תארו לעצמכם עשרות אלפי אנשים במופע בפארק או באצטדיון נעים בסנכרון מושלם. מרימים ידיים לאוויר באותו רגע בדיוק, מדקלמים את המילים בצורה מדויקת ומייצרים צליל שמגיע למרחקים. כשרגע השיא מגיע הם קופצים, מצטמררים ומתרגשים יחד, קצב הלב שלהם עולה. הם חווים התעלות רוח שמגיעה מהחוץ ומהפנים. והחוויה הפנימית שלהם היא תוצאה של תהליכים מופשטים מצד אחד, ותהליכים גופניים מצד שני.
בשדה המחקרי, החוויה הזו שנוצרת כתוצאה מהאזנה למוזיקה נקראת "אפקט דואלי". "למוזיקה יש מצד אחד את האלמנט התרבותי, כמו כסף, לאום או דת. אבל הסיבה שמוזיקה היא כל כך אוניברסלית, זה כי יש לה גם איכויות סנסוריות (חושיות, ד.צ) מווסתות שלא דורשות ידע מוקדם", מסבירה ד"ר שיר אציל מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, שחוקרת את נושא החברתיות אצל בני אדם. "גם תינוק שנולד הרגע וגם כלב שלא מבין את התרבות שלנו יושפע ממוזיקה ברמה הסנסורית. אם נגביר את הווליום היא תפחיד, והיא יכולה להשפיע על קצב הלב ולסנכרן אותו בין אנשים אפילו אם הם לא מכירים".
במאמר שפרסמה לאחרונה אציל עם ד"ר ליאור אברמזון בכתב העת הבינלאומי Behavioral and Brain Sciences של אוניברסיטת קיימברידג' הבריטית, השתיים בחנו את השאלה האם המוזיקה התפתחה באופן אבולוציוני כדי לקדם את החברתיות בקרב בין האדם, וטענו, בין היתר, כי למוזיקה תפקיד חשוב מאוד - היא עוזרת לבני אדם לשרוד. "בגלל הערכים המתגמלים של המוזיקה, בני אדם ממשיכים ללמוד ולהעביר אותה לדורות הבאים", הן כותבות.
לטענתן, מוזיקה מאפשרת לאנשים להתאים את עצמם לאחרים ברמה פיזיולוגית על ידי תזמון עוררות, מצב רוח וקצב לב מחד וברמה המופשטת על ידי תזמון זהות, סגנון וידע מאידך. המוזיקה עוזרת לנו להשפיע ולהיות מושפעים מאחרים וכך היא מחברת אותנו אל החברה שבה אנו חיים, בקשרים עם הקרובים לנו ובקרב קהילות רחוקות מאיתנו. "אנחנו מאוד אוהבים ויסות חברתי, וכשהפיזיולוגיה שלנו מושפעת ומתארגנת ביחד עם פיזיולוגיה של אחרים", מסבירה אציל, "זה קורה בקשרים אינטימיים עם בני זוג, כשאנחנו עם התינוק שלנו, או בהופעה - זו אסטרטגיית ההישרדות שלנו. כיצורים, הפיזיולוגיה שלנו קשורה לפיזיולוגיה של אחרים, וברגע שאנחנו מכווננים לשם זה גם מה שגורם לנו לרצות להסתנכרן עם אחרים ברעיונות המופשטים ובחוויות הסנסוריות".
דוגמה מובהקת לחוויה כזו היא האזנה משותפת להמנון הלאומי. "כשאנשים שומעים את 'התקווה', אז מצד אחד זה מארגן אותם, מווסת אותם ומאחד אותם ברמה הקונספטואלית של הרעיון, המדינה, הלאום, המחויבות שלי וכל מה שמתלווה לזה - וברמה הסנסורית זה גם מפעיל את הגוף, משנה את קצב הלב, גורם לי להתרגש - זה האפקט הדואלי של המוזיקה".
אז המוזיקה עוזרת לנו לשרוד כי היא מהווה חלק מתוך המערכת הגדולה יותר של תרבות ושפה?
"אחת הדרכים להסתנכרן עם כמות גדולה של אנשים, בקנה מידה רחב, היא באמצעות קונספטים אבסטרקטיים כמו לאום, דת, שפה, תרבות ומוזיקה. את יכולה להרגיש שייכות למישהי מארצות הברית כי שתיכן מאוד אוהבות שיר של הביטלס, ובאותה מידה זה יכול להיות סרט, אמנות מסוג אחר או סלנג שפתי. יש לנו דרכים לסנכרן את המידע שלנו, ולהקנות ערך לדברים, למשל כסף. הרי אין לו שום ערך בפני עצמו, זו חתיכת נייר. את לא יכולה לעשות איתו כלום, אנחנו מטמיעים בו ערך רק באופן תרבותי".
אבל כאמור, המוזיקה שונה מכסף או לאום, משום שהיא ראשונית, אוניברסלית ולא זקוקה להמשגה. "מה שמעניין במוזיקה זה שהיא קשורה גם לווקליזציות אימהיות - משהו שתינוקות נחשפים אליהן עוד מהרחם", אומרת אציל. כלומר מוזיקה היא כלי מווסת עוד מהרחם, והוא מלווה את התינוק בגדילתו ובבגרותו.
ומה אם אין דבר כזה "מוח חברתי"?
המאמר של אציל ואברמזון הוא חלק מתיאוריה רחבה יותר על מקור החברתיות. עד היום ההנחה הרווחת הייתה שהחברתיות האנושית התפתחה אבולוציונית באמצעות סט תכונות מולד שמאפשר לאנשים לקיים קשרים חברתיים מורכבים. אולם כעת מציעות החוקרות תמונה אחרת, בניגוד לתהליך האבולוציוני המסורבל והנוקשה שבו ההתנהגות החברתית מקודדת ב-DNA. ייתכן, הן אומרות, שהמוח שלנו פיתח לאורך ההיסטוריה יכולת ללמוד את הסביבה בשביל לשרוד. זוהי תכונה פשוטה לכאורה, אך גם מנגנון אבולוציוני חשוב שממקסם את ההסתגלות לסביבה דינמית משתנה.
ד"ר ליאור אברמזוןצילום: באדיבות המצולמת"ההנחה המקובלת היא שחברתיות מקודדת בגנים שלנו בצורה מאוד קונקרטית. כלומר, שתינוקות מזהים ומעדיפים פרצופים כי באופן אבולוציוני הידע הזה נטמע לנו בגנים, על מנת להבטיח את ההישרדות של התינוקות. אנחנו טוענות שיש פתרון אבולוציוני 'פשוט יותר'". לטענת החוקרות, שני תנאים בסיסיים צריכים להתקיים על מנת שהאדם יהיה חברתי מבלי שהתכונה הזו תקודד אצלו בגנים. הראשונה היא שהתינוק יהיה תלוי במטפל שלו. "תינוקות שנולדים לא מסוגלים לווסת את הפיזיולוגיה שלהם בעצמם. אם לא יהיה שם מטפל, התינוק הזה ימות תוך כמה שעות. הדבר הזה יוצר מצב שהסביבה של התינוק היא סביבה חברתית. יש שם כל הזמן מישהו. יותר מזה, בכל פעם שהתינוק מקבל מזון, ויסות, טיפול ונחמה זה תמיד יקרה בנוכחות אדם אחר, כך שתוך כמה ימים התינוק הזה קיבל אינספור צימודים בין מידע חברתי לבין החיזוק האולטימטיבי - מזון, נחמה וויסות".
התנאי השני הוא מוח פלסטי מאוד, שיידע להתאים את עצמו לסביבה ויוכל ללמוד בצורה יעילה את הקישור בין ויסות לחברתיות. "יש פה בעצם שני טריקים אבולוציוניים פשוטים יותר, שיכולים להסביר את החברתיות העשירה של בני האדם. אנחנו מאתגרות את הדעה הרווחת שאומרת שחברתיות מקודדת בגנים כי אחרת אנחנו לא נשרוד כחיות חברתיות. אנחנו מציעים עוד אלטרנטיבה, וצריך לבחון גם אותה".
"כשמציעים תיאוריה חדשה זה מעלה המון שאלות חשובות. למשל, אחד הדברים הבעייתיים בספרות של מדעי המוח החברתיים זה שלא מוצאים על פני שנים מערכת מוחית שעוסקת באופן ספציפי בחברתיות. בהתחלה חשבו שיש מוח 'חברתי', אזורים במוח שמוקדשים לחברתיות, לפי הרציונל שאם אנחנו חיות חברתיות אז זו אסטרטגיית הישרדות שלנו, וחייב להיות משהו בביולוגיה שלנו שהוא א-פריורי חברתי. אבל בפועל האזורים שעושים את התהליכים של חברתיות, אחראים על עוד תהליכים קוגנטיביים מורכבים וזה תומך בהשערה שלנו שהחברתיות היא בסך הכל פיצ'ר קוגנטיבי שהמוח לומד כדי למקסם את ההישרדות".
השאלות הללו מתרחבות גם לשאלות על מצבים פסיכופתולוגיים, שקשורים להתפתחויות דוגמת אוטיזם. אציל פרסמה לאחרונה עם שורה של חוקרים, מחקר נוסף המבוסס על אותה תיאוריה, שטוען שאם מוח חברתי אינו קיים מלכתחילה, אזי אוטיזם אינו יכול להיות תוצאה של פגיעה בו. זוהי טענה רדיקלית בעצמה שיוצאת נגד הבסיס לכל המחקר המקובל על אוטיזם. "אנחנו אומרים: אולי אתם לא מוצאים את הבעיה כי האופן שבו אתם שואלים את השאלה הוא לא נכון. אם אין מוח חברתי אז אולי אנחנו צריכים להבין שהתפתחות חברתית תלויה בלמידה בסיסית של מה בעולם עוזר לבן אדם לווסת את הגוף שלו בצורה טובה יותר", הן מסבירות.
