קיץ עם תקווה
סרטה השני של הבמאית האיראנית המתגוררת בקנדה, סדאף פורוגי, מתרחש בעיירה לחופי הים הכספי. גיבורו הוא נער בן 17 ששמו, אומיד (תקווה בפרסית), מעניק לכותרת הסרט כפל משמעות. זוהי לכאורה דרמה ספורטיבית-משפחתית, אך בפועל מדובר בסרט מתוחכם החושף בעדינות ובחריפות את דיוקנה של החברה האיראנית, עד שבמערכה האחרונה העניינים מתפרצים בקרשנדו של התרחשויות טרגיות.
אומיד מגיע עם אמו ודודו לעיירה הציורית כדי להשתתף במבחני קבלה לתחרות שחייה יוקרתית. אולם טעות בירוקרטית שמקורה בטופס הרישום מונעת זאת ממנו, ובצד האכזבה אנו למדים שאי-השתתפותו בתחרות עלולה להשפיע לא רק על עתידו אלא גם על עתיד משפחתו: אביו שאינו נראה בסרט מתנה את אי-גיוסו לצבא של בנו בהצלחתו בתחרות, ולדברים יש השלכות גם על חירותה של האם המבקשת להיפרד מבעלה. במקביל פוגש אומיד במאמן צעיר שמסכים לאמן אותו בשחייה חופשית בים. הקשר ביניהם, שטיבו המלא אינו נחשף אף פעם, מלווה ברמיזות הומוסקסואליות.
כל מה שצריך לדעת לקראת פסטיבל חיפה:
הסרט זכה השנה בפרס גלובוס הקריסטל בפסטיבל קרלובי וארי, ובסיפור ההתבגרות שהוא מתאר יש משהו המזכיר את הקולנוע של פרנסואה אוזון הצרפתי. פורוגי כמו מקפידה להשאיר את עיקרי הסיפור מתחת לפני השטח, לרגע אינה גולשת אל הדידקטיות המעיקה, ומתארת מציאות שבה שאיפותיו לעתיד של נער בן 17 נתקלות באלימות, דיכוי ושמרנות חברתית. סרט יפהפה וכואב.
סרטי תיאו אנגלופולוס
במלאת עשור למותו בתאונת דרכים של בכיר במאי יוון ואחד מגדולי יוצרי הסרטים בכל הזמנים, יוקרנו ארבעה מסרטיו בעותקים משוחזרים. הטוב שבהם הוא "מסע לקיתרה" (1984) שגיבורו הוא מהפכן קשיש השב ליוון אחרי עשורים של גלות, ומגלה שאין לו בה עוד מקום. זהו אחד הסרטים העצובים והמלנכוליים שנוצרו אי-פעם, יצירה שכולה הרהור על מוטיב המסע – נושא השב וחוזר בסרטיו של אנגלופולוס – ומקומו של הפרט בהיסטוריה.
המחווה תספק הזדמנות לצפות גם ב"מגדל הדבורים" (1986) הנפלא, שבו מגלם מרצ'לו מסטרויאני מורה היוצא למסע אל עברו בחברת כוורות וטרמפיסטית צעירה. הסרט זכור בין היתר בזכות המוזיקה המפעימה שכתבה אלני קראינדרו. יוקרן גם "נצח ועוד יום" (1998) המצוין, שזיכה את אנגלופולוס בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן ועוקב אחר סופר גוסס בגילומו של ברונו גנץ ומערכת יחסיו עם ילד, מהגר לא חוקי מאלבניה, שאותו הוא מלווה חזרה לארצו, כמו גם "אבק הזמן" (2008) - הפרק השני בטרילוגיה שאנגלופולוס לא זכה להשלים, ולמרבה הצער גם סרטו האחרון. הגיבור כאן הוא במאי סרטים (ווילם דפו) שמבקש להתחקות אחר עקבותיה של אמו, והסרט הוא חלק מפרויקט סיכום המאה ה-20 כפי שתפס אותה משורר הקולנוע היווני המהולל. ארבעה סרטים שעניינם נדודים, פליטות, מלחמות, זיכרון ומיתולוגיה, ובקיצור – ההיסטוריה של המאה הקודמת.
הבית שלנו
אחד הסרטים המייצגים של קולנוע בעידן ההתחממות הגלובלית מתאר את סיפורם של זוג רועי לאמות קשישים המתגוררים בבקתה עשויה בוץ ברמה צחיחה בבוליביה. הבצורת המתמשכת והנהר ההולך ומתייבש, מקור החיים של תושבי הכפר שאין בו חשמל ומים זורמים, מעוררים ספק באשר להמשך הישרדותם של השניים במקום שאליו הם שייכים. נכדם, נציג עכשווי של העולם המודרני, מגיע כדי לשכנעם לעזוב עמו לעיר הגדולה, אבל סבו וסבתו הם כבר מזמן חלק מהנוף הפיזי עוצר הנשימה, ועל-אף בריאותו המתדרדרת של הקשיש – אין לו כוונה לעבור.
סרט הביכורים של אלחנדרו לואייסה גריסי, זוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל סאנדנס, עוקב אחר בני אדם נכחדים כחלק משינויי האקלים (השחקנים הראשיים הלא-מקצועיים הם בני זוג במציאות). זהו סרט שנע בין הוד נופים אפי ובין הנוף האינטימי יותר של פניהם של בני אדם, המתנהלים ביניהם בשתיקות ומחוות קלות. סרט יפהפה שחובה לצפות בו על המסך הגדול, ושלאחריו תרצו להעניק חיבוק חם ללאמה הראשונה שתקרה על דרככם. אחת מפניני הפסטיבל.
לשון הרע
ההמלצה על מותחן האימה הדני הזה מגיעה עם שתי הסתייגויות. מי שתחושות לא נוחות, מתמשכות ומתעצמות אינן כוס התה הקולנועית שלו - אינו הקהל לסרט. גם מי שחובב אימה אבל מצפה שהגופות תתחלנה להיערם מהדקות הראשונות כנראה חסר את הטמפרמנט הסבלני הנדרש. אם, לעומת זאת, סרטים כמו אלו של ארי אסטר ("תורשתי", "מידסומר") מדברים אליכם – מצאתם מה לראות.
זוג דני ובתם הצעירה מוזמנים לביתם של זוג הולנדי עם בן צעיר משלהם. ההתארחות מתפתחת לסדרת רגעי אי-נעימות, שיהיו מוכרים לאלו מהצופים שהשתכנו בבית של בני אדם שאותם הם לא מכירים היטב. על בסיס הסיטואציה הבמאי כריסטיאן טאפדרופ מעורר תחושת מצוקה גוברת בקרב האורחים והצופים. הדרך בה הסרט מצולם וערוך, והאופן בו המוזיקה עוכרת-השלווה מלווה את ההתרחשויות "התמימות", יוצרים מצוקה עוד לפני שקרה דבר מה. מלבד אימה, יש בסרט ממד סאטירי הקשור לאופן ההצגה של האינטראקציה בין הזוגות, והניסיון של האורחים להבליג ולהתנהג באופן שמכבד את המארחים. דרמת נימוסים המתפתחת לסיטואציה שבה שום אתיקת התארחות אינה תקפה.
סרג'יו לאונה – האיטלקי שהמציא את אמריקה
בשנים האחרונות פונקנו בכמה עבודות תיעודיות מרתקות על סרטים ובמאים (כמו סרטיו של אלכסנדר פיליפ על "הנוסע השמיני" וסצנת הרצח במקלחת ב"פסיכו"). "סרג'יו לאונה", סרטו של פרנצ'סקו ציפל, הוא תיעוד במתכונת יותר קונבנציונלית ופחות "אקדמית" מבחינת עומק העיון המוצע. הסרט עוסק בדמותו וסרטיו של הבמאי האיטלקי של יצירות המופת "הטוב, הרע והמכוער" (1966) ו"היו זמנים במערב" (1968). הסרט התיעודי מציע שילוב שמרני בין "ראשים מדברים" וקטעי סרטים, אבל כש"הראשים" הם של במאים כמו ספילברג, סקורסזה וטרנטינו, יחד עם שותפיו של לאונה ליצירה ובראשם השחקן קלינט איסטווד והמלחין הדגול אניו מוריקונה, הרי שיש טעם להקשיב לנאמר.
משובצים בסרט לא מעט קטעים מסרטיו של לאונה, שיזכירו, למי ששכח, את גדולתו של הבמאי. חבל שהפסטיבל לא שילב בתוכנית גם הקרנה של כמה מסרטיו (לכל הפחות "היו זמנים באמריקה" – סרטו הנהדר ששוחזר לפני 10 שנים לגרסת ה-205 דקות שלו). לא מדובר בסרט תיעודי פורץ-דרך, אבל אי אפשר להתלונן כשמדובר בבמאי כה אהוב.
מסדרונות הכוח
בשני סרטיו האחרונים הבמאי הישראלי דרור מורה פילס את דרכו לשורה הראשונה של הדוקומנטריסטים הפוליטיים. "שומרי הסף" (2012), הסרט שהציג את הפרספקטיבה של ראשי השב"כ על ניהול הסכסוך הישראלי-פלסטיני, היה מועמד לפרס האוסקר לסרט התיעודי. "הגורם האנושי" (2019) עסק בפרספקטיבה של האמריקאים במו"מ הישראלי-פלסטיני. כעת מגיע סרט שעצם הפקתו היא הישג מרשים, וכך גם שאפתנותו.
במהלך שעתיים ורבע מורה מנסה לבחון את המדיניות של ארצות הברית, המעצמה הבכירה של המאה ה-20, כלפי אירועים של רצח עם. מהשואה, המהווה נקודת מוצא לסרט, דרך מלחמות האזרחים בבוסניה ורואנדה, ולבסוף גם בסוריה. גם כאן אלו ראיונות עם בכירים הנמצאים במוקד קבלת ההחלטות: מזכירי מדינה תחת נשיאים שונים (ג'יימס בייקר, מדליין אולברייט, קולין פאוול), יועצי ביטחון לאומי וחברים במועצת הביטחון הלאומית (סנדי ברגר, ננסי סודרברג), ודיפלומטים בכירים (בראשם סמנתה פאוור – השגרירה האמריקאית לאו"ם שכתבה ספר בנושא). הראיונות מפורקים למשפטים קצרים, ומשולבים בחומרי ארכיון שחלקם, מטבעו של נושא הסרט, אינו קל לצפייה.
