבות נוספות במדור במה:
ההנחיה הבאה היא לשים את האוזניות. במרחק נשמע קול של דמות נוספת המובלת לחדר על ידי סדרנית, נשמע שהיא מתיישבת בשולחן מאחור. אחריה עוד אחת נכנסת תוך שהיא מפצירה בסדרנית לא לגעת בה, דומה שהיא חולפת מימיני. קולו של גבר נוסף נשמע, חמש דמויות בסך הכול מתיישבות סביב שולחן הממוקם במקום עלום בחדר, קול מזיגת יין נשמע, וביני לבין עצמי אני מלינה על האפליה - אנחנו לא קיבלנו יין. הדמויות מנהלות ביניהן שיחת חולין, שלא נשמעת מהונדסת או מתוסרטת כלל אלא שיחה רגילה של אנשים שיושבים סביב השולחן בהיכרות ראשונה, האם הן באמת כאן? לא יכול להיות, הרי ידענו שמדובר בהקלטה. ובכל זאת כשהן אומרות "נעים מאוד" עולה בי הדחף הנימוסי הבסיסי להשיב ב"היי".
המופע מגולל את סיפורן של חמש הדמויות, כולן משתייכות לצמרת החברה הישראלית: קצין משטרה בכיר, אמנית בינלאומית זוכת פרס ישראל שהתפרסמה בזכות תערוכת גולגולת, כוכב בידור אייקוני שהפך לבלתי רלוונטי ומאבד את יציבותו, חוקרת המוח המובילה במגזר הערבי והייטקיסט שעשה אקזיט של מיליונים. כולם הוזמנו על ידי מיליונר מסתורי, לכאורה לאירוע קונספט אקסקלוסיבי בחדר החושך. הם לא יודעים שבפועל, הם הגיעו כדי להתעמת עם הסוד הגדול שהם מסתירים - רצח שביצעו בעברם. האם מישהו מהאורחים יצליח לשרוד את האירוע המפוקפק?
הקולות של חלק מהדמויות מוכרים לאוזן, קולה המובחן של שרה פון שוורצה ממלא את החלל, ולא ניתן לטעות בגוון העמוק של גיל פרנק. אליהם מצטרפים גם גיא לואל, חיים זנאתי, סלווה נקארה, דיוויד בילנקה, סולימאן חוסייסי ויפתח קמינר. איזה מין דבר זה קול, חותמת מוזיקלית של כל אחד ואחת. מלודיה הבוקעת מתוך הגוף והיא יכולה להיות נעימה והרמונית וגם צורמת. אני מוצאת את עצמי נודדת במחשבות על קול וזהות. מעניין לראות כמה שקט פנימי יכולה לייצר ישיבה בעלטה. והנה, הראש מתפנה גם למחשבות שאינן יומיומיות.
אני שמה לב שאני ממש רואה בעיני רוחי את גיל פרנק, את גיא לואל ואת שרה פון שוורצה מגלמים את הדמויות שלהם. לגבי שאר הדמויות החוויה היא מעניינת משום שאיני מכירה את חזות האנשים שמגלמים אותן, ועל כן הן יכולות להיות כל אחד, ללבוש כל צורה שאבחר. דמיון זה דבר נפלא, מתברר שיש לנו כזה והוא מופעל כשלא מאכילים אותנו בכפית או מתקיפים לנו את כל החושים כמו בשגרה.
לכל אורך המופע שאלתי את עצמי כיצד ביצעו השחקנים את ההקלטה - האם ישבו באולפן הקלטות או הסבו ואכלו סביב שולחן? האם שיחקו בחושך, האם בכלל שיחקו באופן אקטיבי או הקריאו בנינוחות מדף? פסלתי את עניין הדף משום שדקויות הסאונד, כך הנחתי, היו מזמן חושפות קרקוש דפים. גם עניין האולפן נראה לי לא אפשרי, שכן המשחק היה כל כך אמין ודינמי עד שקשה היה לחשוב שהם ישבו ללא תנועה. התברר לי מאוחר יותר שהיצירה לא הוקלטה באולפן הקלטות סטנדרטי אלא בלוקיישנים התואמים את העלילה, ובמהלך הכנתה המשתתפים שיחקו באופן פיזי את דמויותיהם ככל יצירה בימתית או מצולמת.
ודאי תשאלו - מה ההבדל בין החוויה הזו לבין שמיעה של פודקאסט או הסכת בחושך? ואכן יש קווי השקה, זה לא שאין בהישג ידינו את האפשרות לכבות את האור, לשים אוזניות ולהאזין לבחירתנו בהיצע אינסופי של תוכן. אך באותה מידה אפשר לשאול למה ללכת לקולנוע כשאפשר לצפות בסרט בנטפליקס? הסוד טמון בחוויה הכוללת, שמתחילה מהכניסה למתחם "נא לגעת" והמפגש מסביר הפנים עם עובדי המקום, אף הם מתמודדים עם לקות ראייה או שמיעה. למעשה החוויה מתחילה עוד קודם - על כנאפה בנמל יפו בערב של סערה רומנטית אך פורעת שיער. אך מרגע הכניסה למרכז התרבות, ניכר כי מדובר במקום שאין שני לו בכך שהוא גם מבצע שליחות יוצאת דופן עבור אוכלוסיות המתמודדות עם מוגבלויות וגם עושה זאת תוך שמירה על רמה תרבותית גבוהה ולא מתפשרת. כלומר, בערב כזה ההרגשה השולטת היא לא "באנו כי זה חשוב", אלא - באנו כדי לצרוך תרבות טובה, מעניינת ואחרת (וזה גם חשוב ונפלא שיש מקום כזה).
מלבד זאת, הטכנולוגיה שבה מבוצע המופע היא כזו שרובנו לא ניחשף אליה בדלת אמותינו, וממש מאפשרת חוויה היקפית של שמיעה, שמאפשרת להאזין לניואנסים הקטנים של נשימת הדמויות, לאמוד את הקרבה שלהן או המרחק. זו הפעלה מזוקקת ואינטנסיבית של הדמיון, הנעשית בנוכחות עוד אנשים זרים בחדר שכולם שותפים לה. ומעל הכל מרחפת השאלה שאותה המותחן מבקש להנכיח וגם מצליח - האם תכף יד תונח על כתפי ויתברר שגם אני חלק מהעלילה? ובעיקר: האם מלבד האנשים היושבים באפלה, יש עוד מישהו בחדר?
